אחיתופל והתהום

בתלמוד הירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ב) מובא מעשה שארע בעת שדויד חפר את היסודות למקדש, וז"ל המעשה בתרגום חופשי:

"בשעה שבא דוד לחפור את היסודות של בית המקדש חפר חמש עשרה מאות אמה ולא מצא את התהום. ובסוף מצא עציץ אחד ורצה ליטלו. אמר לו העציץ אין אתה יכול ליטלני. שאל אותו דויד מדוע? אמר לו משום שאני כבוש כאן על התהום שלא יציף את העולם. אמר לו ומאימתי אתה נמצא כאן? אמר לו משעה שהשמיע הבורא את קולו בסיני ואמר 'אנכי ד' אלהיך' רעדה אז הארץ ושקעה, ומאז אני נתון כאן כדי לכבוש את התהום. אף על פי כן לא שמע לו דוד. וכיוון שהרים דוד את העציץ עלה התהום ורצה להציף את העולם. והיה אחיתופל עומד שם, ואמר בלבו כעת דויד יחנק ואני אמלוך. אמר דוד מי שחכם ויודע כיצד לעצור את התהום ולא עוצר אותו יהיה סופו שימות בחנק. אמר אחיתופל מה שאמר ועצר את התהום. ...אף על פי שלבסוף אחיתופל העמיד את התהום, הוא מת בסופו של דבר בחנק (אחיתופל תמך באבשלום במרד כנגד דוד, וכשנכשל המרד התאבד אחיתופל בתליה). אמר ר' יוסי זהו שאומר המשל, שצריך אדם לחשוש על קללה של אדם גדול אפילו אם התברר שיצאה לחנם."

מעשה דומה מובא גם בתלמוד הבבלי (מכות יא,א), ורש"י תמה שם כיצד יתכן שאחיתופל היה עם דוד בעת כריית יסודות המקדש. שהרי כמסופר בתנ"ך דויד מצא את מקום המקדש בגורן ארוונה היבוסי רק לאחר שערך מפקד ומנה את ישראל, ודבר זה ארע כמה שנים לאחר מות אחיתופל!

מכוח קושי זה נדחק רש"י לומר, שעוד מנעוריו קיבל דויד משמואל הנביא מידע מדוייק על מקום המקדש, וחפר את היסודות לאחר שקיבל רשות מארוונה. אך המהרש"א (סוכה נג,ב) כבר תמה על הסבר זה שהרי בתנ"ך משמע שדויד לא ידע לפני כן שהמקדש יהיה בגורן ארוונה. והמהרש"א ביאר שדויד חפר מתחילה את היסודות במקום אחר, שהיה נראה לו כמקום מתאים לבניית המקדש, ואז היה עדין אחיתופל בחיים, ולאחר מכן התברר לו שאין זה מקום ראוי למקדש.

אולם גם הסבר המהרש"א אינו מתאים לפשוטו של התנ"ך. שהרי מסופר שם, שדויד רצה לעסוק בבניית המקדש, וה' מנע זאת ממנו כיוון שהיה איש מלחמות, ואם כן כיצד יתכן בכלל שדויד עסק בכריית היסודות למקדש, אם ד' הורה לו שלא לעסוק בכך?!

ונראה שהקושי שהמעשה לא יתכן מבחינת סדר המאורעות הוא קושי מכוון, וזו דרך של חז"ל לרמז שאין להבין אותו כפשוטו, ויש להתעמק במה שמרומז בו. נראה שהמעשה מרמז שהמתח האישי שקיים בין דויד לאחיתופל שמתגלה בעת מרד אבשלום, החל זמן רב לפני כן בעת שדוד חיפש באופן סמלי את ה'יסודות' לבית המקדש, וכפי שיתבאר לקמן.

המתח שבין דויד לבין אחיתופל

דויד ידע מעצמו בלא שאיש יגיד לו, שאחיתופל הוא מראשי הקושרים נגדו במרד אבשלום (שמואל ב טו, לא): "וְדָוִד הִגִּיד לֵאמֹר אֲחִיתֹפֶל בַּקֹּשְׁרִים עִם אַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר דָּוִד סַכֶּל נָא אֶת עֲצַת¹ אֲחִיתֹפֶל ה'". ואכן המאבק האישי של אחיתופל כנגד דוד מתגלה בהמשך: "וַיֹּאמֶר אֲחִיתֹפֶל אֶל אַבְשָׁלֹם אֶבְחֲרָה נָּא שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ וְאָקוּמָה וְאֶרְדְּפָה אַחֲרֵי דָוִד הַלָּיְלָה: וְאָבוֹא עָלָיו וְהוּא יָגֵעַ וּרְפֵה יָדַיִם..." (שמואל ב יז, א-ב). אחיתופל הציע לבחור את טובי החיילים ולהסתכן ולעמוד באופן אישי בראש המרדף אחרי דוד. דבר שכזה עושה מי שמנהל מאבק אישי כנגד דויד, ולא מי שנותן שירותי ייעוץ בלבד. המעשה שבירושלמי מרמז שמתח זה היה קיים עוד לפני כן, וכדלקמן.

היסודות למקדש

כאמור לעיל, לדויד נודע על המקום המדויק שבו יעמוד המקדש רק בעת שערך מפקד לעם, ודבר זה ארע לאחר מות אחיתופל. כאשר המעשה מספר שדויד חפר את היסודות למקדש, הוא מתכוון לומר שדויד עסק בהולדת האיש הצדיק שיבנה את המקדש.

דויד רצה לבנות את המקדש בירושלים. אך הקב"ה הודיע לו, שהוא לא יבנה אותו בגלל המלחמות הגדולות שהוא עשה. לאחר מכן דויד קיבל נבואה אישית מהקב"ה (דברי הימים א כב, ח-י): "וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה'... הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ... הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי". לדויד נולדו כבר ילדים, אולם הוא הבין מדברי הקב"ה שהם אינם מתאימים למשימה של בניית המקדש. דויד העריך שהבן הצדיק שיתאים למשימה - צריך להיות קשור באופן מיוחד לירושלים. השם שְׁלֹמֹה מורה על שלמות, וגם שמה הקדום של העיר ירושלים הוא במקורו "שָׁלֵם", וגם הכתיב של העיר בתנ"ך הוא "יְרוּשָׁלִַם", שם המורה על שלמות. לפיכך, דוד חיפש אישה ירושלמית, כדי שהיא תוליד לו בירושלים את הבן המיועד. הכתוב מרמז לכך ואומר (שמואל ב ה, יג-יד): "וַיִּקַּח דָּוִד עוֹד פִּלַגְשִׁים וְנָשִׁים מִירוּשָׁלִַם...". המיוחד בנשים היה שהן היו מירושלים. דויד תכנן לקיים את נבואת הקב"ה; ולקרוא לאחד מהבנים הירושלמיים האלו – שְׁלֹמֹה ושהבן הזה ימלוך תחתיו ויבנה את המקדש.

בתהלים (יא, ג) נאמר: "כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן צַדִּיק מַה פָּעָל" והמפרשים מסבירים ש'הַשָּׁתוֹת' שמוזכרים שם הם הצדיקים שהם היסודות שעליהם מושתת העולם. דויד היה עסוק בהולדת הבן הצדיק שיבנה את המקדש, והמעשה מתאר זאת כאלו דוד עסוק בכריית היסודות.

התהום נמצא בתחתיות הארץ, ובאופן סמלי זריעת והתרקמות העובר ברחם אמו, מתוארת כנעשית במקום זה (תהלים קלט,טו): "לֹא נִכְחַד עָצְמִי מִמֶּךָּ אֲשֶׁר עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ". המעשה מתאר את דוד כמנסה להגיע ל'תהום' (ל'תחתיות הארץ'), וכוונתו לומר שדויד מחפש את האשה המתאימה להוליד ממנה את הבן הצדיק. לבסוף דוד מצא אשה שנראתה לו כמתאימה לזרוע בה את הבן הצדיק, והמעשה מתאר זאת כמציאת 'עציץ' שהוא כלי שזורעים בו. אלא שאז דוד נתקל בבעיה, משום שה'עציץ' אמר לו שנטילתו עלולה להציף את ה'תהום'.

ה'תהום' שמוזכר כאן בשלב זה שבמעשה מופיע במשמעות אחרת של 'שטף מים רבים'. כאמור דוד עסק באותה העת במציאת אשה מתאימה, וכאמור במשלי (יח, כב): "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב", ודוד התפלל שנטילת בת שבע לאשה לא תביא להטבעתו ב'שטף מים רבים' (תהלים לב, ו): "עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ". נטילת בת שבע היתה עלולה להביא למהומה ציבורית שהיתה עלולה 'להטביע' את דוד'. ולכך מרמז הירושלמי באומרו, שאחיתופל אמר בלבו, שכעת ה'תהום' (שטף מים רבים = מהומה) יטביע את דוד ואילו הוא ימלוך, אם מדובר בהצפה במים גם אחיתופל היה אמור לטבוע, אלא שהכוונה למרידה ציבורית ש'תטביע' את דוד ותמליך את אחיתופל. בת שבע היתה נכדתו של אחיתופל, ונטילתה לאשה לדוד היתה כרוכה בהתגרות באחיתופל, וכדלקמן.

דויד בירושלים בעת המלחמה כנגד עמון

וז"ל הכתוב המתאר את תחילת המעשה בדוד ובת שבע (שמואל ב יא,א-ג):

"וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב וְאֶת עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּה וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם: ס וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד: וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה..."

הכתוב מדגיש את ישיבת דויד בירושלים בעת המלחמה. ובהמשך מסופר שדוד קם לפנות ערב "מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ". ואכן תמוה, מדוע דוד לא בא ומפקח באופן אישי על מלחמה בעמון, ומדוע לכאורה דוד ישן במשך היום. תיאור זה אינו מתאים לאופן שבו היינו מצפים לראות את דוד. אולם לפי מה שהתבאר, כוונתו הראשונית של דוד היתה לשם שמים. דוד רצה לזרז את הולדת הבן שיבנה את המקדש, ולכן הוא לא יצא למלחמה ונשאר בירושלים כדי להוליד אותו. דוד לא ישן אז במשך היום, דוד בא אז על אחת מהנשים הירושלמיות שהוא לקח לו, מתוך תקווה שהיא תהרה ויוולד ממנה הבן שיבנה את המקדש. ונראה שחז"ל מרמזים לכך (בבלי סנהדרין קז, א):

"וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וגו' אמר רב יהודה: שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום, ונתעלמה ממנו הלכה: אבר קטן יש באדם, משביעו - רעב, ומרעיבו - שבע."

כוונתו של דוד היתה לשם שמים, אלא שגם כך היה עליו לנהוג בזהירות, כדי שלא ליפול לחטא, וכדלקמן.

הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע...

כאשר אנו קוראים בספר במדבר (יג) על שילוח המרגלים לארץ ישראל, נוצר רושם שהקב"ה יזם זאת. אולם בספר דברים (א) מסופר שהעם לחץ על משה לשלוח מרגלים, ומשה היה סבור שכדאי להיענות להם. לאור המידע הזה, המשמעות של המסופר לראשונה היא אחרת: הקב"ה אישר את ההיענות של משה לדרישת העם - אך הקב"ה לא יזם את שליחת המרגלים. מעשה דויד ובת שבע דומה לכך. בקריאה ראשונית נראה, שדויד שלח מיוזמתו שליחים שיביאו אליו את בת שבע; אולם כאשר מעיינים היטב מתברר, שדוד רצה לברר אודותיה, והשליחים עודדו את הקריאה לבת שבע:

"וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי:"

הבירור פותח במילה "הֲלוֹא"! ומשמע, שעניינה של בת שבע הועלה כבר בעבר בפני דויד. פירוש "כלי יקר" (לר"ש לאניאדו), מביא מדרש שלפיו הקב"ה אמר את הדברים:

"כמו שאמרו חז"ל, כשבא עם גלית והיה הכובע סגור ואין פותח כדי לכרות את ראשו. אז אמר לו אוריה (נושא כליו של גלית): אם אפתח לך תתן לי אשה? אמר: אתן. אמר הקב"ה: בנות ישראל אתה מחלק?! חייך, אשתך נתונה לו! היא בת שבע הראויה לדויד. וזהו שאמר: 'הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם' שאתה נתת ל'אוּרִיָּה הַחִתִּי'."

"פירוש על דברי הימים מיוחס לתלמיד סעדיה גאון"² יצא כנגד המדרש; וכתב שאביה של בת שבע, אליעם (בן אחיתופל הגילוני) היה שר בישראל; ולא יתכן שיסכים לתת את בתו לאדם שהתורה אסרה להתחתן עמו. מאידך, הרמב"ם מסכים עם המדרש הקדום. רבי אברהם בן הרמב"ם (שו"ת סימן כה): כותב "ואבא מארי זצו"ל היה סובר שאוריה החתי גר תושב". נראה שלדעת הרמב"ם אדרבא, אליעם ואחיתופל אביו יזמו את הנישואים האסורים של בת שבע לאוריה החתי.

הרמב"ם פירש את המדרש שלא כפשוטו. כאשר דויד היכה את גלית, דויד לא מלך עדין; ואף גוי לא הוצרך לקבל ממנו אישור לנישואים עם בת ישראל. נוסף על כך, לפני שדויד מאשר נישואים כאלו; ראוי שקודם לכן יצליח לאשר את נישואיו שלו. דויד עצמו התקשה מתחילה לאשר את נישואיו לבת ישראל, מפני שהיה צאצא של רות המואביה - שנחשבה אצל רבים לפסולת חיתון³.

 הרמב"ם סבור, שגם מדרש זה שייך לסוג מדרשים שנוטלים מאורע מזמן מסוים ומעבירים אותו אל העתיד או אל העבר, ובכך הם משלימים פרטים שנצרכים להבנת הכתוב. המדרש מתייחס למצב שדויד נקלע אליו בזמן המלחמה מול עמון - אך המדרש מתאר באופן סמלי מצב דומה, שדויד היה שרוי בו בעבר במלחמה מול גלית; וכפי שיתבאר לקמן.

השקפת עולמו של אחיתופל

אליעם בן אחיתופל ואוריה החתי היו בקבוצת הגבורים של דויד (שמואל ב כג). מהשוואת הכתובים מתברר שבת שבע - בתו של אליעם - היתה נכדתו של אחיתופל הַגִּלֹנִי שהיה יועצו החשוב של דויד. לפי פשוטו של הכתוב אוּרִיָּה היה גוי חִתִּי ש'נשא' את בת שבע. דויד לא הכיר אותה עד שהוא ראה אותה מעל הגג; וה'נשואין לאוריה' לא נעשו על דעתו. מאידך, ברור שאחיתופל ואליעם ידעו על הנישואין האלו. ובעת מרד אבשלום מתברר, שהנישואין האלו נעשו כחלק מהשקפת אחיתופל. מהלכי אבשלום נעשו מתוך התייעצות אחיתופל, ובעת המרד מסופר (שמואל ב יז, כה):

"וְאֶת עֲמָשָׂא שָׂם אַבְשָׁלֹם תַּחַת יוֹאָב עַל הַצָּבָא וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב:"

הביטוי "בָּא אֶל אֲבִיגַל" הוא ביטוי תמוה. משמעותו היא שעמשא נולד מחוץ לנישואין. רד"ק משער, שעמשא נולד לפני הנישואין: "אפשר שבא אליה קודם שישאנה, וילדה לעמשא". אולם תיתכן אפשרות אחרת שמרומזת במקום אחר. בספר דברי הימים (א ב, יז) נאמר: "וַאֲבִיגַיִל יָלְדָה אֶת עֲמָשָׂא וַאֲבִי עֲמָשָׂא יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי". אין זה מובן מדוע אבי עֲמָשָׂא נקרא פעם יִשְׁמְעֵאלִי ופעם יִשְׂרְאֵלִי; ובכלל, שם אביו של יואב שר צבא דויד אינו ידוע; ומדוע חשוב לפרסם מי אביו של שר הצבא של אבשלום?!

לפי פשוטו של הכתוב, אביו של עמשא היה גוי יִשְׁמְעֵאלִי שהצטרף לעם ישראל ללא גיור⁴; ואֲבִיגַל היתה 'נשואה' לו⁵. הכתוב בדברי הימים מגלה שההצטרפות שלו למלחמה נגד אויבי ישראל - לא גיירה אותו; והוא נותר "יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי". גם ספר שמואל מרמז לנו, שה'נישואין' אינם תקפים מבחינת התורה ("אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל"); ולפיכך, עמשא נחשב כמי שנולד 'מחוץ לנישואין'.

אולם לשיטת אחיתופל, גוי שנלחם עבור עם ישראל נחשב ישראלי. השקפת אחיתופל הוצבה בראש המרד בדויד; ולפיכך, פורסם שצריך לקרוא לאביו של שר הצבא החדש - "יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי". זו היתה השקפת אחיתופל מאז ומקדם. אחיתופל, לא הבדיל בין אליעם בנו לבין אוריה החתי; שניהם נלחמו במסירות נפש עבור עם ישראל; ומבחינתו שניהם "ישראלים" לכל דבר. לפיכך, הוא יזם את נישואי נכדתו (בתו של אליעם) לאוריה החתי; שמבחינתו, הוא אוריה הישראלי.

המעשה שבירושלמי מרמז לנו, שהמהומה הגדולה שאותה הוביל אחיתופל בעת מרד אבשלום ושעמדה 'להטביע' את דויד, חלה באופן דומה גם בעת שדוד נטל את בת שבע מאוריה החתי. וגם אז הוביל אותה אחיתופל. מבחינת אחיתופל אוריה החתי היה 'ישראלי' ובת שבע היתה אשתו לכל דבר, ואסור היה לדוד לקחתה. אך דוד היה סבור ששירותו של אוריה החתי בצבא ישראל לא הפך אותו ל'ישראלי' ונישואיו לבת שבע היו אסורים. ודוד רשאי לשאת אותה כדי להוליד באמצעותה את האיש שיבנה את המקדש.

הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ תָּמִים הוּא יְשָׁרְתֵנִי

דוד מספר על עצמו בספר תהלים (קא, ו): "עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ תָּמִים הוּא יְשָׁרְתֵנִי". משרתיו של דויד היו אנשים תמימים יראי ה', והוא נעזר בהם במציאת אשה ירושלמית מתאימה. הם כבר פנו אליו בעבר בבקשה שיפעיל את סמכותו המלכותית ויפריד בין בת שבע לבין אוריה החתי משום שהנשואים האלו אסורים, והוסיפו שאם הוא אף חפץ בכך הוא יכול לקחתה לאשה. אלא שדוד סרב מתחילה להיענות לבקשתם.

 אוריה החתי היה מראשי הגבורים שלו, ואחיתופל היה יועץ חשוב, ודויד הסביר לעוזריו, שהוא לא יכול לנהל מלחמה כפולה; הן מלחמה גשמית מול אויבים חיצוניים, והן מלחמה דתית בבית כנגד אנשים שהוא זקוק להם למלחמותיו החיצוניות. אם הוא יתערב ויבטל את ה'נישואין האסורים' - הוא יעורר נגדו את בעלי ההשפעה האלו. הדבר עלול להביא לתסיסה בצבא - ולאובדן ההצלחה במלחמה מול בני עמון. המדרש מספר מציאות דמיונית, ולפיה - דויד 'הסכים ל'נישואי אוריה החתי' - כדי להשלים את הנצחון על גלית. אולם כוונתו לרמז למציאות האמיתית, ולפיה - דויד נאלץ להסכים לכך - כדי להשלים את הנצחון על עמון. והמעשה בירושלמי מספר באופן דומה שה'עציץ' אמר לדוד שאם הוא יטול אותה הוא יגרום להצפה שתטביע אותו. וכוונתו למרידה עממית שתפיל את דוד.

