שנת תשפ"ב | שבת פרשת נצבים

פרשת השבוע: על רעות ומנהיגות ועל תרועה ושברים (חלק א')

בין ראש חודש אלול להושענא רבה, נוהג רוב עם ישראל לומר, פעמיים ביום, את פרק כ"ז בתהילים המכיל הכרזה קשה!

"בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי צָרַי וְאֹיְבַי לִי".

ננסה להבין מי הם המְרֵעִים, מדוע הם גם צָרַי וְ(גם) אֹיְבַי? ואיך זה קשור לחודש אלול ולראש השנה.

נתחיל בביאור הביטוי בִּקְרֹב. אבן עזרא ובעקבותיו רד"ק הסבירו: מלשון קרב ומלחמה או מלשון קרבה.

מה פשר הקרבה? אבן עזרא בשם אחרים הביא: "ואחרים אמרו באשר יקרבו אלי" כלומר קרבת מקום = הצליחו להתקרב אליו בשדה הקרב.

לפי רד"ק הקרבה תתפרש: "כמשמעו. אמר: אף על פי שהיו קרובים עלי להמיתני". הייתי קרוב למציאות של מיתה.

אחרי בקשת המחילה, נציע לפרש את הביטוי בִּקְרֹב, אומנם מלשון קרבה, אבל במשמעות של: דווקא מי שהיה קרוב אל דוד בקרבת משפחה או בקרבה של רעות וחברות, ניסה לפגע בו.

התנ"ך מספר על אנשים שהיו מאוד קרובים לדוד ושנקטו בפעולות קשות מאוד נגדו: אביו ואמו היו הראשונים שהוציאו אותו בגיל צעיר מהבית אל השדה לרעות את הצאן, ולא ראו בו בן משפחה. כך מפורש בהמשך הפרק: "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי" (שם י. עקב קוצר היריעה נסביר את האירוע, בע"ה בקרוב בספר צפנת שמואל – מלכות דוד).

אב חדש ניסה לאמץ את דוד - שאול חמיו (עיינו כדוגמה שמו"א כ"ד טז, כ"ו יז ו כא). גם "אבא" זה ניסה לחסלו כמה פעמים.

כך גם בני שבטו בני קעילה (שמו"א כ"ג א-יג) והזיפים (שם יט-כט, כ"ו א).

גם אחיתופל, ידידו ורֵעוֹ אשר כנפשו, הפך לרודפו (עיינו כדוגמא שמו"ב י"ז א-ד).

אפילו עם מיכל, אשתו שאהבה אותו בתחילה והיחידה בכל התנ"ך שהכתוב מציין זאת פעמיים לגביה (שמו"א י"ח כ, כח), נוצר משבר בלתי ניתן לאיחוי (שמו"ב ו' טז-כג).

ונעבור לביאור הביטוי מְרֵעִים. ביטוי זה מופיע בתנ"ך חמישה עשר פעמים וכולם באים לבטא רוע מיוחד (למרעים שהשתתפו בחתונת שמשון הראשונה, הקדשנו מאמר מיוחד, שיתפרסם, אי"ה, בחמדת הארץ חלק ז', שיצא לאור בקרוב).

נביא דוגמאות: "זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים" (ישעיהו א' ד, י"ד כ); "וְחִזְּקוּ יְדֵי מְרֵעִים לְבִלְתִּי שָׁבוּ אִישׁ מֵרָעָתוֹ הָיוּ לִי כֻלָּם כִּסְדֹם וְיֹשְׁבֶיהָ כַּעֲמֹרָה" (ירמיהו כ"ג יד); "תַּסְתִּירֵנִי מִסּוֹד מְרֵעִים מֵרִגְשַׁת פֹּעֲלֵי אָוֶן" (תהלים ס"ד ג); "הֶן אֵל לֹא יִמְאַס תָּם וְלֹא יַחֲזִיק בְּיַד מְרֵעִים" (איוב ח' כ).

גם חז"ל הגדירו: "ואין מרעים אלא רשעים" (אבות דרבי נתן נוסחא א פרק כא).

השורש הוא רע"ע כמו שרש המילים רֵע ורֹע. הרעה גדולה יותר כאשר הרֵע, החבר הופך להיות אויב ופועל ברֹע.

הרֵע, החבר האמיתי, הוא מי שעוזר בעת צרה. הכאב הגדול ביותר הוא כאשר החברים הופכים להיות חבר מרעים (מאפו). הדרך החזקה ביותר לומר זאת היא לתאר את החברים לשעבר נוגסים, ח"ו, בבשרו של החבר לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי והופכים להיות צָרַי(ם) וגם אֹיְבַי(ם).

לעומת המְרֵעִים, הרועה הוא רֵעוֹ האמיתי של צאן מרעיתו. רועה זה נוהג ברגישות ובעדינות בטלאים הרכים. משה ודוד נחשבים כמנהיגים שהוכיחו את יכולות ההנהגה שלהם בעקבות רעיית הצאן. כדברי הזוהר אודות משה שרעה את צאן יתרו: "כַּךְ מֹשֶׁה, רוֹעֶה נֶאֱמָן הָיָה, וְרָאָה הקדוש ברוך הוא, שֶׁכְּדַאי הוּא לִרְעוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, בְּאוֹתוֹ הַדִּין מַמָּשׁ, שֶׁהָיָה רוֹעֶה אֶת הַצֹּאן" (מהדורת הסולם - שמות פרשת שמות מאמר ומשה היה רועה אות שעו). כך גם דוד: "בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה" (שמות רבה פרשה ב סימן ב, מבוסס על  שמו"ב ז, ח ודבהי"א יז, ז).

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר