דף מקורות

דף הרחבות

יחידה 71 – מלאכת מוחק

בשיעור זה נעסוק במלאכת מוחק, המקבילה למלאכת כותב. לכאורה מחיקה היא פעולה שלילית: היא מעלימה כתב ואינה יוצרת דבר חדש. אולם המשנה מגדירה את המלאכה כ“המוחק על מנת לכתוב שתי אותיות”, ומכאן שהיצירתיות שבמחיקה היא פתיחת מקום חדש לכתיבה. לפני המחיקה המקום היה תפוס בכתב הישן; לאחר המחיקה נוצר מצע פנוי שניתן לכתוב עליו מחדש.

נפתח בדין המוחק על מנת לכתוב. הגמרא אומרת שכתב אות אחת גדולה שיש במקומה לכתוב שתיים — פטור, אבל מחק אות אחת גדולה ויש במקומה לכתוב שתיים — חייב. זהו “חומר במוחק מבכותב”: בכתיבה צריך לכתוב בפועל שתי אותיות, ואילו במחיקה די בכך שהמחיקה יצרה מקום הראוי לכתיבת שתי אותיות. השולחן ערוך פוסק שמי שמוחק דיו שעל קלף או שעווה שעל פנקס, אם יש במקומו כדי לכתוב שתי אותיות — חייב.

בהמשך נעסוק בשאלה מה צריך להימחק. מן התוספתא עולה שלא רק אותיות כתובות ממש נכללות במלאכה, אלא גם דיו שנפל על ספר או שעווה שעל פנקס, אם מחיקתם יוצרת מקום לכתיבה. לפי זה, עיקר המלאכה אינו איכות הדבר הנמחק, אלא התוצאה: יצירת מקום נקי הראוי לכתיבה. מתוך כך נבין שמחיקה יכולה להיות מלאכה גם כאשר האדם לא מחק “כתב” בעל משמעות, אם הוא פינה מצע הראוי לכתיבה חדשה.

לאחר מכן נעסוק בהריסת אותיות שאינה יוצרת מקום לכתיבה. המהר״ם מרוטנבורג נשאל על עוגות שכתובות עליהן אותיות, והורה שאין בזה איסור תורה של מוחק, מפני שאינו מוחק על מנת לכתוב, אך יש בזה איסור דרבנן. הרמ״א פסק שאסור לשבור עוגה שכתובות עליה אותיות, אף שאינו מתכוון אלא לאכילה. לעומת זאת, מן הרוקח משמע שהיה מנהג להאכיל ילדים עוגה וביצה שכתובים עליהן פסוקים בחג השבועות, ויש לדון אם הוא חולק על עצם האיסור, או שסמך על כך שמדובר בקטנים ובדרך חינוך מיוחדת.

בהמשך נעסוק בשאלת “דרך אכילה”. הט״ז תמה על הרמ״א: אם בורר מותר בדרך אכילה, קל וחומר שמחיקת אותיות בדרך אכילה צריכה להיות מותרת, במיוחד כאשר אין כאן מחיקה על מנת לכתוב. החזון איש חולק על הרחבה זו, וסובר שלא כל מלאכה שיש לה קשר לאכילה נעשית “דרך אכילה”; היתר דרך אכילה נאמר במלאכות מסוימות שבהן עצם צורת האכילה מוציאה אותן מגדר המלאכה, ולא בכל פעולה המשמידה אותיות. מתוך כך נעמוד על גבולות השימוש בכלל “דרך אכילה”.

לאחר מכן נעסוק בקריעת אותיות ובקירוב והרחקת חלקי כתב. בדף המקורות מובא שהגרש״ז אויערבך התיר לקרוע בין אותיות המילים, מפני שמרחיקים אותיות שלמות זו מזו ואין כאן מחיקה של האות עצמה. ההבדל הוא בין הריסת אות קיימת לבין שינוי היחס בין אותיות קיימות. לכן גם בדיון על פתיחת ספר שאותיות כתובות על חודי דפיו, יש מקום לומר שאין זו כתיבה ומחיקה ממש, מפני שהדיו עצמו לא נוצר ולא נמחק, אלא רק הצורה הכללית מתקרבת או מתרחקת.

בהמשך נעסוק במחיקה שיש לה תועלת מצד עצמה. השיעור הבא עתיד לדון בהרחבה במלאכה שאינה צריכה לגופה ובמלאכות קלקול, אך כבר כאן עולה הדוגמה של שטר חוב: אדם שמוחק שטר המחייב אותו אינו מכין מקום לכתיבה חדשה, אך הוא משיג תועלת ממשית בעצם מחיקת הראיה נגדו. הדבר מעורר את השאלה אם “על מנת לכתוב” הוא הדוגמה העיקרית לתועלת חיובית במחיקה, או תנאי מחייב דווקא.

בסיום השיעור נעמוד על הכלל הכולל. מלאכת מוחק מן התורה היא מחיקה היוצרת מקום הראוי לכתיבת שתי אותיות. מעבר לכך, יש איסור דרבנן בהריסת אותיות גם כאשר אין יצירת מקום חדש לכתיבה, כגון שבירת עוגה שיש עליה אותיות לפי הרמ״א. לכן יש להבחין בין שלושה מצבים: מחיקה היוצרת מצע כתיבה — איסור תורה; השמדת אותיות בלי הכנה לכתיבה — איסור דרבנן לפי פוסקים רבים; והרחקת אותיות שלמות זו מזו — שאינה בהכרח מחיקה כלל. כך מלאכת מוחק מתבררת לא רק כהעלמת כתב, אלא כיצירת פוטנציאל כתיבה חדש או כפגיעה בכתב קיים.