אולם כעת לאחר שדוד ראה את בת שבע בעיניו והתענין מי זאת אותה אשה, עוזריו נצלו את ההזדמנות ואמרו לו, שזו האשה שכבר דובר בה לפני כן, ושהיה צריך להפריד בינה ובין אוריה החתי, אלא שדוד מחלק כביכול את בנות ישראל לגויים כדי להצליח במלחמותיו. אלא שעתה לאחר ראיית האשה ובעקבות דברי עוזריו, דוד התעלם מהפחד שלו מהתססה ומרידה, ונטל את 'העציץ'. ונטילת 'העציץ'  (בת שבע) גרמה ל'הצפה' ולניצני מרידה בדוד וכמעט המלכת אחיתופל. ובפרטי דברים אלו נאריך בעז"ה במאמר הבא.
______________ 

¹    'עצה' מופיעה בתנ"ך גם במשמעות של 'קשר' ו'ברית מלחמתית' כמו: "כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ" (תהלים פג, ו). דוד הבין שלאבשלום יש סיבות משלו למרוד בו, אך הוא הבין שאחיתופל מוביל ומנצל את אבשלום לצרכיו. אבשלום יהיה אמנם המלך הרשמי של ישראל, אך הדרך שהמלוכה הזו תוליך אליה את עם ישראל תהיה הדרך שאחיתופל ינחה אותה, ואחיתופל יהיה המלך שמאחורי הקלעים. כאשר דויד מתפלל "סַכֶּל נָא אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל ד' ", הוא אינו מתכוון רק לעצה זו או אחרת שעתיד אחיתופל לייעץ. דויד מתפלל לכישלון ה'קשר' שמוביל אחיתופל.

²    הדברים מובאים גם ב"אוצר הגאונים" על קידושין דף עו, ב

³    כמרומז בכתוב (שמואל א יז, נו) - "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם"; וכמבואר ביבמות (דף עו, ב).

⁴    במדרש-תהלים (בובר,ט, יא) מובאת רשימה של גויים שהיו תומכי ישראל. מדרשי חז"ל במקומות אחרים אומרים שכל הגויים האלו התגיירו בשלב מוקדם או מאוחר. אך לפי פשוטו של מדרש-תהילים ולפי פשוטם של הכתובים - רק חלקם התגיירו. בהמשך מובאת שיטת ר' יהושע בן לוי שמרמז שיֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי היה גוי שתמך בעם ישראל, ולכן הוא נקרא יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי. אולם אחר כך מובאים אמוראים שחולקים עליו, וסבורים שהוא התגייר או שהיה ישראלי מלכתחילה.

⁵    באותה תקופה רבים היו סבורים שצאצאי רות המואביה הם פסולי חיתון. לדעת כמה מדרשי חז"ל (הובאו ב"מראית העין" לחיד"א על פסחים דף קיט, א) יִשַׁי שמוצאו מרות המואביה, חשש לדעה שהוא פסול-חיתון ורצה לשאת שפחה; איסור שהותר רק לפסולי חיתון לעבור עליו (כמבואר בקידושין דף סט, א). באותה תקופה, לא הוכרעה גם ההלכה האם איסור חיתון עם ישמעאלי - שאינו משבעת האומות - הוא מן התורה או מדברי סופרים (כמבואר במסכת עבודה זרה דף לו, ב). אֲבִיגַל בתו של יִשַׁי(=נָחָשׁ), היתה נחשבת אצל רבים כפסולת-חיתון, והיא סמכה עצמה על הדעה שישמעאלי אסור רק מדברי סופרים; וכשם שיִשַׁי רצה "לשאת" שפחה כך היא "נישאה" לישמעאלי. בכל אופן, נישואי תערובת היו נחשבים לדבר שאינו ראוי; וכן מבואר מדברי הורי שמשון, וכן מבואר בספר עזרא ונחמיה. ואפשר שגם צרויה (אחות של דוד ושל אביגל) התקשתה למצוא אדם מיוחס שיסכים לשאת אותה, ולכן יואב נקרא בן צרויה על שם אמו, ושם אביו אינו ידוע.