שנת תש"ף | שבת פרשת פנחס

א.  בעלות ממונית של האוסרים¹ אשר בה ניתן להבחין בין שני סוגי בעלות²:
א) בעלות ציבורית כלל עולמית, וכתוצאה ממנה לא ניתן למכור את ביהכ"נ, וכמו כן לאסור כניסת אדם לשם.
ב) בעלות פרטית של גוף מסויים, וממילא כמו שניתן למוכרו ניתן לאסור כניסת אדם לביהכ"נ ועיין ב"ביאור הלכה"³ שמסתפק אם מותר לאסור כניסה לביהכ"נ, כשאין בית כנסת אחר.
בביכ"נ בעל "אופי סגור" דהיינו, שכל חבר בביהכ"נ משלם דמי חבר – ושבזה הוא שוכר את שירותי ביהכ"נ – הרי שאם אינו משלם, ניתן לאסור עליו את השימוש בבית הכנסת.

ב. הפרעה לציבור – וכעין מה שמצאנו בשו"ת הריב"ש סימן קע"ג, שניתן להרחיק המנודה מביהכ"נ שהרי אסור להכנס בד' אמותיו. ובהמצאותו, הרי זה דוחק רגלי הציבור, וממילא אם המדובר הוא בהפרעה ציבורית בשהותו בביהכ"נ, צא ולמד מן הנ"ל שמותר לאסור כניסתו. אלא שעל מנת לקבוע שאכן מדובר בהפרעה ציבורית, דרושה לכך החלטתם המתונה של ראשי הקהילה והרבה עמהם. ועיין שו"ת הריב"ש סוף סימן קע"א, שם, בזה הלשון: "ואומנם ראוי לדיין שיהיו כל מעשיו לשם שמים, ומתון ובעצת גדולי הקהל, ושאל יהיה כבוד הבריות קל בעיניו ושלא יבוא לכלל כעס, ומה במקום שאפשר שיצא מחלוקת מתוך דינו בתוך הקהל אם רבים מחזיקים ידי הנדון, כי לעולם ראוי שתהיה שמאל דוחה וימין מקרבת"⁴.
_________________
¹שו"ע או"ח, סימן קנ"ג, סעיף ט"ז, ברמ"א שם.
²עיין מגילה, דף כ"ז, ע"ב, בסוגיית מכירת ביכנ"ס ובהבחנה בין כרכים לכפרים וברש"י שם.
³שו"ע או"ח קנ"ג, סעיף ט"ז ד"ה "לאוסרה".
⁴ועיין עוד בפתחי תשובה, יורה דעה, סימן של"ד, ס"ק א', שכתב, וזה לשונו: "...ומ"מ צריך למנהיג הדור להיות מתון בדברים האלה". ועיין מה שהביא בשם החת"ם סופר שם, שיש לכלול בשיקול הדעת, גם היזק שעלול להיות לילדיו הקטני