שנת תשע"ו | שבת פרשת מצורע

בתחילת פרשתנו מבארת התורה כיצד נטהר המצורע מצרעתו:

"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן: וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ: וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב" (ויקרא י"ד ב-ד).

עץ הארז והאזוב משתתפים בהליך ההיטהרות מן הצרעת.

ננסה להסביר את המסר.

המצורע חייב לעזוב את העיר, הוא מוצא אל מחוץ למחנה, מוקע חברתית ונאלץ לשבת בדד. לכן, חז"ל זיהו בין ארבעת המצורעים שישבו מחוץ לחומת שומרון לבין גחזי ובניו שנצטרעו (עיינו מלכים ב ה' כז ושם ז' ג, סנהדרין דף ק"ז ע"ב).

יתכן ועונש המאסר בימנו, מקביל לעונש הבידוד וההרחקה שהוטל על המצורע.

חז"ל קבעו: "והמצורע חשוב כמת שנאמר (במדבר יב) אל נא תהי כמת, ואומר (ישעיה ו) בשנת מות המלך עוזיהו (והכוונה לשנה בה נצטרע)" (שמות רבה (וילנא) פרשת שמות פרשה א).

הגדילה הפסיקתא וקבעה: "מצורע גרע ממת".

המצורע היה שייך לאלפיון התחתון מבחינה חברתית. כך משמע מקללת יואב בידי דוד כתגובה על רצח אבנר בן נר. וז"ל הכתוב:

 "יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כָּל בֵּית אָבִיו וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם" (שמואל ב ג' כט).

עץ הארז שימש מאז ומתמיד סמל לעוצמה ושלטון. אחת המחמאות החשובות  שנתנה הרעיה לדוד בשיר השירים הייתה: "מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים" (ה' טו).

כשמלך ישראל רצה לומר למלך יהודה שהוא הרבה יותר חזק ממנו, הוא דימה עצמו לארז

"וַיִּשְׁלַח יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר הַחוֹחַ אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן שָׁלַח אֶל  הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן לֵאמֹר תְּנָה אֶת בִּתְּךָ לִבְנִי לְאִשָּׁה..." (דברי הימים ב  כ"ה יח).

לכן רש"י הסביר: "ארזי הלבנון - דוגמא הוא על הגבורים" (רש"י ישעיהו  ב' יג).

האזוב הוא השפל שבצמחים. כמו שהסביר אבן עזרא על פרשתנו: "ואזוב הוא הקטן במיני הצמחים, ואין צורך לחפש על האזוב כי הוא ידוע בקבלה". לכן, קבעו חז"ל מטבע לשון: "אם בארזים נפלה שלהבת - מה יעשו איזובי קיר" (מועד קטן כ"ה ע"ב).

המצורעים המופיעים בתנ"ך הם נעמן שר צבא ארם, גחזי ששלט בחצרו של הנביא אלישע  ועוזיה מלך יהודה. שלשתם היו בעלי עוצמה –ארזי לבנון.

לכן, נציע שפרשתנו איננה מפרטת רק את דרך טהרתו של המצורע הפרטי. בפרשתנו מופיעה אזהרה חמורה המופנית בעיקר למי שנמצא בשלטון ומרגיש עצמו כארז חזק, שכולם כפופים לו ועושים את רצונו. הזהר! המעמד הזה עלול להשחית ולהביא על מי שיכשל את עונש הצרעת, את עונש הבידוד החברתי, את הנפילה הגדולה ממעמד של ארז למעמד של אזוב. אם המנהיג לא ישים את ליבו לסכנה זו סופו שיזדקק לאזוב.

הפתרון הוא לפעול, גם כאשר העוצמה בידו, מתוך ענווה ולזכור כי גם האיש החזק, חייב לפעול כמשרת ציבור-כאזוב.

לפני פסח, לקראת אכילת המצה שנאפית מבצק שלא תפח, נתפלל שנזכה למנהיגים חזקים וראויים כארזי הלבנון שזוכרים שכל אדם הוא בעצם אזוב קיר.