שנת תשע"ד | שבת פרשת נח

פרשת השבוע: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקים עָשָׂה אֶת הָאָדָם

מימי בראשית ועד למבול אכילת בשר נאסרה. בסוף פרשת נח אכילת הבשר הותרה. כדי למנוע כל הבנה מוטעית בתחום רגיש זה, חוזרת התורה ומדגישה את איסור הרציחה. וזה לשון הכתוב:

"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט' ו).

היות האדם נעשה בצלם אלהים חוזר ומודגש.

ננסה להעמיק יותר בהבנת הצל.

מבחינה הלכתית, החלק החשוב ביותר של הסוכה הוא הסכך היוצר את הצל. אין כל בעיה הלכתית לצמצם את הדפנות עד למינימום - שתי דפנות והשלישית אפילו טפח. גם דפנות מאוד אוריריות עומדות בתקן ההלכתי (לא נכנס במסגרת זו לפרטי ההלכות). לעומתן, הסכך חייב לענות להגדרה המחייבת של "צלתה מרובה מחמתה1 ".  חכמי האמת מגדירים את הסוכה דווקא כך: "ועל דא כתיב 'כל האזרח בישראל ישבו בסכות' כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות תחות צלא דמהימנותא" (זוהר פרשת אמור דף קג עמוד א).

בספר תהילים אנו מוצאים את הצל לא רק במשמעות של הצללה, אלא גם במשמעות של הצלה 2. נדגים זאת בעזרת שני פסוקים מספר תהילים:

א.    "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן:...כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת"  (צ"א א-ג).

ב.    "יְקֹוָק שֹׁמְרֶךָ יְקֹוָק צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ: יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה" (קכ"א ה-ו).

הצורך במחסה ובהגנה הוא צורך בסיסי של כל אדם. פסוקים אלה מחדשים כי המקלט הבטוח ביותר הוא הסוכה, שמבחינה רוחנית יכולה לספק את המחסה הטוב ביותר. הנביא ישעיהו ביטא רעיון זה בפסוק הבא:
ישעיהו
"וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר" (ד' ו) 3

על בסיס המסקנה כי הרוחניות היא המחסה והמגן הטוב ביותר, נוכל להבין אחרת גם את פרשיית בריאת האדם שם נאמר:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א' כו-כז)

(במאמר מוסגר נציין כי בפסוקים הבאים מצוי המקור לאיסור אכילת בשר).

נסביר כי הצל = צלם האלהים שמגדיר את האדם ומבדילו משאר בעלי החיים, הוא זה שמאפשר את יצירת הקשר עם בורא עולם, מה שמעניק משמעות עמוקה לחייו.

הסכנות הגשמיות מקבלות מימד מצומצם יותר, כאשר הדגש הוא על הרוחניות, על הנשמה ולא על הגוף.

 אם כך, קל יותר להבין את משמעות בריאתה של האישה דווקא מן הצלע כמתואר בכתוב:

"וַיַּפֵּל יְקֹוָק אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: וַיִּבֶן יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם" (בראשית  ב' כא – כב).

שותפות זו שעיקר הגדרתה רוחנית, היא המאפשרת לחסות בצל השכינה, בבחינת "זכו שכינה עמהם" (כמוסבר לעיל במאמר הקודם).

מי שלא הבין זאת נכונה היה למך, שקשריו עם אשתו צלה לא היו דרך לחסות בצלו של הקב"ה, אלא שהיא נקראה "על שם שיושבת תמיד בצלו [של למך]" (עיינו רש"י על בראשית ד' יט, על פי המדרש).

נדגים עקרון זה מפרשיה נוספת - יוסף ואשת פוטיפר, המופיעה לקראת סוף ספר בראשית.

הקשר בין יוסף ואשת אדוניו אסור ובוודאי מנוגד בתכלית הניגוד ל"זכו שכינה ביניהם" (סוטה יז ע"א). אף על פי כן, חז"ל חיפשו צד זכות למעשיה של אשת פוטיפר, וז"ל המדרש: "ר"ש בר נחמן אמר כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשתו של פוטיפר, מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים, דא"ר יהושע בן לוי רואה היתה באסטרולוגין שלה שהיא עתידה להעמיד ממנו בן ולא היתה יודעת אם ממנה אם מבתה" (בראשית רבה (וילנא) פרשת וישב פרשה פה).

ננסה למצא לכך סימוכין בפסוקים.

(י)   וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ:

(יב) וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה:

(יג)  וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה:

(יד) וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ ...

(טו) וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה:

(טז) וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתוֹ:

(יז)  וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה ...

(יח) וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה: (בראשית ל"ט).

אין כל ספק כי המילה המנחה בפסוקים אלה היא אצל.

לשון התורה יוצרת הבחנה ברורה בין מעשיו של יוסף לבין מעשיה וכוונותיה של אשת פוטיפר. כשהתורה מתארת את פעולות יוסף הביטוי הוא "בידה", כשמדובר עליה הביטוי הוא "אצלה" (עיינו גם במדרש המובא ביומא לה ע"ב, על ביטויים אלה). יוסף עזב את בגדו בידה ולא נכשל, כי הבין שכישלון מסוג זה ירחיק אותו כרחוק מזרח ממערב מלהיות בצל השכינה. היא לעומת זה מדגישה אֶצְלָהּ- אֶצְלִי, כי היא בטעותה, חשבה ההפך.

כמובן שהלכה כיוסף הצדיק, אנחנו משתדלים להיות תלמידיו. יש רק דרך אחת לחסות בצל השכינה, להיות בבחינת "יְקֹוָק שֹׁמְרֶךָ יְקֹוָק צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ" (תהלים קכ"א ה)- דרכו של יוסף.

____________

1  קריאת מגילת קהלת בשבת סוכות גם היא בבחינת הכרזה "הכל קורה בצל", תחת השמש אין חדש!!!

2  אין אנו באים לטעון כי מבחינה דקדוקית צל בבחינת הצללה וצל של הצלה נובעים מאותו שרש, אנו מעירים רק  על הקשר העקיף הנובע מההשוואה בדרך הכתיב.

3  עיינו שם בפסוק הקודם בו הנביא יוצר את הקשר בין ענני הכבוד והסוכה, הרעיון הטמון בדברי הזוהר שציטטנו לעיל. עיינו גם צפנת ישעיהו מעוזיה ועד אחז בביאור פרק ד' עמודים 129-131.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר