|
חלק ב: הקשר בין דיני הבכורים לבין "שנת התבואה"הקשר שבין הביכורים לבין חנוכה
המשנה במסכת ביכורים (א, ו) מבארת את מועדי הבאת הביכורים ואת דיניהם השונים:
"מעצרת (חג שבועות) ועד החג (סוכות) - מביא (את הביכורים למקדש) וקורא (שם במקדש את האמור בתורה מ'הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ' וגו'5); מן החג ועד חנוכה- מביא ואינו קורא..."
המשנה מבארת שדיני הבאת הביכורים שבתורה נאמרו לכתחילה לתקופה שבין העצרת לבין חג הסוכות. ולכן מי שמביא את הביכורים בתקופה הזו למקדש - קורא שם את הדברים שהתורה צוותה עליו לומר בעת הבאת הביכורים. אולם מי שמביא אותם אחר כך, בתקופה שמן החג ועד חנוכה, - מביא ואינו קורא. ומבואר במשנה - שלאחר החנוכה - אין מביאים ביכורים.
הספרי (דברים פיסקא רצז) מביא את המקור לדיני המשנה:
"יכול אתה מביא כל זמן שאתה קורא? תלמוד לומר 'אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ'6 - כל זמן שהם מצויים על פני ארצך (והביכורים אינם מצויים על פני הארץ אחרי החנוכה – ולכן אין מביאים אותם). יכול שאתה קורא כל זמן שאתה מביא? תלמוד לומר – 'וְאָמַרְתָּ... וְשָׂמַחְתָּ'7 - אין קריאה אלא בשעת שמחה. כשתמצא אומר: מעצרת ועד החג - מביא וקורא (מפני שזה זמן של שמחה וגם הביכורים מצויים); מהחג ועד חנוכה - מביא ואינו קורא (מפני שהביכורים עדיין מצויים אך אין זה זמן של שמחה).
התקופה שמן העצרת (חג הקציר) ועד החג (חג האסיף) היא תקופה של שמחה, וכן מבואר בספר ישעיה (ט, ב): "...כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם שָׁלָל". האדם שמח בעת שהוא קוצר את תבואתו בשדה, והוא שמח בעת שהוא אוסף ומחלק את שלל תבואתו. והספרי מסביר שאפשר לקרוא את פרשיית הבאת הביכורים רק בתקופה השמחה הזו.
והספרי מוסיף להסביר, שאין מביאים ביכורים מחנוכה ואילך מפני שהם אינם מצויים עוד. ורש"י (פסחים דף לו, ב) כתב בהסבר דברי הספרי - שלאחר החנוכה הביכורים כלו לחיה מן השדה.
אך כאשר הרמב"ם (הלכות ביכורים ב, ו) מביא את דין המשנה הוא נראה כמתעלם מהסבר הספרי:
"אין מביאין ביכורים קודם לעצרת שנאמר - וחג הקציר בכורי מעשיך, ואם הביא אין מקבלין ממנו אלא יניחם שם עד שתבוא עצרת ויקרא עליהן. וכן אין מביאין ביכורים אחר חנוכה - שהביכורים שבכרו אחר חנוכה הן חשובין משנה הבאה, ויניחם עד אחר עצרת."
הרמב"ם מסביר שאין מביאין ביכורים אחר חנוכה מפני "שהביכורים שבכרו אחר חנוכה הן חשובין משנה הבאה". אולם מקורו של הרמב"ם אינו ידוע; ובנוסף לכך קשה עליו קושיית הראב"ד. הראב"ד הקשה על הרמב"ם, שט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, והוא זמן רב אחר החנוכה, ומדוע הרמב"ם קובע שהשנה הקודמת ממשיכה רק עד החנוכה?
פתרון הקשיים
הרמב"ם לא התעלם מן הספרי, אלא שדברי הספרי הם תמוהים וצריכים פתרון.
הביכורים באים משבעת המינים שארץ ישראל נתברכה בהם. ובמסכת פסחים (דף נג, א) מבואר שהענבים מצויים על פני הארץ עד הפסח של השנה הבאה, וכן הזיתים עד העצרת של השנה הבאה, והתמרים עד הפורים של השנה הבאה; ורק התאנים מצויים רק עד החנוכה8. ואם כך, מדוע הספרי אומר שהביכורים מצויים על פני הארץ רק עד החנוכה? והרי שאר הפירות (חוץ מהתאנים) מצויים גם אחר החנוכה?! ומדוע בעל כרם ענבים לא יוכל להביא את בכורי הענבים שלו גם לאחר החנוכה?!
הרמב"ם פתח את דברי הספרי התמוהים באמצעות המפתח של "שיגעון התבואה". ולשיטתו, הספרי מרמז באמצעות המעשה התמוה שה"שיגעון הכללי" של בני האדם הוא "שיגעון התבואה"; וכל שאר הגידולים שבני האדם מגדלים, כגון עצי פרי, הם "שיגעונות פרטיים" של בני האדם שסבורים שאם הם לא יטעו עצים יחסרו להם פירות למאכלם. אולם דיני התיקון של השיגעונות הפרטיים צריכים להיות טפלים אל התבואה שהיא השיגעון הכללי.
הבאת הבכורים הראשונה
הבאת הבכורים הראשונה נעשתה על ידי קין והבל (בראשית ד, ג-ז):
"וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה': וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ: וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו: וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ:"
הבל ידע שנגזר עליו על בני האדם ללקות בעונש של שיגעון התבואה, והוא נאלץ להידמות לכולם ולזרוע ולקצור כדי לאכול; אך עיקר עיסוקו היה רעיית צאן. אולם קין אהב את השיגעון הזה והוא היה עובד אדמה. הבל הביא את בכורות צאנו לקרבן ביכורים - וקרבנו היה רצוי לה'; ואילו קין הביא לקרבן ביכורים "מפרי האדמה" - וקרבנו נדחה. בפרקי דרבי אליעזר (כא) נאמר: "והביא קין מותר מאכלו קליות זרע פשתן". חז"ל מבארים שקורבנו של קין לא היה רצוי מפני שהוא לא הביא לקרבן את מה שהיה חשוב בעיניו - אלא את "מותר מאכלו". קין היה צריך להביא לקרבן ביכורים את "ביכורי התבואה" שהם עיקר מאכלו של האדם, אלא שהוא הביא גידולים שהיו טפלים לתבואה.
עם ישראל נצטווה לתקן את חטא ה"מִנְחָה" של קין, והוא נצטווה להביא באופן ציבורי את ביכורי התבואה. למחרת הפסח הצבור מביא ל"מִנְחַת בִּכּוּרִים" את "ביכורי השעורים"; ובמקום "קליות זרע פשתן" של קין הם נצטוו להביא "אָבִיב קָלוּי" (שעורים קלויים). ולאחר מכן בעצרת כשמגיע קציר החיטים בשלב שהם מתאימים לעשיית כיכר לחם, הצבור נצטווה להביא "מִנְחָה חֲדָשָׁה... לֶחֶם תְּנוּפָה".
לאחר שהצבור תיקן את חטאו של קין, והביא באופן ציבורי ביכורים מהתבואה שהיא עיקר מאכלו של האדם; יש מקום ליחידים מישראל להביא ביכורים מכל שבעת המינים. ומן העצרת ואילך יש ציווי על היחידים להביא ביכורים משבעת המינים שארץ ישראל נשתבחה בם. הבאת הבכורים הפרטית הזו - שכוללת בתוכה את פירות האילן - נועדה לתקן את השיגעונות הפרטיים של בני האדם. אולם היא טפילה להבאת ביכורי התבואה שהיא עיקר מאכלו של האדם.
שנת התבואה
שנת הלוח העברי מתחילה בראש השנה והיא מסתיימת בראש השנה, ואורכה הוא שנים עשר חודשים בשנה רגילה, ושלושה עשר חודשים בשנה מעוברת. אולם שנת הלוח החקלאי אינה מוגדרת באופן חתוך. רוב בני האדם חורשים וזורעים בעונת ה"זרע", ורוב בני האדם קוצרים בעונת ה"קציר". אולם מיעוט של בני האדם זורע לאחר עונת הזרע, ומיעוט של בני האדם קוצר לאחר עונת הקציר. ונמצא ש"שנת התבואה" שמכילה בקרבה תהליך של "זריעה וקצירה", מתחילה ב"זריעה" של הזריזים שחורשים וזורעים בתחילת תשרי והיא מסתיימת ב"קצירה" של המאחרים ביותר.
כאשר הספרי אמר שהבכורים מצויים על פני השדה רק עד החנוכה, כוונתו היתה לבכורי התבואה!! הקציר של המאחרים ביותר מסתיים בחנוכה, ולכן רק עד החנוכה מצויים בכורי תבואה על פני השדה. אולם הבאת ביכורים משאר המינים נועדה לתקן את השיגעונות הפרטיים של בני האדם והיא טפלה ל"שיגעון הכללי" של "שיגעון התבואה". וכאשר מסתיימת "שנת התבואה" ואין ביכורי תבואה, אי אפשר להביא ביכורים משאר המינים.
לשיטת הרמב"ם, כאשר הספרי אמר שמביאים ביכורים רק עד חנוכה - "כל זמן שהם מצויים על פני ארצך", הוא יצר קושי מכוון; שהרי "ביכורי הפירות" מצויים גם לאחר חנוכה. אולם הספרי בנה על כך שמי שמודע לקיום השיגעון הכללי של שיגעון התבואה – ידע לבאר את כוונתו. ויבין שכאשר הספרי אמר "הם" – הוא עבר לדבר על "ביכורי התבואה". וידע לבאר, שהספרי החל לדבר על "ביכורי הפירות" אך הוא תלה את נימוקו ב"ביכורי התבואה".
הרמב"ם פיענח עבורנו את הספרי התמוה. הרמב"ם מבאר שתיתכן מציאות של ביכורי פירות אחר החנוכה, וכוונת הספרי היתה לומר ש"שנת התבואה" מסתיימת בחנוכה. ומכיוון שכל שאר הביכורים טפלים לתבואה, - "הביכורים שבכרו אחר חנוכה הן חשובין משנה הבאה".
המשותף לתוספתא התמוה ולספרי התמוה
התוספתא לגבי הלוף, מספרת על בעיה בזיכרונו של אחד מגדולי התנאים, והזמנים שמוזכרים בה אינם מתאימים לזמנים שמוזכרים במשנה. והספרי אומר שהבכורים אינם מצויים, כאשר ידוע ממקורות אחרים שהם מצויים. התוספתא והספרי - בונים על כך שמי שיעלה על הקושי שטמון בם יפתח אותם באמצעות המפתח הכללי של שיגעון התבואה. ויבין שאיסור ספיחי הירק וכן מצוות הבאת ביכורי הפירות - הם דינים פרטיים שתלויים בשיגעון הכללי של "שיגעון התבואה".
לשיטת הרמב"ם, התוספתא והספרי משמשים כאן בתפקיד "ליקוטי הלכות" והם מסבירים את דיני המשניות באמצעות רמזים לעולם המחשבה והאגדה.
__________________________________________________________
5 כמבואר במשנה (ביכורים ג, ו): "עודהו הסל על כתפו קורא מ'הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ' (דברים כו, ג)..."
6 דברים כו, ב
7 דברים כו, ג-יא
8 "אוכלין בענבים עד הפסח, בזיתים עד העצרת, בגרוגרות עד החנוכה, בתמרים עד הפורים". (פסחים דף נג, א)
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|