דף מקורות

דף הרחבות

יחידה 12 – חזרת שליח הציבור

בשיעור זה נעסוק במהותה של חזרת שליח הציבור וביחס שבינה לבין תפילת הציבור. לאחר שביחידה הקודמת למדנו שעיקר התפילה במניין הוא עמידת הציבור בתפילת הלחש יחד, נברר כעת מה תפקידה של חזרת הש״ץ: האם היא נועדה רק להוציא את מי שאינו בקי, האם יש לה מעמד עצמאי בתוך תפילת הציבור, ומה היחס בינה לבין תפילת הלחש של היחידים ושל שליח הציבור.

נפתח במשנה במסכת ראש השנה, שבה נחלקו חכמים ורבן גמליאל. לדעת חכמים, כשם ששליח הציבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב; ולדעת רבן גמליאל, שליח הציבור מוציא את הרבים ידי חובתם. מתוך המשך הגמרא נעמוד על כך שלפי רבן גמליאל הציבור מתפלל בלחש כדי ששליח הציבור יסדיר את תפילתו, ואילו לפי חכמים חזרת הש״ץ נועדה להוציא ידי חובה את מי שאינו בקי בלבד. מתוך כך נברר האם תפילת הציבור בנויה על תפילת היחידים, או על תפילתו של שליח הציבור המייצג את הרבים.

בהמשך נעסוק במושג "שומע כעונה" ביחס לתפילה. אף שבתחומים רבים אדם יכול לצאת ידי חובה בשמיעה מאחר, בירושלמי נאמר שבתפילה לא מסתבר שאחר יוציאו, מפני שכל אחד ואחד צריך לבקש רחמים על עצמו. מתוך כך נעמוד על ייחודה של התפילה: היא איננה רק אמירת נוסח מחייב, אלא בקשת רחמים אישית של האדם לפני הקב״ה. אף על פי כן, יש מקום לשליח הציבור להוציא את מי שאינו בקי, ובימים מסוימים אף מעבר לכך.

לאחר מכן נעמיק בתפקיד תפילת הלחש של שליח הציבור עצמו. מן הסוגיה עולה שגם שליח ציבור בקי צריך להתפלל בלחש כדי להסדיר את תפילתו לפני שיחזור עליה בקול. מתוך כך נלמד את דברי מחצית השקל, המדגיש שבענייני ציבור החמירו במיוחד ודורשים הכנה גם ממי שרגיל בתפילתו. נעסוק גם בפסיקת האגרות משה, שלפיה שליח ציבור המתפלל בבית כנסת שנוסחו שונה מנוסחו הפרטי צריך להתפלל גם את תפילת הלחש בנוסח הציבור, מפני שכל מטרתה היא להסדיר את חזרת הש״ץ.

בהמשך נבחן את החולקים על האגרות משה. נעסוק בדברי השואל ומשיב, המנחת יצחק ותשובות והנהגות, הסוברים שבפועל שליח הציבור יכול להתפלל בלחש בנוסחו שלו ולחזור בקול בנוסח הציבור. הם מסתמכים על כך שבימינו החזן מתפלל מתוך הסידור, ולכן חשש הטעות פחת, וכן על כך שהבדלים בין נוסחים בדרך כלל אינם מעכבים. מתוך כך נעמוד על השאלה האם תקנת ההסדרה של תפילת שליח הציבור נותרה במלוא תוקפה כפי שהייתה בזמן חז״ל, או שמא המציאות של תפילה מתוך סידור משנה את ההשלכות המעשיות שלה.

לאחר מכן נעסוק במסקנת הגמרא ביחס לראש השנה ויום הכיפורים. נלמד שיש שלוש שיטות: רבן גמליאל, שלדעתו שליח הציבור מוציא את כולם בכל השנה; חכמים, שלדעתם הוא מוציא רק את שאינם בקיאים; ורבי מאיר, שלדעתו בראש השנה וביום הכיפורים, שבהם הברכות ארוכות ומורכבות, שליח הציבור מוציא את כולם ידי חובה. מתוך כך נעמוד על הכרעת הגמרא כרבן גמליאל בברכות של ראש השנה ויום הכיפורים, ועל ההבדל בין ימות השנה הרגילים לבין תפילות הימים הנוראים.

בהמשך נעסוק בפסיקת הרמב״ם והשולחן ערוך, שבימות השנה שליח הציבור מוציא ידי חובה רק את מי שאינו יודע להתפלל. נבחן את הדרישה ממי שיוצא ידי חובה בחזרת הש״ץ לכוון לכל מה שאומר שליח הציבור מראש ועד סוף, לא להפסיק ולא לשוח. מתוך כך נעמוד על דברי הטור ביחס לימים הנוראים, שאף שניתן לצאת ידי חובה מתפילת שליח הציבור, למעשה מוטב שכל יחיד יתפלל בעצמו, מפני שקשה מאוד לכוון לכל מילה ומילה ללא הפסק.

לאחר מכן נעסוק בשאלה מדוע ממשיכים לקיים חזרת הש״ץ גם במקומות שבהם כולם בקיאים ויודעים להתפלל בעצמם. נלמד את תשובת הרמב״ם, המבוססת על העיקרון שלא נותנים את דברי חכמים לשיעורין: חז״ל תיקנו חזרת הש״ץ כדי להוציא את שאינם בקיאים, והתקנה קיימת גם כאשר באותו מקום מסוים אין כעת מי שזקוק לה. מתוך כך נעמוד על משמעותה של תקנה ציבורית – היא איננה נמדדת בכל פעם לפי הצורך המקומי, אלא מתקיימת בכלל ישראל כדי לשמור על המסגרת שתיקנו חז״ל.

בהמשך נעסוק בטעמים נוספים לחזרת הש״ץ גם בזמן הזה. נלמד את דברי הרא״ש, המדגיש שאחרי שתיקנו קדושה ומודים בתוך חזרת הש״ץ, אין לבטלה, וכן את דברי בן איש חי בשם האר״י, שלפיהם לחזרה יש משמעות פנימית וקבלית עצמאית, גבוהה מתפילת הלחש. מתוך כך נעמוד על כך שגם אם הטעם הפשוט של הוצאת שאינם בקיאים כמעט בטל בזמננו, חזרת הש״ץ קיבלה משמעות רחבה יותר בתוך מבנה התפילה.

בסיום השיעור נעסוק בחובת הציבור להקשיב לחזרת הש״ץ. נלמד את דברי הרמב״ם על הבעיה החמורה כאשר הציבור משוחח ואינו משגיח במה שאומר שליח הציבור, עד שכמעט נעשית תפילתו כברכה לבטלה. נעסוק גם בדברי אורחות חיים והשולחן ערוך, האוסרים שיחת חולין בשעת חזרת הש״ץ וקובעים שמי שמשיח אז "חוטא וגדול עוונו מנשוא". מתוך כך נעמוד על כך שחזרת הש״ץ איננה רק פעולה של החזן, אלא תפילה ציבורית הדורשת מן הקהל שמיעה, עניית אמן והשתתפות מלאה.