שנת תשפ"א | שבת פרשת וישלח

יעקב אבינו צובר בעבודה קשה, ביושר ובסייעתא דשמייא רכוש רב בחרן. בסוף פרשת ויצא מציין הכתוב: "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים" (בראשית ל' מג, עיינו במדרש בראשית רבה פרשה צו ד"ה מז (כט) מחלוקת תנאים על גודל עושרו של יעקב וכמות עדריו). גם המתנות ששולח יעקב לעשיו מעידות על רב עשרו: " וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו: עִזִּים … וּתְיָשִׁים … רְחֵלִים … וְאֵילִים … גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם … פָּרוֹת … וּפָרִים … אֲתֹנֹת … וַעְיָרִם …" (שם ל"ב  יג-טו). בשתי הרשימות בולטת נוכחותם של הגמלים. לעומת זאת, כאשר יעקב מתאר את רכושו באמצעות שליחיו, לפני עשיו, בולט מאוד חסרונם של הגמלים: "וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב עִם לָבָן גַּרְתִּי … וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ" (שם ל"ב ה-ו).
מה פשר התופעה? להיכן נעלמו הגמלים?
ננסה להסביר זאת בדרכם של שני כהנים גדולים, ונשתדל להוסיף בשולי גלימותיהם.
רבי מאיר שמחה הכהן מדוינסק בפרושו "משך חכמה", טוען כי יעקב השמיט את העובדה כי ברשותו גמלים, כדי לרמז לעשיו כי דרכו שונה מדרכו. לעשיו מעלה גדולה (בשונה מישמעאל) שהרי הוא כיעקב, בנם של יצחק ורבקה. לעשיו גם זכויות מצד מעשיו שהרי במשך שנים מרובות (שלא כיעקב) המשיך הוא לגור בארץ ישראל, הפריש תרומות ומעשרות, וכיבד את הוריו. אומנם, לפי חז"ל, מעשים אלה נעשו לצידן של עבירות חמורות כמו רציחה וניאוף (עיינו  רש"י, בראשית כ"ה כה, כז וכט, בעקבות המדרש).
הגמל מבטא את תכונות האופי האלה. מצד אחד, לגמל סימן טהרה פנימי שהרי מעלה גרא הוא, ומאידך גיסא "וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם" (ויקרא  י"א ד).
מדגיש יעקב כלפי עשיו, למרות זכויותיך אינני דומה לך, אני "תם" - שלם גם מבפנים וגם מבחוץ – תוכי כברי, דרכך אינה דרכי לכן אינני מזכיר כי ברשותי גמלים.
הראי"ה קוק, בפירושו לסידור "עולת ראיה", כשדן הוא בענייני פורים (כרך א ע' תלז) מביא קטע נפלא, עמוק מצד אחד ופורימי מצד שני, בבחינת "נכנס יין יצא סוד". הראי"ה קושר שם בין הביטויים הבאים: "מגילה, לגימה, גלימה, גמל-יה, מגל יה". המאבק כנגד עמלק קשור לכך שבניו רוכבים על הגמלים כמו שמתואר בספר שמואל א': "(יז) וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ: וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק" (ל' יז). חז"ל קושרים מקרא זה, לפסוק שמתאר את הרגעים לפני פגישתם של יעקב ועשיו: "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִיש" (בראשית ל"ג א). שואלים חז"ל: להיכן נעלמו כולם, הרי בפגישה עצמה נזכר רק עשיו? ועונים "וד' מאות איש שהיו עמו היכן הם, נשמטו כל אחד ואחד הלך לדרכו, אמרו שלא נכווה בגחלתו של יעקב, אימתי פרע להן הקב"ה? להלן נאמר: "וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ" (שם)" (בראשית רבה פרשה עח ד"ה טו ויאמר לו). מלמדנו הקב"ה כי יש להשיב למי שגומלנו טוב כגמולו ולהשתדל להיות מכירי טובה. הגמלים נעלמו בדברי יעקב, כדי לרמוז כי היו מבני עשיו שגמלו טובה עם יעקב, והקב"ה החזיר לבני עשיו כגמולם הטוב, בימי דוד.  הגמול עובד לשני הכיוונים ולכן מי שחוטא גם הוא מקבל כגמולו.
נקודה זו מודגשת בהפטרת פרשתנו בספר עובדיה (שע"פ חז"ל היה גר אדומי, עיינו סנהדרין דף לט ע"ב).
עובדיה מבקר את אדום ומוכיח אותם על כפיות הטובה שלהם בדרך זו: "מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם:… וְאַל תֵּרֶא בְיוֹם אָחִיךָ בְּיוֹם נָכְרוֹ וְאַל תִּשְׂמַח לִבְנֵי יְהוּדָה בְּיוֹם אָבְדָם וְאַל תַּגְדֵּל פִּיךָ בְּיוֹם צָרָה:…כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ" (עובדיה א' י-טו).
הנביא מנבא על חורבנה של אדום והפיכתה למדבר שממה, בבחינת גמלם ישוב בראשם. עקרון הגמול הוא הגורם בסופו של דבר לחורבן הר עשיו-אדום, ולקיום נבואתו של שם לרבקה: "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (בראשית כ"ה כג).
גם הנביא יואל הדגיש מאוד נושא זה, הוא פונה לעמים נוספים ומזהיר: "וְגַם מָה אַתֶּם לִי צֹר וְצִידוֹן וְכֹל גְּלִילוֹת פְּלָשֶׁת הַגְּמוּל אַתֶּם מְשַׁלְּמִים עָלָי וְאִם גֹּמְלִים אַתֶּם עָלַי קַל מְהֵרָה אָשִׁיב גְּמֻלְכֶם בְּרֹאשְׁכֶם:... וַהֲשִׁבֹתִי גְמֻלְכֶם בְּרֹאשְׁכֶם" (יואל ד' ד, ז).

הבה נתפלל כי בקרוב נזכה ל"וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיקֹוָק הַמְּלוּכָה" (עובדיה א' כא). גם בני עשיו ואיתם עמים נוספים מבני ישמעאל, יכירו בכך שהברכות שייכות ליעקב וצאצאיו, ההולכים בדרך הצדקה והמשפט. הם יפנימו את המסר: מעשים טובים גמולם טוב, מעשים שאינם טובים גמולם שב בראשם.