|
רועי הבקר והיתר המכירהבמסכת סנהדרין (דף כו, א) מובא מעשה בחכמים שיצאו לעבר את השנה באסיא, וזו לשונו בתרגום חופשי ובתוספת ביאור:
"רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק הלכו לעבר את השנה בעסיא. פגש אותם ריש לקיש, והצטרף אליהם, אמר: אלך ואראה כיצד נעשה הדבר. בעת שהלכו בדרך, ראה ריש לקיש אדם אחד שהיה חורש את השדה. אמר להם: האיש הזה הוא כהן (והכוהנים חשודים לחלל את השביעית) ולכן הוא חורש את השדה למרות שהשנה היא שנת שמיטה, אל תחרישו ממנו ותנזפו בו. אמרו לו: אילו היית שואל אותו, היה יכול לומר לך: השדה אינה שלי אלא של נכרי, ואני שכיר שלו ולכן אני חורש אותה. בהמשך הדרך ריש לקיש ראה אדם אחד שהיה זומר (קוצץ ענפים) בכרם. אמר להם: האיש הזה הוא כהן ולכן הוא זומר בכרם, אל תחרישו ממנו ותנזפו בו! אמרו לו: אילו היית שואל אותו, היה יכול לומר: איני קוצץ את הענפים לתועלת הכרם (שזהו האופן שאסור מהתורה), אלא שאני קוצץ אותם כדי לעשות מהם את עֵקֶל בֵּית הַבַּד (סל שצוברים בו את הזיתים לסחיטה). אמר להם ריש לקיש: רבי עקיבא אוסר גם באופן הזה והוא היה אומר על ההיתר הזה1 – 'הלב יודע אם לְעֵקֶל אם לַעֲקַלְקַלּוֹת' (כלומר, מכיוון שרק לבו של הקוצץ יודע אם כוונתו לצורך העֵקֶל או שהוא מערים – הדבר אסור). אמרו רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק זה לזה: האיש הזה שמתלווה אלינו הוא טרדן. כאשר הגיעו למקום שבו נועדו החכמים לעיבור השנה הם עלו לגג ושלפו את הסולם, ומנעו מריש לקיש לעלות עמם למעלה. בא ריש לקיש לר' יוחנן ואמר לו: בני אדם החשודין על השביעית (שמלמדים זכות על מחללי שביעית), כשרים לעבר שנה?! חזר ריש קיש וענה לעצמו: לא קשה לי, כבר ארע ששלושה רועי בקר עיברו את השנה - וחכמים התייחסו אל השנה כמעוברת מפני שהדבר התאים לחשבון שלהם. אך ריש לקיש חזר בו ואמר: הדבר אינו דומה, שם – חכמים חזרו ונמנו והחליטו בעצמם לעבר את אותה השנה, ואילו כאן – הכינוס שבו השתתפו רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק - קשר רשעים הוא, ולא נערך כינוס של חכמים אחרים; וקשר רשעים אינו מן המנין (אין להחלטות שלו שום תוקף)?! אמר רבי יוחנן: זו צרה!! כאשר באו רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק לרבי יוחנן ושמעו את מה שריש לקיש אמר עליהם, הם תמהו על רבי יוחנן ואמרו לו: הוא קרא לנו 'רועי בקר' והרב לא העיר לו שום דבר?! - אמר להם רבי יוחנן: ואם היה קורא לכם 'רועי צאן' מה הייתי אומר לו?!"
המעשה מעורר קשיים מרובים:
רבי שמעון בן יהוצדק ידוע כרבו של רבי יוחנן, ואין זה מובן מדוע רבי יוחנן לא מחה בזמן ששמע את ריש לקיש פוגע בכבוד רבו2, וגם הצטדקותו שמזכירה את "רועי הצאן" נראית תמוהה!
גם ההתעלמות של הסוגיה מהשאלה כיצד עיברו את השנה בעסיא (אסיא) אינה מובנת. "אסיא" היא מקום בחוץ לארץ, וידוע שאסור לדון בעיבור השנה מחוץ לארץ ישראל. ואם הוא נעשה שם הוא אינו מועיל אלא אם כן הוא נעשה על ידי חכם גדול שלא הניח חכם כמותו בארץ ישראל3. ומדוע הסוגיה אינה דנה בעניין המרכזי הזה?!
כאשר אנו מעיינים באגדות חז"ל ואנו נפגשים בהתנהגות תמוהה של חכם מחכמי ישראל שפוגע ומעליב חכמים אחרים, אנו צריכים להבין שהדברים אינם כפשוטם. האגדה מדברת בשפה של סמלים שלקוחה מן התנ"ך. וההבנה שהמעשה אינו כפשוטו, מסבירה גם מדוע התלמוד לא הקשה בעצמו - כיצד נערך הכינוס הזה באסיא (עסיא) שהיא מחוץ לארץ ישראל.
אסיא ו"בקר"
במסכת מגילה (דף יח, ב) מובא:
"אמר רבי שמעון בן אלעזר: מעשה ברבי מאיר שהלך לעבר שנה בעסיא..."
הרמב"ם בהקדמתו ל"יד החזקה" מונה את רבי שמעון בן אלעזר בדור שלפני דורו של רבי מאיר. רבי שמשון מקינון בספרו "ספר הכריתות" בחלק ימות עולם (חלק רביעי, שער א) מונה את רבי שמעון בן אלעזר שני דורות לפני ר' מאיר. שני גדולי עולם אלו סבורים שהמעשים שבהם תנא מדור קדום מוצג כתלמיד שמספר את קורות ר' מאיר רבו - הם סמליים. "אסיא" הוא סמל לתהליך שמביא רפואה, והמעשים בעיבורי השנה שהתרחשו ב"אסיא", הם סמליים ודנים בשיטה שסבורה שעם ישראל - שהם חיילותיו של המשיח - צריכים לצאת לעמל המלאכות, ודבר זה יביא להם את הרפואה ויוציאם מן הגלות (וכפי שהתבאר במאמר "המכוער וספר הגאולה"4).
אף כאן, כאשר הסוגיה מספרת שרבי שמעון בן יהוצדק ורבי חייא בר זרנוקי הלכו לעבר את השנה ב"אסיא" היא מרמזת שהם הלכו לכינוס שבו יחליטו האם זו עדין התקופה שבה עם ישראל צריך להמשיך בפעולות ה"אסיא" (רפואה) שלו.
פעילות ה"אסיא" (רפואה) של עם ישראל מיוחסת למשיח בן יוסף, וכך משמע בזוהר (רעיא מהימנא, ג, פנחס דף רנב, א) וזו לשונו בתרגום חופשי:
"ואסוותא דענני עינ' דאחשיך לבת עינא ימין ושמאל, מה יהא אסוותא דלהון (והרפואה לעננים שמחשיכים את ראות בת העין ימין ושמאל - מה תהא הרפואה שלהם)? 'מרה דעגלא' (בעל העֵגֶל, משיח בן יוסף)! וזהו שמרמז הכתוב - 'שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּץ'. 'שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל' - זה משיח בן יוסף שנאמר בו (דברים לג) 'בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ'; וְשָׁם יִרְבָּץ' – זה משיח בן דויד"
בזוהר מבואר שה"אסיא" לחושך של החורבן והגלות יהיו מעשיו של משיח בן יוסף שעליו נאמר – "שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל". היציאה ל"מרעה" היא פעילות גשמית של העגל שנועדה להגדיל את הצד הגופני שלו. ובנמשל – אנשים מעם ישראל שיוצאים לעמול במלאכות הם החיילים של משיח בן יוסף; מפני שהם מגבירים את החוסן הכלכלי של עם ישראל, והם מעניקים לו את הבסיס שעליו תיבנה הקומה הרוחנית של עם ישראל. יציאה זו קשורה במיוחד ל"בקר", שהוא הסמל של יוסף שנאמר עליו "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ". וכן כתוב בספר משלי (יד, ד) - וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר". ולפיכך, הזוהר קורא למשיח בן יוסף 'מרה דעגלא' = בעל העֵגֶל.
לעומת משיח בן יוסף שקשור ל"בקר", יש את משיח בן דויד, שהתנהגותו נראית כחוסר פעילות: "וְשָׁם יִרְבָּץ – זה משיח בן דויד". משיח זה עוסק בבניית הקומה הרוחנית של עם ישראל והוא נראה כ"רובץ" וכמתרחק מפעילות גשמית.
רועי הבקר שעיברו את השנה
ריש לקיש מספר בהמשך דבריו על מקרה ידוע שבו שלושה רועי בקר "עיברו את השנה". מעשה זה מובא בתלמוד הירושלמי (סנהדרין פ"א ה"ב) ובתלמוד הבבלי (סנהדרין דף יח, ב) והוא תמוה ביותר - מפני שרועי בקר הללו עיברו את השנה לפי סימנים שאינם קבילים להלכה5. במאמר הקודם "רועי הבקר שעיברו את השנה" התבאר שהסימנים שרועי הבקר הזכירו אינם סימנים של האביב הגשמי - אלו הם סימנים של חודש "אדר" בשלב הגאולה. והתבאר ש"רועי הבָּקָר" שדנו בעיבור השנה, הם מנהיגים של צבור שפועל את פעולותיו של משיח בן יוסף; הם "רועים" (מנהיגים) של "בָּקָר" (צבור של 'בְּכוֹר שׁוֹרוֹ'). והם דנו בשאלה האם הגיע כבר הזמן שבו צריך למעט בפעילות גשמית ולהרבות בפעילות רוחנית בתור חייליו של משיח בן דויד.
בזוהר מבואר שה"אסיא" (הרפואה) לחושך של החורבן והגלות יהיו מעשיו של משיח בן יוסף שעליו נאמר – "שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל". והיסוד הזה מסביר את הסימנים של "רועי הבָּקָר". הכתוב - "שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל" - מופיע בנביא ישעיהו אחרי כתובים שקשורים לשלושת הסימנים שהזכירו רועי הבקר הללו. וזו לשון הכתוב בישעיהו (כז, ו-י):
"הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה: הַכְּמַכַּת מַכֵּהוּ הִכָּהוּ אִם כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו הֹרָג: בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְחָהּ תְּרִיבֶנָּה הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים:... כִּי עִיר בְּצוּרָה בָּדָד נָוֶה מְשֻׁלָּח וְנֶעֱזָב כַּמִּדְבָּר שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּץ וְכִלָּה סְעִפֶיהָ"
הרועה הראשון אמר שהזריעה המוקדמת תהיה גאולה גשמית והיא תיעשה על ידי מדרגת 'יַעֲקֹב' שהיא מדרגה תחתונה שקשורה למשיח בן יוסף, והזריעה המאוחרת תהיה גאולה רוחנית והיא תיעשה על ידי מדרגת 'יִשְׂרָאֵל' שהיא מדרגה עליונה שקשורה למשיח בן דויד. בשלב "חודש אדר" של הגאולה ינצו יחדיו גם הגאולה הגשמית וגם הגאולה הרוחנית. ואם עדין לא נראו ניצני הגאולה הרוחנית - אנו נמצאים בשלב ה"חורף" של הגאולה - ואין זה "אדר".
הנביא ישעיהו מרמז בכתוב "אִם כְּהֶרֶג הֲרֻגָיו הֹרָג" - שה"הריגה" אצל עם ישראל אינה כ"הריגה" אצל הגויים. אצל ישראל יש גם חיים רוחניים בתורה ובתפילה. ולפיכך, כאשר אנשים מישראל שמסוגלים לעמול בתורה ובתפילה נאלצים לפעול את פעולותיו של משיח בן יוסף, ולעמול בשדה ובשאר המלאכות זו ירידת מדרגה, והדבר נמשל ל"הריגה"6. והרועה השני אמר שחודש "אדר" של הגאולה הוא שלב הביניים בגאולה, שבו צריך לראות בגלוי פעילות של שני המשיחים. צריך לראות כמות נכרת של אנשים שפועלים עם משיח בן יוסף ועוטים עליהם "עור של שור" ויוצאים "למות בשלג". צריך גם לראות כמות נכרת של אנשים שפועלים עם משיח בן דויד - שהם פושטים מעליהם את "עור השור" ורובצים תחת התאנה ועמלים בתורה. מכיוון שלא נראו מספיק אנשים שפשטו מעליהם את "עור השור", - הגאולה נמצאת עדין בשלב ה"חורף" שלה – ואין זה "אדר".
רועה הבָּקָר השלישי מגלה ש"רוח הקדים" שמוזכרת בנבואת ישעיה מתייחסת לקשיי הפרנסה. כדי להפשיר את הקור הצונן של צרכיי החיים צריך להתחמם באמצעות "הבערת ושריפת" שעות רבות מהיום בהשגת הפרנסה. בגאולה העתידה אנשים מעם ישראל יהיו עמלים בתורה, וה"הֶגֶה" שיצא מפיותיהם "יפשיר ויחמם" את אותה "רוח קדים" עזה. הרועה השלישי חיווה את דעתו, שאין כמות ניכרת של אנשים שמתפרנסים מעמל תורתם, וה"הֶגֶה" שיוצא מהפה עדיין אינו מסוגל להפשיר את רוח הקדים העזה. ולכן אין זה "חודש אדר של הגאולה". ועדין אנו נמצאים בשלב החורף של הגאולה שבו פעילות הבכורה היא של משיח בן יוסף.
המשמעות המעשית שמרומזת בהחלטה ש"צריך לעבר את השנה" היא מציאת היתרים להמשך מלאכות השדה והכרם גם בשנת השמיטה.
ה"דרך לעיבור השנה" – ו"הדרך" להיתרים השונים לעשיית מלאכות בשביעית
בדרך ל"אסיא" אירעו שני מפגשים עם אנשים שעשו מלאכות בשביעית. בשני המפגשים ריש לקיש דן את האנשים שעשו את המלאכות לכף חובה, ואילו החכמים האחרים דנו אותם לכף זכות. אין זה מקרה ששני האירועים שמתוארים במסע ל"אסיא" קשורים למלאכות בשביעית. ההיתרים השונים לעשיית מלאכות בשביעית - הם עצמם מהווים את המסע ל"עיבור השנה" ב"אסיא".
בספר ויקרא (כה ג-כא) נאמר:
"שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: ... וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ: וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים:"
שש שנים עם ישראל משמש כחייליו של משיח בן יוסף והוא חורש וזורע בקרקע וזומר את הכרם. בתורה מובטח שערב שנת השמיטה תהיה מצויה ברכה כלכלית (- "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם"), ולאחריה בשנה השביעית עם ישראל נצטווה ללבוש את מדי חייליו של משיח בן דויד. כלומר, לשבות ממלאכות השדה והכרם - ולפעול פעילות רוחנית. ערב שנת השמיטה כאשר מתקרב מועד קיום מצוות השמיטה, מתעוררת השאלה - האם מצויה מספיק ברכה כלכלית שתאפשר את קיום מצות השמיטה כהילכתה. ושאלה זו מרומזת בדיון האם צריך "לעבר את השנה".
משמעות הדיון היא החקירה - האם הגיע כבר "חודש אדר של הגאולה" - שבו יש כבר מספיק ברכה כלכלית שתאפשר לפשוט את "עור השור" של משיח בן יוסף; ולפעול כחייליו של משיח בן דויד בפעילות רוחנית בתורה ובתפילה.
בקרב חכמי ישראל מצויות שתי גישות. גישה אחת אינה קושרת בשום אופן את קיום מצוות השמיטה בשאלה האם מצויה מראש ברכה כלכלית שתאפשר את קיום המצווה הזו. ולעומתה גישה אחרת, שמצריכה ידיעה מראש שקיימת ברכה כלכלית שתאפשר את קיום מצות השמיטה. (ובמיוחד בזמן שלאחר החורבן - שלפי שיטות רבות מצוות השמיטה קיימת אז מדברי חכמים בלבד).
לדעת בעלי הגישה השניה, אם אין מספיק ברכה כלכלית - עם ישראל זקוק ל"אסיא" ("רפואה"). ולכן צריך למצוא דרך שתאפשר ל"משיח בן יוסף" להמשיך במלאכות הקרקע גם בשנה השביעית.
ה"מפגשים" וה"היתרים"
המפגש הראשון מציג את "היתר המכירה". ולפיו, אם בעל הקרקע היהודי מכר את שדהו לנכרי, והשדה אינה שייכת לו בשנת השמיטה; הוא רשאי לחרוש בה בתור שכירו של הנכרי. בסוגיה במסכת גיטין מבואר שהאמורא רב חולק על היתר כזה, וריש לקיש החמיר כאותה דיעה, ולכן הוא דן את החורש – לכף חובה. אולם רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק קבלו את ה"היתר" הזה, ולכן הם דנו את החורש לכף זכות. ובעל ספר התרומה (ר' ברוך ב"ר יצחק מגרמייזא) בהלכות ארץ ישראל - פוסק כמותם להלכה. והוא מפרש את ההיתר הזה כהיתר כוללני; ולפיו, אחרי שהקרקע נמכרה לנכרי – כל המלאכות מותרות כדרכן.
המפגש השני מציג בעלי גישה אחרת, שמצד אחד הם רוצים לאפשר לחייליו של משיח בן יוסף להמשיך לעמול בשדה ובכרם; אך מצד שני הם אינם רוצים שיהודי ימכור את קרקעו לנכרי, או שהם סבורים שגם אם הקרקע שייכת לגוי אסור ליהודי לעבוד בה לכתחילה.
בעלי שיטה זו מחפשים אופנים אחרים להתיר את המלאכות בשביעית. ואחד מהם הוא כאשר המלאכה נעשית שלא לשם הצורך הרגיל (וראה בשפת אמת למסכת שבת דף עג, ב). חלק מהחכמים הללו מתירים גם את מלאכת הזמירה בתנאי שהיא נעשית לשם שימוש בענפים שנגזמו לייצור עקל בית הבד. בירושלמי מבואר שרבי עקיבא לא התיר זאת במלאכת הזמירה – (שהיא מהמלאכות הבודדות שנאסרו בשמיטה מן התורה עצמה); וריש לקיש שהיה סבור כמוהו דן את הזומר לכף חובה. אולם רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק התירו זאת גם במלאכת הזמירה עצמה, ולכן הם דנו את הזומר לכף זכות.
ריש לקיש ובעיית ההכרה בהחלטות הכינוס
רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק היו סבורים שריש לקיש שדן את האנשים לכף חובה - אינו חש במצוקות השעה שמצדיקות את ה"אסיא" (רפואה) שבהיתרים השונים; ולפיכך, הם הגדירו אותו כ"טרדן". וכאשר נערך כינוס הרבנים - שבו דנו בשאלה האם גם בשנת השמיטה המתקרבת יש להכיר בשני סוגי ה"היתרים" הללו – הם לא צירפו אותו לכינוס.
וריש לקיש מצידו, התלבט האם להכיר בהחלטות שלהם. לשיטתו של ריש לקיש "רועי בקר" שמלמדים זכות על "היתרים" בעייתיים כאלו הם "רשעים", וממילא אין להחלטות הכינוס שלהם תוקף הלכתי. ריש לקיש היה מודע לכך, שגם בכינוס שנערך לפני השמיטות הקודמות – ההחלטה שצריך "לעבר את השנה" (כלומר, לקבל את ה"היתרים" השונים) התקבלה על ידי "רועי בקר". כלומר על ידי חכמים שהם מנהיגי צבור שפועל את פעולותיו של משיח בן יוסף. אולם אז חכמים אחרים, שאינם מנהיגים של צבור כזה ואינם מוגדרים כ"רועי בקר", הכירו בהחלטות הכינוס של "רועי הבקר"; ולכן היה תוקף להחלטות הכינוס. וממילא הכסף המזומן שהיה מתגלגל בין המוכרים והקונים של התוצרים החקלאיים ובין שאר הקונים שבשוק - לא היה נחשב ל"דמי שביעית"; ולא היה חייב בביעור מן העולם בהגיע זמן ביעור פירות שביעית.
אולם באותה השמיטה, ריש לקיש לא שמע שחכמים שאינם "רועי בקר" הכירו בהחלטות הכינוס. ולפיכך ריש לקיש לא ידע כיצד יש לנהוג בכסף המזומן שמתגלגל בין האנשים, ובמה שנקנה תמורתו. והאם מי שאינו מכיר בהחלטות "קשר רשעים" של "רועי בקר", צריך לבער מהעולם את המעות שבידו ואת מה שקנה באותן המעות - בהגיע זמן ביעור פירות שביעית.
זו צרה!!
רבי יוחנן השיב לריש לקיש "זו צרה". ניתן להבין כאלו רבי יוחנן אישר את דברי ריש לקיש; אולם ניתן להבין אותם באופן אחר. וסיוע להבנה האחרת הם דברי רבי יוחנן לרבי חייא בר זרנוקי ולרבי שמעון בן יהוצדק: "ואם היה קורא לכם 'רועי צאן' מה הייתי אומר לו?!"
במאמר "המתמטיקה של רועי הבקר והצאן" התבאר שה"צאן" הוא בהמה שאינה מסייעת לאדם באמצעות כוחה ועבודתה. והתואר "רועי צאן" מתייחס למנהיגים של צבור שאינו סומך על פעילות גשמית אלא על פעילות רוחנית – צבור שהם חייליו של משיח בן דויד.
רבי עקיבא ראה בתואר "רועה צאן" כתואר של כבוד מפני שלדעתו האידיאל הוא להיות תמיד מחייליו של משיח בן דויד7. ר' עקיבא היה ידוע כמחמיר בכמה עניינים בשביעית. הוא היה אוסר מן התורה את ספיחי הירקות כבר בהיכנס שנת השמיטה8. והוא היה זה שאסר את הזמירה לשם עקל בית הבד9. ריש לקיש הזדהה עם פסיקתו של ר' עקיבא. אך כשם שריש לקיש כינה את החכמים שהיו מנהיגי צבור של חייליו של משיח בן יוסף בתואר "רועי בקר" במשמעות שלילית, כך החכמים הללו כינו את ריש לקיש ואת מנהיגי הצבור של עמלי התורה (חייליו של משיח בן דויד) בתואר "רועי צאן" במשמעות שלילית. ולדעתם, החכמים שמחמירים כריש לקיש רוצים להביא את משיח בן דויד "בְּלָא זִמְנֵיהּ" (לפני זמנו) – עוד לפני שהגיע "חודש אדר של הגאולה". וכבר ננטשו כמה מקומות שתושביהם החמירו כשיטת אותם "רועי צאן".
כוונת רבי יוחנן באומרו "זו צרה" היתה, שזו צרה שריש לקיש וחביריו מכנים את חכמי הצבור האחר בכינויים שיש בהם מן הלעג כ"רועי בקר", וזו צרה שחכמי הצבור האחר מכנים את ריש לקיש וחביריו בכינוי שיש בו מן הלעג כ"רועי צאן". וזו צרה שיש חכמים שסבורים ש"רועי הבקר" (מנהיגי הצבור של חייליו של משיח בן יוסף) הם "רשעים", ואין ל"היתרים" שלהם שום תוקף. משום שהקב"ה מוליך את מנהיגיו של כל צבור בדרך שמתאימה להם ושומר אותם ממכשול. ולפיכך, אין מכשול ב"היתרים" השונים, ואין צורך לבער את המטבעות והמוצרים האחרים שמצויים בידי האנשים מחמת החשש שהם "דמי שביעית" או שנקנו בהם.
וכעין כך משמע גם במכתבו של הצדיק הירושלמי הרב אשר פריינד זצוקל"ה (אמרי אשר, מכתב ל"א. הוצאת מערכת החברותא, תשרי תשס"ח):
"... בודאי ידוע לך ידידי כי כל הנחלים הולכים אל הים, והרבה דרכים נסללו במשך הדורות ע"י הצדיקים האמיתיים מנהיגי עם ישראל שנשלחו להורותנו הדרך להגיע אל תכלית ותיקון נפשנו, וכל אחד נמשך לדרך המולכת אותו ו"השייכת" לו מטעם שורש נשמתו וגלגוליו. והקב"ה מנהיג ומוליך את כל המנהיגים את קהילתם בדרך המסוגלת להם ושומר אותם מכל רע ולא מביאם ח"ו לידי מכשול בדרכם, אם מדובקים הם בהשי"ת ובמשה עבדו".
___________________________________________________
1 כמבואר בירושלמי שביעית (פ"ד ה"א): "רבי יוסה בשם מנחם: ר' עקיבה עבד כשיטתיה, חמא חד איזמר כרמא אמר ליה – 'ולית אסיר'?! אמר ליה: 'לעקלין אנא בעי'. (אמר לו ר' עקיבא) - 'הלב יודע אם לעקול אם לעקולקלות'!!"
2 וכן הקשו התוספות במסכת עבודה זרה דף נט, א
3 ואמנם בעלי התוספות כתבו (שם) שרבי שמעון בן יהוצדק ורבי חייא בר זרנוקי ערכו בחוץ לארץ רק את החישוב המתמטי, אולם התירוץ הזה אינו מתאים לפסיקת הרמב"ם (הלכות קידוש החודש א, ח) – שלדעתו גם החישוב המתמטי מעכב, כמבואר בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ב סימן כז, ה).
4 ובאותו המאמר "המכוער וספר הגאולה" התבאר מדוע אין סתירה בין דברי הירושלמי שר' מאיר "מת באסיא" ונקבר שם על "שפת הים" - לבין מסורת הדורות שר' מאיר קבור בארץ ישראל סמוך לטבריה.
5 וזו לשון המעשה בירושלמי בתרגום חופשי: "אמר ר' קריספדא בשם רבי יוחנן מעשה ועיברו את השנה שלושה רועי בָּקָר. אחד אמר: אם הזריעה המוקדמת והזריעה המאוחרת מניצים מהקרקע כאחד - זהו מזג האוויר שמתאים לחודש אדר, ואם לא - אין זה אדר. ואחד אמר: אם השור קם בבוקר ויוצא למות בשלג, ובצהרים הוא ישן בצל התאנה ופושט את עורו מרוב חום - זהו אדר, ולא - אין זה אדר. ואחד אמר: אם כשיש רוח קדים קשה מאוד, אתה נופח הבל מפיך ומפשיר אותה - זהו אדר, ולא - אין זה אדר. ואחר כך סיכמו ואמרו: אנו רואים שעדיין לא הגיע אף אחד מהסימנים האלו. ועיברו את השנה על פיהם.
6 "דכל מאן דנחית מדרגה דהוה קאים ביה קרי ביה מיתה" (ספר "תורת חכם", דף כ, א)
7 וכמו כן, רבי עקיבא לא ראה בפעילות הגשמית הרגילה דרך ראויה להשגת העושר, ולדעתו יש להשיג את העושר בדרך של בטחון בה' כמבואר בסוגיה בנדרים (דף נ, א): "מן שית מילי איעתר רבי עקיבא: מן כלבא שבוע; מן אילא דספינתא..."
8 כמבואר בסוגיה בפסחים (דף נא, ב): "דתניא: 'הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ' - אמר רבי עקיבא: וכי מאחר שאין זורעין - מהיכא אוספין? - מכאן לספיחין שהן אסורין."
9 כמבואר בירושלמי שביעית (פ"ד ה"א): "רבי יוסה בשם מנחם: ר' עקיבה עבד כשיטתיה, חמא חד איזמר כרמא אמר ליה – 'ולית אסיר'?! אמר ליה: 'לעקלין אנא בעי'. (אמר לו ר' עקיבא) - 'הלב יודע אם לעקול אם לעקולקלות'!!"
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|