שנת תשע"ג | שבת פרשת מקץ

פרשת השבוע: על פריימריז ומחפשי אתונות

בשבוע שעבר סיימנו את דברינו כך: "המסקנה לדורות היא שתפקידם של הנביאים הוא לספק הדרכה לאומית להנהגה של העם, המלך והשרים. הנביאים לא עסקו בעניינים פרטיים, שנגעו לחיי היחיד. לכן, עלינו לחפש בכל מקום שיש לכאורה נבואה פרטית, את המשמעות הלאומית או הבין-לאומית שלה".

במסגרת החלומות הנבואיים העוסקים בשאלות ציבוריות, נכללים גם חלומותיו של פרעה בתחילת פרשתנו.

אם אכן דברינו נכוחים, קשה עלינו פנייתו של שאול אל שמואל הנביא, המכונה גם הרואה, בעניין האתונות שאבדו לאביו. פניה זו היא לכאורה עניין פרטי לחלוטין ואין לה כל קשר לשאלות של הנהגת הכלל.

סיפור זה הוא המקור לפתגם העממי: "יצא לחפש אתונות ומצא מלוכה".

נעיין בפרשיה זו ואולי נגיע שוב למסקנתנו המקורית.

הכתוב מספר על שאול שיצא לחפש אתונות, בין שתי פרשיות שעוסקות בסמכויות המלך. בפרשיה הקודמת, הכתוב מוסר לנו כי בניו של שמואל אינם מתאימים לקבל ממנו את ההנהגה והעם מבקש לעצמו מלך. בקשה זו איננה מוצאת חן בעיני שמואל והוא מנסח להם את משפט המלך והקב"ה מסכם כי אכן הבקשה התקבלה. וז"ל הכתוב:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל: ... וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָיו ... וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל ... וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם: וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ ... וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם ... וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ:... וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹלָם וְהִמְלַכְתָּ לָהֶם מֶלֶךְ וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל לְכוּ אִישׁ לְעִירוֹ" (שמואל א פרק ח).

מיד לאחר  סיפור מציאת המלוכה, שמואל אוסף את העם למצפה ובאמצעות גורל מודיע להם את מי בחר הקב"ה ושוב מופיע בכתוב:

"וַיְדַבֵּר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם אֵת מִשְׁפַּט הַמְּלֻכָה" (שם י' כה).

 ברור כי מרגע שהכריז שמואל כי הקב"ה קיבל את בקשת העם למלך, התחילה מערכת בחירות שבה מועמדים שונים ניסו להציג את מועמדותם לתפקיד הנכסף. לבני יוסף יש שאיפות הנהגה עוד מהתחלת פרשת וישב. גם בנימין על יוסף יחשב (שמו"ב י,ט כא ואכמ"ל). כנראה שבשבט בנימין יש שני מועמדים. הראשון מוצג בתחילת פרק ט':

"וַיְהִי אִישׁ מִבִּנְיָמִין וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן אֲבִיאֵל בֶּן צְרוֹר בֶּן בְּכוֹרַת בֶּן אֲפִיחַ בֶּן אִישׁ יְמִינִי גִּבּוֹר חָיִל: וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם".

כל מועמד בכל בחירות היה שמח לקבל הגדרה אובייקטיבית שכזו. 

לשאול בן קיש בן אביאל יש דוֹד ושמו אבנר כפי שמתואר בכתוב בכמה מקומות, נביא אחד מהם:

"וְשֵׁם אֵשֶׁת שָׁאוּל אֲחִינֹעַם בַּת אֲחִימָעַץ וְשֵׁם שַׂר צְבָאוֹ אֲבִינֵר בֶּן נֵר דּוֹד שָׁאוּל: וְקִישׁ אֲבִי שָׁאוּל וְנֵר אֲבִי אַבְנֵר בֶּן אֲבִיאֵל" (שם  י"ד נ-נא).

גם הוא רואה עצמו מועמד ראוי ומתאים. (בהמשך, הרבה יותר מאוחר הוא גם נוקט בפעולות מעשיות בנושא). לכן, אין זה פלא כי ברגע שהוא שומע שמתחרהו שאול בן קיש ביקר אצל שמואל הנביא הוא מנסה לתחקר אותו:

"וַיֹּאמֶר דּוֹד שָׁאוּל אֵלָיו וְאֶל נַעֲרוֹ אָן הֲלַכְתֶּם וַיֹּאמֶר לְבַקֵּשׁ אֶת הָאֲתֹנוֹת וַנִּרְאֶה כִי אַיִן וַנָּבוֹא אֶל שְׁמוּאֵל:  וַיֹּאמֶר דּוֹד שָׁאוּל הַגִּידָה נָּא לִי מָה אָמַר לָכֶם שְׁמוּאֵל: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דּוֹדוֹ הַגֵּד הִגִּיד לָנוּ כִּי נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל"

(שם י' יד-טז).

זו הוכחה נסיבתית חזקה ביותר שהשניים נמצאים בתחרות בנושא המלוכה. התנהלות שניהם מתאימה מאוד לשני מועמדים המתחרים ביניהם על המשרה הנכספת.

לכן נסביר כי החיפוש אחר האתונות הוא בעצם סיפור כיסוי לבקשת תמיכתם של רוכבי האתונות - המנהיגים. כך גם מפורש בשירת דבורה:

"לִבִּי לְחוֹקְקֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם בָּרֲכוּ יְקֹוָק: רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ שִׂיחוּ" (שופטים  ה' ט).

אם כך, חזרנו למסקנתו הראשונית, אל הנביא פונים רק בשאלות ציבוריות.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר