דף מקורות

דף הרחבות

יחידה 47 – בסיס לדבר האסור וביטול כלי מהיכנו

בשיעור זה נעסוק בחפץ שאינו מוקצה מצד עצמו, אך מוקצה מונח עליו. עד עכשיו הגדרנו מהם חפצים שהם עצמם מוקצה: מוקצה מחמת גופו, מוקצה מחמת חסרון כיס וכלי שמלאכתו לאיסור. כעת נלמד שני דינים חדשים: בסיס לדבר האסור — חפץ היתר שנעשה טפל למוקצה המונח עליו; וביטול כלי מהיכנו — האיסור לגרום לכלי שמותר בטלטול להיאסר בטלטול במהלך השבת.

נפתח במשנה: אבן שעל פי חבית — מטה את החבית והאבן נופלת; מעות שעל הכר — נוער את הכר והמעות נופלות. אם אין אפשרות לנער במקום, מפני שיש חשש שהאבן תשבור חביות אחרות או מפני שצריך את מקום הכר, מותר לטלטל את החבית או הכר עם המוקצה שעליהם עד מקום שבו יוכל לנער. מכאן למדנו שכאשר המוקצה לא הפך את החפץ לבסיס, אין מטלטלים את המוקצה בידיים, אלא מסלקים אותו בדרך עקיפה על ידי ניעור או הטיה.

בהמשך נעסוק בהבחנה בין שוכח למניח. רב אומר שהיתר המשנה נאמר רק כאשר האבן או המעות נשכחו על החבית או הכר; אבל אם האדם הניח אותם שם מדעתו, החבית או הכר נעשים בסיס לדבר האסור. כאשר חפץ היתר נעשה בסיס למוקצה, דינו כמוקצה עצמו, ואסור לטלטלו אפילו לצורך גופו או מקומו. מתוך כך נבין שהשאלה אינה רק האם מוקצה נמצא על החפץ, אלא האם בעל החפץ ייעד את החפץ לשאת את המוקצה בכניסת שבת.

לאחר מכן נעסוק בכך שהבסיס נאסר לכל השבת כולה. בגמרא נאמר שמיטה שהיו עליה מעות בין השמשות נאסרת בטלטול לכל היום, גם אם המעות הוסרו ממנה במהלך השבת. השולחן ערוך פוסק שכאשר דבר היתר היה בסיס לדבר האסור בין השמשות, הוא נאסר לכל השבת, מדין "מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא". מתוך כך נבין שבסיס לדבר האסור אינו רק מצב זמני שבו מוקצה מונח על היתר, אלא חלות מוקצה שנקבעת בכניסת השבת ונמשכת גם לאחר שהמוקצה הוסר.

בהמשך נעבור לדין ביטול כלי מהיכנו. המשנה אומרת שאין נותנים כלי תחת הנר לקבל את השמן, אף שמותר היה לעשות זאת מערב שבת. הגמרא מסבירה שאסור להניח כלי באופן שייפול לתוכו דבר מוקצה ויאסור את הכלי בטלטול. לפי רש״י, הדבר דומה לקביעת הכלי במקומו וכעין בונה; לפי הרמב״ם, הדבר דומה לסותר, מפני שהוא מבטל את אפשרות השימוש בכלי. מתוך כך נבין שביטול כלי מהיכנו עוסק לא במוקצה שכבר מונח, אלא באיסור ליצור בשבת מצב שבו כלי מותר ייהפך בלתי ניתן לטלטול.

לאחר מכן נעסוק ביחס בין בסיס לדבר האסור לביטול כלי מהיכנו. לכאורה בסיס גמור נוצר רק בכניסת השבת, ואם מוקצה נפל לכלי באמצע שבת, אפשר היה לנער אותו ולטלטל את הכלי. אולם הראשונים נחלקו בזה. בעלי התוספות הבינו שאם מוקצה הונח בכוונה על בסיס גם באמצע השבת, כל עוד הוא מונח שם אסור לטלטל את הבסיס; ואם הוסר, הבסיס חוזר להיתר. הרשב״א חידש שאיסור ביטול כלי מהיכנו קיים גם כאשר הכלי לא ייאסר לכל השבת, מפני שגם ביטול זמני של יכולת הטלטול הוא ביטול כלי. מתוך כך נבין ששני הדינים קרובים, אך אינם זהים: בסיס יכול ליצור חלות מוקצה, ואילו ביטול כלי מהיכנו אוסר לגרום לכלי לאבד את שימושו אפילו לזמן.

בהמשך נעסוק במקרים שבהם מותר להניח כלי תחת מוקצה כדי להציל הפסד. בסוגיה על בהמה טעונה כלי זכוכית מצאנו שמותר להניח כרים וכסתות תחת המשא כדי שייפול עליהם, ובלבד שאפשר לשומטם בהמשך ולא לבטל את הכלי לגמרי מהיכנו. מכאן עולה שכאשר אין ביטול קבוע או משמעותי, או כאשר אפשר לשחרר את הכלי לאחר מכן, יש מקום להקל. מתוך כך נעמוד על כך שדין ביטול כלי מהיכנו תלוי במשך הביטול, במידת הצורך, וביכולת להשיב את הכלי לשימוש.

בסיום השיעור נעמוד על התמונה הכוללת. בסיס לדבר האסור עוסק בחפץ היתר שנעשה טפל למוקצה מחמת הנחה מדעת, בעיקר בכניסת שבת, ולכן נאסר כמותו. ביטול כלי מהיכנו עוסק באיסור ליצור בשבת מצב שבו כלי מותר ייאסר בטלטול, גם אם לזמן מוגבל. שני הדינים מלמדים שמוקצה אינו משפיע רק על החפץ האסור עצמו, אלא גם על הסביבה שהוא מונח עליה ועל הכלים שאנו מכניסים תחתיו. לכן בכל מקרה יש לברר: האם המוקצה הונח מדעת או נשכח, האם היה שם בין השמשות, האם אפשר לנערו, והאם אנו גורמים כעת לכלי היתר להיעשות בלתי שמיש בשבת.