|
 גליון מספר 19 - ריבית פיגוריםהפינה לשיפוטכםבגליון הקודם שאלנו שתי שאלות. אנו שמחים לפרסם בגליון הנוכחי את התשובות לשאלות הנ"ל.
א. ביחס לשאלה על תביעת פיצויים בגין עגמת נפש, קיבלנו תגובה מהרב אריה כץ, מכולל ארץ חמדה:
פיצויים על עוגמת נפש הם פיצויים עבור צער נפשי שנגרם לאדם (בניגוד לצער פיזי הנקרא בהלכה "צער"). הדבר הקרוב ביותר בהלכה שמצאנו שניתן לדמותו למשג "עגמת נפש", הינו המושג "בושת", שהוא אחד מחמשת הדברים אותם צריך לשלם החובל בחבירו. נראה שבשאלה אם המושג "בושת" בהלכה הוא עצם הבושה מאחרים, או עצם הצער הנפשי שנגרם כתוצאה מהחבלה, נחלקו הראשונים. לפי הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ה הלכה ז) והראב"ד (שם פרק ב הלכה ב), וכן פסקו השו"ע (חושן משפט סימן תכ סעיף ז) והרמ"א (שם סעיף ח), יש חיוב בושת רק כשראוהו אחרים, ואם כן הגדרת ה"בושת" היא אך ורק הצער שנגרם כתוצאה מידיעתם של בני אדם אחרים. לעומת זאת, דעת התוספות (כתובות סה: ד"ה "בזמן שבסתר") שגם בינו לבין עצמו שייך המושג "בושת". היה מקום לומר, שהתוספות מרחיבים את המושג "בושת" גם לעגמת נפש אחרת, וכן נראה מדבריהם (נדרים דף כז: ד"ה "אסמכתא"; קידושין ח: ד"ה "מנה אין כאן"; בבא מציעא סו. ד"ה "ומניומי") שבביטול שידוכין יש בושת, דבר המסלק את המושג אסמכתא, ומסתמא עיקר הבעיה בביטול שידוכין שעליה קונסים הצדדים את עצמם היא עגמת הנפש ולא הבושה במובן הקלאסי שלה. עוד כדמות ראיה לכך שייתכן שבצער הנפשי עצמו יש בושת ניתן לראות מהגמרא בבבא בתרא צג: האומרת, שהיה מנהג גדול בירושלים שהמוסר סעודה לחברו וקלקלה, משלם לו דמי בושתו ובושת אורחיו – ואמנם הוא מתבייש בכך שאין לו מה להאכיל לאורחים, אך האורחים אינם מתביישים אלא מצטערים, והגמרא קוראת לזה בושת. אך את ההוכחה מהתוספות ניתן לדחות, כי ייתכן שבושת – הכוונה היא במובן הפשוט של בושה, ובסתר עדיין קיימת בושה זו (באופן פחות), משום המבייש עצמו שנוכח במקום.
מלבד האמור לעיל, גם אם נאמר שהכוונה במונח "בושת" של התורה היא לעגמת הנפש שנגרמת לניזק, הרי שעצם החיוב ב"בושת" מוגבל לתנאים מסוימים:
מכל האמור לעיל, קשה מאוד לחייב פיצויי עגמת נפש מדין בושת. אמנם בספר חסידים (הוצאת מרגליות סי' תקסח) מופיע במפורש, שאף שאין חיוב מדין תורה לשלם על צער שגרם אדם לחברו (כגון גזלן, מלבד תשלום הגזֵלה), לצאת ידי שמים צריך לתת לו, ואם כן גם בעניין זה ניתן יהיה לכאורה לפשר על מנת לצאת ידי שמים; וכן שמעתי ממו"ר הגרז"ן גולדברג שליט"א שניתן לפשר ע"מ לצאת ידי שמים, וכן כתב הרב יועזר אריאל (שם), שניתן לפשר על מנת לסלק עונש בדיני שמים. וכן כתב הרב חיים שלמה שאנן (שורת הדין, כרך ו עמ' קעד) במפורש, שניתן לעשות פשרה על צער שנגרם כתוצאה מהלנת שכר.
לסיכום: מעיקר הדין אין לחייב פיצויים על עגמת נפש, ובוודאי כאשר המזיק לא נתכוון לפגיעה, אך כאשר הצער הינו גלוי ונראה לעין, נראה שיש מקום לעשות פשרה על כך, על מנת לפטור את המצער מעונש בדיני שמים.
ב. ביחס לשאלה בנוגע להוצאות משפט במקרה של תשלום עבור עדים מומחים, קיבלנו תשובה מאהרון פלדמן, מכולל ארץ חמדה.
ביחס לתשלום הוצאותיו של עד מומחה יש לומר, שכאשר המומחה הובא על ידי בית הדין, יש להטיל את ההוצאות על שני הצדדים בשווה, ואין זה משנה אם הוא נותן אומדנא או חוות דעתו בשאלות שהתשובה עליהן חותכת. יש ללמוד זאת מדברי השו"ע על מצב שיש ספק בהלכה ושולחים שליח לבית דין הגדול (חושן משפט סימן יד סעיף א):
ואם הוצרך לשאול דבר מבית דין הגדול, כותבים ושולחים ושואלים, ודנין להם בעירם כפי מה שיבא בכתב בית דין הגדול; ושני בעלי דינים יפרעו שכר השליח.
וכן הפסיקה המקובלת בבתי הדין[1].
כאשר עד מומחה הוזמן על ידי אחד הצדדים לפני הדיון בבית הדין, נראה שאין לחייב את הצד השני בחצי ההוצאות. מפני שלפני הדיון הזמנת העד הייתה רק לתועלת אותו צד, ולכל היותר אינה אלא גרמא בנזיקין. וכשם שכל אחד משלם על הוצאות הדרך של עצמו, כך ישלם על הליכים שביצע לפני הדיון בבית הדין.
ביחס לתשלום עבור מתורגמן, נראה שיש לפרק את השאלה לשתי שאלות נפרדות:
(1) האם כשאדם מביא ראיה או עד לבית הדין נחשב שביצע את המוטל עליו, והעובדה שהדיינים אינם מבינים את דברי העד היא חיסרון בעדים, או שמצב זה הוא כאילו לא הביא את העד לבית הדין. אם זה חיסרון בדיינים – הרי ששני הצדדים צריכים לשאת בהוצאות המתורגמן, כמו שאם הדיינם אינם יודעים את הדין ושולחים לבית הדין הגדול, שני הצדדים פורעים את שכר השליח. אך אם זה חסרון בעדות – הרי שהצד שהביא את העד צריך לפרוע את שכר המתורגמן.
(2) אף אם נאמר שאי הבנת העדות היא חיסרון בדיינים, והבאת המתורגמן היא מעשה של בית הדין, ייתכן שרק הצד שהביא את העד יישא בהוצאות. ניתן לדמות זאת לדין של שליחת שליח שיקרא לנתבע, שהוא מעשה של בית הדין, ואף על פי כן התובע משלם את שכר השליח (ש"ך סי' יא ס"ק ב).
ועתה נבאר מעט את שתי החקירות הנ"ל.
(1) אי הבנת דברי העד – חיסרון בעדות או בדיינים?
חקירה זו נחקרה על ידי האחרונים[2], ועלתה כמחלוקת ראשונים. מקור הדין הוא בגמרא מכות (ו:), במשנה:
...דבר אחר: על פי שנים עדים – שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן.
ונחלקו רש"י והנמוקי יוסף מדוע לא תהא הסנהדרין שומעת מפי התורגמן: לרש"י הוא מטעם שזה "עד מפי עד", ולנמוקי יוסף הטעם הוא "שמא יחליף התורגמן בלשון העדות, ועוד, כשישמעו הם מפי העדים יתכן להם לחקור אותם יותר".
בגמ' שם:
הנהו לעוזי דאתו לקמיה דרבא, אוקי רבא תורגמן בינייהו. והיכי עביד הכי? והתנן: שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן! רבא מידע הוה ידע מה דהוו אמרי, ואהדורי הוא דלא הוה ידע.
ונחלקו הראשונים אם במקרה של רבא מדובר שהעדים היו לועזים (ואז קושיית הגמרא מהמשנה ברורה), וכן פירשו רש"י ועוד; או שמדובר שבעלי הדין היו לועזים (כמו שנשמע מלשון הגמרא 'דאתו לקמיה'), וכן פירש הרמב"ם ופסק השו"ע (חושן משפט סימן יז סעיף ו).
וכתב הרדב"ז (סי' שלא) שמחלוקת זו קשורה למחלוקת הראשונה: שלפי הסברה שהפסול הוא בגלל "עד מפי עד", הרי שזה לא שייך בבעלי הדין. ולפי הסברה שחוששים לחיסרון בהבנה והטעייה, הפסול שייך גם בבעלי דין, וכן פירש הסמ"ע את דברי השו"ע (שם סקי"ד).
באגרות משה (אה"ע ח"ג לב, ה) הסיק שיש נפקא מינה נוספת בין שיטות הראשונים: לדעת רש"י לא הייתה כאן עדות כלל, ולכן אם חזרו העדים והעידו בפני בית דין שיודע את שפתם – אין כאן "כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד", שהרי מעולם לא העידו בפני בית דין. אך לדעת הנמוקי יוסף הייתה כאן עדות גמורה, ולכן "שוב אינו חוזר ומגיד"[3].
בשו"ת יחל ישראל (סימן קב) הביא את דברי רש"י במנחות (סה. ד"ה המתורגמן) שפירש כנמוקי יוסף: "שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן – שלא יחליף טענותיו ויחייבוהו", והסיק מזה שלדעת רש"י נכונות שתי הסיבות, ונפקא מינה לעדות בדיני נפשות, שמצד קבלת העדות היה די ששלושה דיינים יבינו את לשון העדים, אך מצד הבנת העדות ואיכות חקירת העדים צריך שכל הכ"ג יבינו את לשון העדים.
נראה שמחלוקת הראשונים הזו שייכת גם לענייננו, שלדעת רש"י הפסול הוא בעדות, וכאילו העדים מחוץ לבית דין, ולכן כל עוד בעל הדין לא דאג שהעדות תובן הוא לא יצא ידי חובתו בהבאת העדים, ועליו לשלם את שכר המתורגמן[4].
אך לדעת הנמוקי יוסף שהפסול הוא בגלל חוסר הבנה של הדיינים, נמצא שמביא העדים לבית הדין יצא ידי חובתו, ושכר המתורגמן יוטל על שני הצדדים, כמו בדין של שמאי או עד מומחה שבית הדין מזמן.
ועוד נראה, שבהבאת מסמך או ראיה שצריך לתרגמה – לכולי עלמא יש להטיל את הוצאות המתורגמן על שני הצדדים, שהרי אין פסול "עד מפי עד" בראיה כזו. ונמצא שהראיה טובה ויפה, ואין החיסרון אלא בידיעת והבנת הדיינים.
השו"ע (חו"מ סימן יז סעיף ו) פסק, שאין לבית הדין לשמוע את טענות בעלי הדין מפי המתורגמן, ומכאן שפסק כשיטת הנמוקי יוסף, שהחשש הוא שמא המתורגמן ישנה או יטעה. ולפי דברינו ניתן להסיק, שבהוצאות המתורגמן של העדים, וכל שכן של הראיות ישאו שני הצדדים[5].
(2) אפילו אם נגיד שהמתורגמן הוא בשביל בית הדין, הרי מצאנו שאת שכר השליח שבית הדין שולח לנתבע משלם התובע?
נראה שאין להביא ראיה מהמקרה הנ"ל, מפני שאמנם השליח הוא מטעם בית הדין, והוא שליח שלהם, אך סוף סוף אנו מגדירים שהוא פועל לטובת התובע. ולכן במקרה ההפוך, שהשליח לטובת הנתבע (סימן קו סעיף א, ובש"ך ס"ק ב) על הנתבע לשלם את שכרו.
אך במקרה דנן, אנו מבינים שהמתורגמן פועל עבור בית הדין ולטובתו, ולא רק בשליחותו. תמיד הנתבע היה מעדיף שבית הדין לא ידע את ההלכה ויפטור אותו מספק, ואף על פי כן עליו לשאת בהוצאות השליח שנשלח לבית הדין הגדול, משום שבירור ההלכה מוגדר כהוצאה לטובת בית הדין, וטובת בית הדין היא טובת שני הצדדים. ולכן גם במקרה זה, טובת בית הדין היא להבין את דברי העדים ואת הראיות שמוצגות לפניו, ולכן על שני הצדדים לשאת בהוצאות.
[1] פסקי דין - בית הדין האזורי לדיני ממונות קרית ארבע - הר חברון, א, עמ' 77; פסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין, ח, עמ' קמג; פסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות, ב, עמ' קכז.
בפסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין, ז, עמ' שכז לא חייבו את הנתבע בהוצאות השמאי, ונראה שזה מפני שפסק הדין היה בפשרה.
[2] אג"מ אה"ע ח"ג לב, ה; שו"ת יחל ישראל סי' קב, קג; פסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין ז, פס"ד בעמ' יח.
[3] מדברי הרדב"ז (שו"ת הרדב"ז סי' של) נראה לפקפק בדברי האגרות משה, משום שכתב שמדאורייתא ניתן לשמוע עדות מפי התורגמן אך חכמים גזרו שלא יקבלו עדות כזו, ובשעת הדחק שאין בי"ד הדובר את שפת העדים ניתן לקבל את העדות; וקושיית הגמרא על רבא הייתה מפני שהיה שם בית דין שדבר את השפה הלועזת.
[4] כמובן בהנחה שמותר לשמוע את העדות מפי מתורגמן, כגון לטעם הרדב"ז לעיל הערה 3, שאף רש"י מודה שבמקום שאין ברירה מקבלים את העדות מפי המתורגמן.
[5] אמנם אפשר לפקפק בדיוק זה, שהרי כתבנו שלפי רש"י במנחות שייכים שני הטעמים, ולכן אף הוא מודה שאין לשמוע טענות בעל דין מפי המתורגמן. ולכן אין לדקדק שהשו"ע פסק כנמוקי יוסף. ואולי אפשר לדקדק מדברי השו"ע והרמ"א בסימן יג סעיף ג לגבי קבלת הטענות בכתב, ועיין בשו"ת יחל ישראל שם.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
