שנת תשע"ג | שבת פרשת ואתחנן

פרשת השבוע: "אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" - הכל דיבורים

בתחילת פרשתנו, מתחנן משה רבינו לפני קונו ומבקש:

"אֲדֹנָי יְקֹוִק אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ: אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן" (דברים ג' כד-כה).

משה מזכיר לקב"ה את תחילת דרכו ואת הנפלאות שהראהו כבר אז. תשובתו של הקב"ה מובאת מיד והיא החלטית:

"וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (שם, כו).

לעומת הדגשתו של משה את ענין גבורת הקב"ה המתגלה בשמים ובארץ, מדגיש הקב"ה בתשובתו את נושא הדבור בחזרה כפולה: "דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה".

הדגשה זו מזכירה לנו את הויכוח שהתרחש ליד הסנה שבער באש ולא אוכל. שם משה רבנו דורש מהקב"ה שיאפשר לו להראות את כוחו וגבורתו של הקב"ה לעיני כל, באמצעות אותות ומופתים, שהוא יעשה בעיקר באמצעות המטה. דרישה זו מקבלת משנה משמעות, כאשר אנו משוים אותה לשליחות שהטיל הקב"ה על משה, המופיעה בפרק ו' של ספר שמות. שליחות זו מאופיינת בהדגשת נושא העברת המסר האלקי באמצעות הדיבור.  

נצטט מעט ובדילוגים מפרשיה זו:

"וַיְדַבֵּר  [ולא ויאמר] אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְקֹוָק: ... וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְקֹוָק ... וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן... הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:

וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי יְקֹוָק דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ".

כבר הסברנו בעבר כי הקב"ה הטיל בראשונה על משה את השליחות, להוציא את עם ישראל ממצרים בכח הדיבור ללא אותות ומופתים, משה טען שחייבים להתחיל באותות ומופתים ורק אז להביא את העם למדרגת אמונה של שמיעת הדיבור האלקי במעמד הר סיני. הקב"ה קיבל את דעתו של משה. על כן, לפני מתן תורה, "לפני הדיבור" לא הייתה כל בעיה בהכאה על הצור. לעומת זאת ב"מי מריבה", לאחר מתן תורה, "אחרי הדיבור" ההכאה על הסלע הורידה את העם שוב לדרגת אמונה המבוססת על אותות ומופתים (עיינו ברמב"ם יסודי התורה פ"ח ה"א).

עכשיו משה כבר איננו יכול להכניס את העם לארץ, יהושע איש האותות והמופתים (קריעת הירדן, הפלת חומות יריחו, אבנים גדולות מן השמים, שמש בגבעון דום) הוא יעשה זאת.

הקב"ה רומז למשה על כך ברמזים עבים מאוד: "רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה".

הבה נתפלל כי חזק ונתחזק באמונתנו

ונזכה שוב לחזור ולשמוע את הקול האלקי המדבר אלינו,

עומדים ומקשיבים בלב אחד כאיש אחד ומכריזים נעשה ונשמע.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר