שנת תשס"ג | שבת פרשת בחוקותי

"משפט החרם"

בפרשתנו מצוי פסוק קשה ותמוה " כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת" (ויקרא כ"ז כט). על איזה דין בדיני נפשות מדובר כאן? במה מואשם החוטא ובאיזה בית דין דנו אותו. היכן מצינו בתורה אפשרות של פדיון מעונש שהוטל על ידי בית דין?

התוספתא אכן מסבירה פסוק זה כמקור לכך שאין אפשרות להימלט מעונש מיתה שנגזר על ידי בית דין, על פי כללי המשפט העברי, באמצעות "פדיון נפש" וז"ל "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה אלו חייבי מיתות בית דין" (תוספתא  ערכין פרק ד הלכה לד). מה שקשה על התוספתא הוא, מדוע מופיע דין זה באמצע פרשית ערכין? וצ"ל כי היות ומצאנו בפרשית ערכין עקרון שמשמעותו הקדש יוצא לחולין (במקרים מוגדרים) באמצעות מתן ערכו, היינו יכולים לחשוב שניתן ליישם עקרון זה, גם כדי לפדות נפשם של חייבי מיתות בית דין, קמ"ל שלא! "מוֹת יוּמָת".

כדי להימנע מקושי זה רש"י במקום, בעקבות הגמרא (כתובות לז ע"ב) מסביר אכן את הפסוק כחלק מפרשת ערכין וז"ל " היוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עלי, לא אמר כלום: מות יומת - הרי הולך למות, לפיכך לא יפדה אין לו לא דמים ולא ערך". הקושי לפי פירוש זה הוא שהביטוי "מוֹת יוּמָת" איננו מוסבר כפשוטו כציווי אלא כתיאור עובדה.

אחת התעלומות במשפט העברי היא השאלה, מה מקור סמכותו של המלך לדון באופן כללי ועוד יותר קשה מניין נובעת סמכותו לדון דיני נפשות. הנחת יסוד זו, שלמך הזכות ואולי גם החובה לדון דיני נפשות, שמובאת כ"פשיטא" בכל מקום הן בנביא והן בחז"ל דורשת מקור בתורה. ללא מקור לכך לא נוכל לקבל את סמכותו בנושא זה כמובנת מאליה. קולמוסים רבים נשברו תוך כדי ניסיון למצוא מקור בתורה לסמכות זו, שהרי גם אם הדברים מפורשים בדברי הנביאים מקובל עלינו הכלל ש"אלה המצות - שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה! " (יומא פ ע"א). הרמב"ן על פסוקנו ובמאמרו "משפט החרם" פותר את שתי הבעיות כאחת וז"ל "ולכך אני אומר כי מן הכתוב הזה יצא להם הדין הזה שכל מלך בישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים, אם יחרימו על עיר להלחם עליה, וכן אם יחרימו על דבר, העובר עליו חייב מיתה, והוא חיובן של אנשי יבש גלעד, ושל יהונתן שאמר לו אביו (ש"א יד מד) כה יעשה אלהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן, ומהיכן נתחייבו אלו מיתה מן הדין חוץ מן המקום הזה". לפי חידושו של הרמב"ן, המבוסס על  דברי רבי עקיבא  במדרש, פסוקינו הוא המקור לכך שהמלך או סנהדרין גדולה במעמד כל ישראל יש להם הזכות לדון דיני נפשות שלא על פי דין תורה הרגיל, שהקנה סמכות זו לכל בית דין סמוך בן עשרים ושלשה דיינים על פי הכללים הרגילים. סמכות זו היא שנותנת בידם את הכלי רב העוצמה הזה שבא להבטיח את "מוראה של מלכות" שבלעדיה "איש את רעהו חיים בלעו". 

כמובן שהמלך חייב בזהירות גדולה בבואו ליטול סמכות זו ולנצלה רק כנגד "המורדים לכלותם או על העובר גזירתם ותקנתם" (רמב"ן שם). לפי דברי הרמב"ן זו הייתה טעותו של יפתח הגלעדי בדבר בתו, לכן מדגיש הוא "אבל לחול הנדר לעשות עולה מדבר שאין ראוי לה' חס וחלילה" (שם).

הבה נתפלל לחזרתה של מלכות ישראל ודיניה ושנזכה להתחדשות מלכות דוד שעליו נאמר " וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ" (שמואל ב ח' טו).

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר