|
 גליון מספר 19 - ריבית פיגוריםתגובות לפסקי הדין בגליון הקודםפסק הדין בנושא: תשלום עבור עבודה באיכות גרועה
התגובות לפסק זה התייחסו לשתי נקודות.
א. עיין בנמוק יוסף ריש השוכר את האומנין, (בבא מציעא מה, ב בדפי הרי"ף, ד"ה "דאטעו פועלים אהדי") שפוסק, שאם בעל הבית או הפועלים הטעו זה את זה, כגון שאמר בעל הבית ששוכר אותם כדרך שנשכרים רוב הפועלים, והוא חמש, ונמצא שנשכרים בעשר, חייב לשלם להם, וכן להיפך; וזאת אף על פי שברור שהם או הוא יכולים לברר את הדבר. שככלל, כל האמירה של יכולת לברר, נאמרה רק לגבי דברים שלא הייתה הצהרה ברורה לגביהם, כגון הצעה סתמית לגבי שכר, או מחיר של חפץ. אך כאשר אדם שיקר ביודעין, אין לו לטעון "היית יכול וצריך לברר אם אני משקר", אלא עליו לשאת בהוצאות שקרו. כך הדברים גם במקח, ואכמ"ל. הפטור בשם יכולת הבירור נאמר אך ורק במצבים סתמיים.
כמו כן, יש להוסיף, שגם במכירת רכב, שבה המקובל הוא ללכת למכון בדיקה, אם אמר המוכר שהרכב תקין לחלוטין, והקונה סמך על דבריו ולא הלך למכון בדיקה, ואחר הקנייה נמצא שהרכב אינו תקין – מסתבר לי מאוד, כי היות שסוף סוף המוכר הטעה את הקונה, זהו מקח טעות.
ב. הנקודה השנייה קשורה לחיוב הפועל בנזקים שגרם. בפסק הדין נכתב, כי היות שבעל הבית אמור לברר לגבי טיב הפועל, הוא אינו יכול לטעון שסמך על הפועל ולחייב את הפועל כדין מראה דינר לשולחני הדיוט. לענ"ד יש להשיג על כך משתי סיבות: (1) מדוע הנזק שגרם הפועל הוא נזק מדינא דגרמי? מדוע הוא אינו נחשב כמזיק בידיים? שהרי אם הוא יצק שלא כהוגן, הרי הוא כמי ששפך סתם בטון על הריצפה! (2) כהמשך לנקודה הקודמת: במזיק בידים, חובת בעל הבית לבדוק שהפועל מיומן. שהרי אפילו ידע בוודאות שהפועל אינו מיומן, והניח לו להזיק, אין בכך כדי לפטור את הפועל מלשלם על נזק ממש, שאינו גרמי, כמבואר להדיא בגמרא בסוף פרק כיצד הרגל, ובשו"ע סוף סימן תיח. ועל כן, אין הפועל יכול לטעון שהיות ובעל הבית לא בדק, הוא זה שישא באחריות לנזק שנגרם למשטח הבטון (הרב ידידיה כהנא)
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
