שנת תשפ"ב | שבת פרשת וירא

חמדת שנת השבע: האם חיוב השמיטה בזמן הזה הוא מדאורייתא או מדרבנן?

שיטת הרמב"ם 

הלכות שמיטה ויובל ברמב"ם מחולקים באופן הבא:
פרקים א-ח עוסקים בהלכות שמיטת הקרקע.
פרק ט עוסק בשמיטת חובות.
פרקים י-יג עוסקים בהלכות היובל (והלכות בתי ערי חומה המושפעים מהלכות היובל).

בפרק ט הלכה ב הרמב"ם פוסק שבזמן שהיובל אינו נוהג, שמיטת כספים איננה נוהגת. הוא מביא את דרשת חז"ל על הפסוק "וזה דבר השמיטה – שמוט" המקיש את שמיטת הקרקע לשמיטת הכספים.
בשבוע שעבר הסברנו מה עומד מאחורי ההיקש המחבר בין מצוות שמיטת הכספים למצוות היובל. מטרת היובל היא יישור הקו, ביטול המעמדות, שבהקשר זה בא לידי ביטוי הכלכלי המתבטא בקניית נדל"ן (אף הכתובים נתנו לזה שם מיוחד, "עם הארץ"). מטרת שמיטת הכספים היא ביטול המעמדות, בהקשר זה היא נעשית על ידי ביטול ושמיטת החובות. שמיטת הקרקע, המאפשרת לכולם לאכול בשווה, מאפשרת אכילה בשנת השמיטה ובסמוך לה בלבד. אין אפשרות לאגור את פירות השמיטה, יש לבער את מה שנותר מפירות אלו (בהמשך נלמד את המחלוקת אם גם עניים מצווים על הביעור אחרי השמיטה. יתכן ומחלוקת זו קשורה לשאלה עד כמה שמיטת הקרקע אמורה להשפיע על חיי העניים לטווח ארוך, או לספק להם אוכל בשנת השמיטה בלבד). אם כך, משמעות שמיטה זו היא רווח מסוים בזמן מסוים בלבד, בשונה מביטול הפערים החברתיים שנעשית בשמיטת החובות והשבת הקרקעות ביובל.

כאמור, הרמב"ם מזכיר את היקש השמיטה ליובל בהקשר של שמיטת כספים בלבד. יתרה מזו: בפרק ג' הרמב"ם עוסק בתוספת שביעית. בהלכה א הוא פוסק כדברי הגמרא במסכת מועד קטן (דף ד ע"א) שלמדנו, האומרים שתוספת שביעית נוהגת רק כאשר בית המקדש קיים. בפרק ד' (הלכה כה) הרמב"ם כותב שהשביעית נוהגת 'בין בפני הבית בין שלא בפני הבית'. סביר שהרמב"ם כותב כך כנגד אמירתו מפרק ג', שתוספת שביעית איננה נוהגת אלא בפני הבית. אך אם הרמב"ם מגדיר כאן באלו נסיבות חובת השמיטה קיימת מדאורייתא ובאלו נסיבות היא מדרבנן בלבד, לכאורה היה נכון להזכיר שהיובל הוא תנאי לחובת השמיטה!
מתוך כך המשנה למלך מסיק שהרמב"ם סובר שבשעה שהיובל אינו נוהג, רק שמיטת כספים בטלה. שמיטת קרקעות ממשיכה להיות בתוקף, מדאורייתא, גם בשעה שהיובל ושמיטת הכספים אינן נוהגות! כך מכריע גם הרב קנייבסקי בהבנת דעת הרמב"ם.
שיטה זו מחדדת מאוד את דברינו הקודמים. לפי הבנת הכסף משנה את הרמב"ם, שמיטת הכספים תלויה ביובל, ואילו שמיטת הקרקעות איננה תלויה באף אחת מהשמיטות האחרות! ברור שלפי תפיסה זו יש שני תחומים שונים – פתיחת קטיף היבול לכולם למשך שנה אחת, ותחום אחר של ביטול המעמדות (על ידי ביטול החובות בסוף השמיטה והשבת הנדל"ן ביובל).

בהלכות יובל, בפרק י הלכה ט, הרמב"ם מונה מספר הלכות התלויות ביובל. הוא מסיים אתדבריו באמירה הבאה:
בזמן שאין היובל נוהג אינו נוהג אחד מכל אלו חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם
יש שני דרכים לקרוא את סוף המשפט: האם "שביעית בארץ", דהיינו שמיטת קרקעות, נוהגת מדאורייתא או "מדבריהם" בשעה שאין היובל נוהג?
הר"י קורקוס מביא גרסה שונה, ממנה ברור שכוונתו שגם שמיטת קרקעות היא מדרבנן בלבד בשעה שהיובל אינו נוהג. נשוב ונבאר  את ההלכות הקודמות ברמב"ם לפי שיטתו:
בפרק ד נאמר שהשמיטה איננה תלויה בבית המקדש. דבר זה נאמר רק כהמשך לפסיקה בפרק ג', שתוספת שביעית תלויה במקדש.
בפרק ט מובא הלימוד "דבר השמיטה – שמוט" המקיש את שמיטת הכספים ליובל, בלבד, מפני שזהו הלימוד המקורי המקיש את השמיטה ליובל. אך אחרי ששמיטת הכספים בטלה כאשר אין יובל, גם שמיטת הקרקע בטלה.
פרק י עוסק ביובל. שם הרמב"ם מפרט אלו הלכות תלויות ביובל, ושם הוא פוסק שכל חובות השמיטה תלויות ביובל.

בכסף משנה, בהתאם לשיטתו, מבאר ששמיטת הקרקעות מדאורייתא, ואילו שמיטת הכספים נוהגת מדבריהם.
בבית יוסף ובאבקת רוכל כתוב שכוונת הרמב"ם היא שגם שמיטת הקרקעות היא מדרבנן בלבד בשעה שאין היובל נוהג.
זה מייצר סבך מעניין, שכן הרב יוסף קארו חיבר את שלושת הספרים הללו (כסף משנה על הרמב"ם, בית יוסף על סדר הטור, וספר תשובותיו – אבקת רוכל).
מרתק להתחקות אחרי המחלוקות שנבעו מכך. מדובר על הדרך בה הרב יוסף קארו, שאינו הפוסק היחיד, מבאר את דברי הרמב"ם, שאינו הראשון היחיד. דברי הראשונים והפוסקים כל כך חביבים על גדולי ישראל שאינם מוותרים על הבנה נכונה ומדוקדקת של אחד מגדולי ישראל את דברי אחד הראשונים. אשרי העם שככה לו!

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר