שנת תשע"ט| שבת פרשת יתרו

חמדת האינציקלופדיה התלמודית: זכירת שבת

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. (כ, ח)

ענית לשאלה איזה יום היום - קיימת מצוה?
מתי מותר להחמיר כבית שמאי?

קידוש היום. מצות עשה מן התורה לקדש את השבת בדברים, שנאמר: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ (כאן), כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש. וצריך לזכרו בכניסתו וביציאתו - בכניסתו בקידוש היום, וביציאתו בהבדלה (רמב"ם שבת פכ"ט ה"א על פי פסחים קו א, ויש סוברים שעיקרה של הבדלה אינו אלא מדרבנן). המצוה נמנית במנין המצוות (ספר המצוות עשה קנה; סמ"ג עשה כט; חינוך מצוה לא).

זכירה זו היא בפה, וכן שנינו בתורת כהנים (ריש בחוקותי): זכור את יום השבת לקדשו - יכול בלבך? כשהוא אומר שָׁמוֹר (דברים ה יב), הרי שמירת לב אמורה; הא מה אני מקיים זכור? שתהא שונה בפיך. וביאר השאגת אריה (סי' יג) שהכוונה למצות קידוש היום, והיינו לזכור את השבת בדברים. אולם הראב"ד והר"ש משנץ ורבנו הלל, בפירושיהם לתורת כהנים, פירשו שהכוונה ללימוד הלכות שבת. וכן בספר חסידים (סי' קנד) כתב שמצוה לִשְׁנוֹת ארבעים חסר אחת המלאכות האסורות בשבת, ובמקור החסד (להר"ר מרגליות שם) ציין לתורת כהנים זה: שתהא שונה בפיך.

זכירת שבת בשאר ימי השבוע. מזכירת שבת למדו עוד כמה דברים:

(א) שמאי הזקן אומר: זכרה עד שלא תבוא ושמרה משתבוא. אמרו עליו על שמאי הזקן, שלא היה זכרון שבת זז מתוך פיו - לקח חפץ טוב, אומר: זה לשבת; כלי חדש, אומר: זה לשבת (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרשת יתרו). ואמרו עליו על שמאי הזקן, שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת - מצא בהמה נאה, אומר: זו לשבת; מצא אחרת נאה הימנה, מניח את השניה ואוכל את הראשונה - נמצא אוכל זו כדי שתהא היפה נאכלת בשבת, ונמצאת שאכילתה של הראשונה לכבוד שבת (רש"י). אבל הלל מידה אחרת היתה בו, שכל מעשיו לשם שמים - ובוטח שתזדמן לו נאה לשבת (רש"י) - שנאמר: בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ (תהלים סח כ. ברייתא ביצה טז א), את צרכינו ועזרתנו (רש"י). ופירש הב"ח (או"ח רמב) בדעת הטור, שביד כל אדם לנהוג כבית שמאי או כבית הלל, אבל הביא בשם הרמב"ן שההלכה כבית הלל.

(ב) רבי יהודה בן בתירא אומר: מנין שכשאתה מונה - ימי השבוע - הוי מונה אחד בשבת, שני בשבת, שלישי בשבת, רביעי בשבת, חמישי בשבת, וערב שבת? תלמוד לומר "זכור" (מכילתא דרשב"י שם). וכן אמר רבי יצחק (במכילתא דרבי ישמעאל שם): לא תהא מונה כדרך שאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת. ופירשו הרמב"ן (על התורה שם) והריטב"א (ראש השנה ג א ד"ה חדא) שהגוים מונים ימי השבוע לשם הימים עצמם, וקראו לכל יום שם בפני עצמו; אבל ישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, וכו'. וכתבו הרמב"ן (שם) והאבן עזרא (שם) שזהו פשוטו של מקרא, שיזכור כל יום חשבון ימי השבוע, כדי שלא ישכח איזהו יום השביעי שהוא חייב לקדשו ולשמרו שלא יעשה בו מלאכה. ומה שלמדו חכמים מפסוק זה מצות קידוש היום, הוא ממילת "לקדשו", אבל "זכור את יום השבת" הוא מצוה לזכרו תמיד בכל יום, אלא שבמנין המצוות נמנה כל מצות הזכירה במנין אחד (רמב"ן שם).

(ג) משום המצוה למנות ימי השבוע לשבת אומרים בכל יום קודם שיר של יום: היום יום פלוני בשבת (סידור ר"ש מרשקוב; שער הכולל לסידור תורה אור פי"א; כף החיים סי' קלב ס"ק כו בשם שער הכוונות).

(ד) וכתבו המגן אברהם (סי' ס ס"ק ב) ושולחן ערוך הרב (שם ד, ועי' כעין זה בירושלמי ברכות פ"א ה"ה) שטוב לקיים מצות זכירת שבת בקריאת שמע, כשאומר "וזכרתם את כל מצות ה'" - זוהי שבת ששקולה כנגד כל המצוות.

(ה) ויש נוהגים לומר בכל יום "זכור את יום השבת לקדשו" עם הזכירות שלאחר התפלה (סידורים נוסח ספרד).

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר