|
 גליון מספר 21 - פיצויי פיטוריןפסקי דיןהרב ש. ב. ורנר, בית הדין האזורי תל אביב
פסקי דין רבניים כרך ג עמ' 272-288
פיצויים עבור הפסקת עבודה
תיאור המקרה
התובע שימש במשך 4 שנים כנהג רכב להסעת תלמידים עבור מוסד חינוכי מסוים, שהוא הנתבע. הרכב שבו נהג התובע היה רכב פרטי שלו, ואת משכורתו הוא קיבל על בסיס חודשי.
באמצע שנת הלימודים, בחודש כסלו, הודיע הנתבע לתובע שהוא מפסיק להשתמש בשירותיו. הנתבע קנה רכב הסעות משלו, והעסיק נהג אחר.
התביעה
ראשית, התובע תובע את פיצויי הפיטורין הקבועים בחוק. שנית, התובע תובע תשלום משכורת חודשית אחת, עבור התקופה שעברה מעת שסיים לעבוד אצל הנתבע, ועד שמצא עבודה אחרת, דהיינו עבור מחצית חודש כסלו ומחצית חודש טבת. שלישית, עבור התקופה שמאמצע חודש טבת עד סוף שנת הלימודים, תובע התובע פיצוי עבור ההפרש בין המשכורת בעבודה שאותה הצליח התובע למצוא, ובין המשכורת שלו אצל הנתבע. הוא מציין, שגם בעבודה החדשה לא החזיק במשך זמן רב, משום שמקום העבודה פשט את הרגל.
תשובת הנתבע
ראשית, הנתבע טוען, שמעמדו של התובע הוא כשל קבלן ולא כשל שכיר, ולכן אין מגיעים לו פיצויי פיטורין כלל. שנית, גם אם מגיעים לו פיצויי פיטורין, היות שהנתבע הוא מוסד המתקיים על כספי צדקה, אין מוטלת עליו החובה לשלם פיצויי פיטורין. שלישית, הנתבע טוען, שאין הוא צריך לשלם לתובע משכורת אחרי זמן הפיטורין, ואם התובע לא מצא עבודה, זו בעיה שלו. קל וחומר, טוען הנתבע, שאין הוא צריך לפצות את התובע עבור ההפרשים בין המשכורות השונות.
פסק הדין
בית הדין קבע כי התובע נחשב כשכיר ולא כקבלן. על כן הוא זכאי לפיצויי הפיטורין הקבועים בחוק. כמו כן, בית הדין קבע שעל הנתבע לשלם לתובע עבור חודש נוסף מזמן הפיטורין, לאחר שיוכיח התובע שלא עבד כלל באותו החודש. לגבי התקופה שמשכורתו של התובע הייתה נמוכה, בית הדין קבע שאין לחייב את הנתבע בהשלמת ההפרש למשכורתו הקודמת.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. האם מעמדו של התובע הוא כשל שכיר או כשל קבלן?
ב. שכיר המקבל משכורת חודשית – כמה זמן מראש יש להודיע לו קודם הפיטורין?
ג. שכיר שפוטר ולא הצליח למצוא עבודה רווחית באותה מידה – האם על המעביד הראשון לפצותו על הפרשי השכר?
ד. האם יש חיוב פיצויי פיטורין כאשר המעסיק מתקיים מכספי צדקה?
א. הגדרת מעמדו של עובד כשכיר או קבלן
על פי ההלכה ישנו הבדל בין פועל (שכיר) המעוניין להתפטר מעבודה שקיבל על עצמו, לקבלן. פועל המשכיר עצמו לעבודה, הרי הוא כאילו נשתעבד כעבד למעסיק. על כן, נתנה לו התורה רשות לחזור בו מהסכמתו, משום 'עבדי הם, ולא עבדים לעבדים'. לעומת זאת, הקבלן אינו נחשב כעבד, ולכן אינו יכול לחזור בו מהסכמתו לקבל את העבודה.
הסמ"ע (סימן שלג סקט"ז) הגדיר קבלן לעניין חזרתו באופן הבא:
פירוש, ואינו כעבד דמלאכת רבו מוטלת עליו לעסוק בה כל היום בלי הפסק. אבל זה גומר מלאכה שקיבל עליו איזה שעה ביום שירצה, וכדרך כל בעל הבית העושה במלאכה שלו למכור ולהשתכר בה.
מתוך דברי הסמ"ע עולה, שאם הפועל משועבד לעבוד בשעות מסוימות דינו כשכיר, ואם הוא יכול לעבוד באיזו שעה שירצה דינו כקבלן. אבחנה זו נזכרת גם בדברי החכמת שלמה (על השו"ע שם).
וכעין זה בדברי האור זרוע (בבא מציעא פרק ו סימן רמב):
וזו תשובת רבני צרפת אשר שבני אדם מחזיקים מלמדי תינוקות כקבלן להיות ידו על התחתונה אם יחזור בו, אם כן לא ידעו פשט הלכה במה מחלקים מקבלן. דבר פשוט הוא כי בפועל שאינו רשאי להתבטל כגון שכיר יום או שכיר חדש, באותן אמר רב שיכול לחזור בו אפילו בחצי יום מטעם עבדי הם ולא עבדים לעבדים,.אבל קבלן שקיבל קמה לקצור, בגד לארוג, והוא רשאי להתבטל רק שלאחר זמן יגמור, באותו אין שייך עבדים לעבדים, כיון שהוא רשאי להתבטל כשהוא רוצה.
לאור זאת, בנידון דידן, שהתובע עבד כנהג בשעות מסוימות בהתאם לזמנים שבהם יש להסיע את התלמידים, דינו כפועל לגבי זכות החזרה מהסכמה לעבוד, ולא כקבלן.
אלא שבנידון דידן יש מקום לפקפק, שהרי התובע משתמש ברכב שלו, וייתכן שהוא אינו חייב לנהוג בעצמו, אלא יכול לספק לנתבע נהג אחר, והעיקר שהתלמידים יוסעו לבתיהם. ואם כן, יש מקום לומר שדינו כקבלן. ולכן, בית הדין לא הכריע בשאלה זו.
על כל פנים, השאלה העומדת לפנינו אינה קשורה ליכולת של התובע לחזור בו מעבודתו, ולכן הדיון הנ"ל אינו יכול לשמש בסיס לשאלת חיוב הפיצויים, שהרי חיוב זה נובע ממנהג, ולא מדין תורה. בית הדין לא הצליח לעמוד על המנהג המקובל בנדון דידן, מאחר שמדובר בעובד העובד במשרה חלקית.
ב. תשלום לעובד שעבודתו הופסקה בתוך הזמן הקצוב
על פי דברי השולחן ערוך (חושן משפט סימן שלג סעיפים א-ג), אם חזר בו בעל הבית מהצעתו להעסיק את הפועל, ומחמת זאת הפסיד הפועל כסף, כגון שכבר עבר הזמן לשכור פועלים לאותו היום, צריך בעל הבית לשלם לפועל שכרו עד סוף היום.
אלא, שיש לדון בשאלה, מה דינו של פועל שבועי או חודשי, שמעבידו מודיע לו על הפסק העבודה באמצע החודש – האם חייב לשלם דמי אבטלה של כל החודש?
בשאלה זו התחבט ה'דברי מלכיאל' (חלק ג, חו"מ סי' קנא). הוא מבין בפשטות, שבאופן עקרוני, מי שמקבל את שכרו באופן שבועי, ברור שאי אפשר לפטרו באמצע השבוע. והוא מסתפק, אם אפשר לפטרו בלי התראה של שלושים יום, או שאולי נאמר, שכשם שבשכירות בתים, אי אפשר להוציא את השוכר מהבית אלא בהתראה של שלושים יום, כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שיב סעיף ה), כך גם בשכירות פועלים.
וכתב החזון איש (בבא קמא סי' כג), שאכן יש ללמוד משכירות בתים, ולהודיע על הפיטורין שלושים יום מראש לכל הפחות, ואם לא הודיע זמן מספיק מראש, צריך לשלם את שכרו של הפועל למשך כל אותם שלושים יום.
ג. תשלום לעובד שפוטר ולא הצליח למצוא עבודה חדשה
מדברי החזון איש שציינו לעיל, עולה שבמקום שבו צריך פרק זמן מסוים כדי למצוא עבודה, חייב בעל הבית לשלם לפועל על כל הימים הדרושים למציאת עבודה חדשה.
לאור זאת, יש לבחון את טענתו של התובע, שלפיה במשך שנת הלימודים קשה למצוא עבודה בהסעת תלמידים, ולכן על הנתבע לפצותו על אבדן ההכנסה. התובע צירף לתביעתו מכתב ממוסד אחר, שבו כתוב שהתובע דחה את הצעת העבודה של אותו מוסד, כיוון שנתחייב כבר כלפי הנתבע.
למעשה, בית הדין דחה טענה זו משתי סיבות:
ראשית, בית הדין קבע, שמי שעובד כנהג יכול למצוא גם עבודה בהובלת משא, בפרט בנידון דידן, שהתובע אכן הודה שפרט להסעת התלמידים היה עוסק גם בהובלת משאות. לכן, יש לראות את תקופת העבודה שלו כתקופת עבודה חודשית, ולא שנתית.
שנית, בית הדין טען, שאם לאחר שפיטר בעל הבית את הפועל, מצא עבודה אחרת, ועבודה זו התבטלה באונס, אין בעל הבית הראשון צריך לשלם עבור אבדן ההכנסה. ואמנם, אילו העבודה השנייה הייתה מראש עבודה בלתי בטוחה, יש לומר שבכהאי גוונא יתחייב בעל הבית הראשון לשלם במידה שהעבודה השנייה תתבטל, אבל אם העבודה השנייה הייתה עבודה בטוחה, אלא שאחר כך אירע אונס ונתבטלה, נפטר כבר בעל הבית הראשון, במה שמצא מעסיק מחליף לפועל.
ד. חיוב פיצויי פיטורין כאשר המעסיק מתקיים מכספי צדקה
הנתבע טען, שחיוב הענקת הפיצויים כמוהו כחיוב הענקה בעבד עברי, כדברי ספר החינוך (מצוה תפב). חיוב זה הוא חיוב מתורת צדקה (כדברי הש"ך בחושן משפט סי' פו סק"ג) ולכן מוסד שכולו מכספי צדקה אינו חייב בו.
בית הדין דחה טענה זו. חיוב הפיצויים בימינו אמנם קשור לחיוב ההענקה בעבד עברי, אולם רק בבחינת 'אע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר', ואין ללמוד אותו ישירות משם, אלא רק שרואים שכוונת התורה הייתה להטיל חובה על המעביד שידאג לפועל גם בעזיבתו את העבודה. בפועל, החיוב בפיצויים הוא מכוח מנהג המדינה, ולכן הוא חיוב על פי דין, וממילא גם מוסד המתקיים מכספי צדקה מחויב בו.
הרב אליעזר שינקולבסקי, בית הדין לממונות גזית, בית שמש
לא פורסם
פיצוי קבלן שעבודתו בוטלה
תיאור המקרה
התובע הוא קבלן שיפוצים. הנתבע הזמין את התובע לשפץ את דירתו. התובע הופיע, ועשה מדידות במשך מספר שעות, הציע הצעות ייעול ושיפור, נתן הצעת מחיר ואף התחיל בעבודה בפועל בהכנת מסילות לרשת בחלונות.
באותו יום קיבל התובע מקדמה על סך חצי מהסכום שנקב בהצעת המחיר, אולם לבקשת הנתבע הסכים לדחות את הפקדת ההמחאה עד ליום המחרת, על מנת שיספיק להפקיד כסף בחשבונו.
למחרת התקשר הנתבע אל התובע, וביקש לבטל את העבודה, משום שהוא מצא קבלן אחר, שנתן הצעת מחיר נמוכה יותר. אותו קבלן אכן ביצע את העבודה.
התביעה
התובע טוען, שהנתבע השתמש בהצעות הייעול שלו. הצעות אלו ניתנו על סמך נסיונו הרב כקבלן, ויש להן ערך בפני עצמן, כידע מקצועי, ולכן הוא תובע תשלום עבור ייעוץ זה. כמו כן, התובע דורש פיצוי על כך שלא קיבל עבודות אחרות, משום שחשב שיעסוק בעבודה הנ"ל. סך התביעה הוא 10% משווי ההצעה, וזהו התשלום המקובל בשוק לטענת התובע.
כמו כן, התובע תובע לקבל בחזרה מהנתבע את החשבונית שנתן לו, ובתמורה הוא יחזיר את ההמחאה שקיבל מהנתבע.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען, כי היות שהתובע לא התחיל בעבודה עדיין, ואף לא קנה חומרים לצורך ביצועה, אין לפצות אותו אלא על זמן העבודה שהושקע בפועל – סכום הנמוך מסכום התביעה.
פסק הדין
בית הדין קיבל את התביעה במלואה.
הנימוקים:
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. האם יום המדידות שעשה התובע נחשב כתחילת עבודה?
ב. האם מותר לנתבע לחזור מההחלטה על ביצוע העבודה בנידון דידן?
ג. כיצד לשער את סך הפיצויים המגיע לתובע?
א. הגדרת תחילת עבודה אצל קבלן שיפוצים
השולחן ערוך (חושן משפט סימן שלג סעיף א) פוסק:
השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותם, אין להם זה על זה אלא תרעומת. הגה: ויש אומרים דאם משך בעל הבית כלי אומנות שעושה בהם מלאכה, אין הבעל הבית יכול לחזור בו, ולא הפועל אם הוא קבלן.
ובש"ך (סקי"ד) כתב בשם הריב"ש, שמרגע שהתחיל הפועל במלאכה, הרי זה כקניין, ולא הוא ולא בעל הבית יכולים לחזור בהם. כמו כן, כתב הריב"ש שגם קבלן דינו כפועל לעניין זה. אולם במחנה אפרים (הל' שכירות פועלים סי' ה) דייק מדברי הגהות אשר"י, שגם תחילת עבודה אינה נחשבת כקניין שמונע מאחד הצדדים לחזור.
בית הדין קבע, שמסתבר שמעמדו של התובע הוא כשל פועל, ולא כשל קבלן, ולכן בנידון דידן, שהתקנת המסילות שעשה התובע נחשבת כתחילת העבודה, אף שהעבודה כללה התקנה של דברים נוספים, שאינם קשורים לחלונות כלל, לכולי עלמא אין הנתבע יכול לחזור בו.
כמו כן, יש לומר שגם ההמחאה שנתן הנתבע נחשבת ככסף (ראה ש"ך בסי' קצ סק"א, וקצות החושן שם סק"ו), ושכירות נקנית בכסף, כמבואר בנתיבות המשפט (סי' שלג סק"א).
ב. חזרת בעל הבית, כאשר קיבל הצעת מחיר זולה יותר
לכאורה, יש מקום לומר שהנתבע רשאי לחזור בו מההסכמה עם התובע, משום שהוא מצא הצעת מחיר זולה יותר, והרי זה כדין אונאה, שיש בה ביטול מקח. אלא שיש לדחות טענה זו משתי סיבות:
1. אין דין אונאה בשכירות פועלים, כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רכז סעיף לג). ואמנם, לגבי קבלנות נחלקו הפוסקים אם גם בה אין דין אונאה (שולחן ערוך שם סעיף לו, והגהות רבי עקיבא איגר על השו"ע שם). ובקבלנות לעבודת קרקע, זהו ספק, והמוציא מחברו עליו הראיה. בנדון דידן, התובע מוחזק בגלל ההמחאה שנתן הנתבע.
2. העובדה שקבלן אחר הציע מחיר נמוך יותר אינה מעידה שההצעה הגבוהה ביותר היא אונאה. שכן, לא הוכח מה המחיר המקובל בשוק לעניין זה.
3. בנידון דידן לא היה מדובר על הפרשי מחיר הגדולים מ-20%, דהיינו: לא היה שיעור אונאה.
ג. חישוב הפיצויים המגיעים לתובע
מבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שלג סעיף ב), שכאשר בעל הבית חוזר מהצעת עבודה שהציע לפועל, והפועל אינו יכול למצוא עבודה אחרת, צריך בעל הבית לשלם לפועל עבור ההפסד שנגרם לפועל מחמת שהיה יכול למצוא עבודה אחרת.
בטעם הדבר, נחלקו הפוסקים. בנתיבות המשפט (שם סק"ג) כתב, שזוהי תקנה מיוחדת בשכירות פועלים. לעומת זאת, קצות החושן (שם סק"ב וסק"ג) כתב שהחיוב הוא מדין 'גרמי'.
ואמנם, קצות החושן כותב, שלדעת הרמ"ה, שאין חיוב גרמי על שֶׁבֶת וכדומה, ולדעת מהר"ם שאין חיוב גרמי במניעת רווח, אם כן אין אפשרות לחייב את בעל הבית על הפסד השכר של הפועלים, משום שבעל הבית יכול לטעון 'קים לי' כדעת הרמ"ה ומהר"ם. אבל בנידון דידן התובע מוחזק, משום שבידו ההמחאה שקיבל מהנתבע, ולכן יש לחשב את השכר המגיע לו.
בנידון דידן יש להוסיף, כי היות שהתובע התחיל לעבוד, אין לשלם לו רק את העבודה שהיה יכול למצוא באותו יום, אלא יש לשלם לו על פי הסכום שסיכם עמו מזמין העבודה (אף אם לא בטוח שהיה יכול למצוא עבודה בשווי דומה מאדם אחר); אלא שאין לשלם לו את השכר המלא, שהרי סוף סוף לא עבד, ומשלמים לו רק 'כפועל בטל' (שולחן ערוך שם).
הט"ז (על השו"ע שם) כותב, ששכר כפועל בטל הוא כמחצית השכר הרגיל. אמנם מדברי הרשב"א (שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתקפז, ובתשובות המיוחסות לרמב"ן סי' ע) משמע שההפרש הוא קטן, ולא מחצית המחיר.
כמו כן, יש לנכות את עלות החומרים שאותם לא היה צריך התובע לקנות, וכן את השכר עבור השעות שהיה התובע צריך להשקיע בקניית החומרים הנ"ל ובהתארגנות מראש לעבודה.
על פי חישוב משוער שערך בית הדין, הסכום הסופי הוא כ-15% משווי העבודה. היות שהתובע תבע מראש רק 10% עבור הביטול, וזהו לטענתו, האופן המקובל בשוק לחישוב השכר במקרה של ביטול העבודה, יש לחייב את הנתבע לשלם את מה שתבע התובע, ולא יותר.
הרב שלמה לוי, בית הדין לממונות, גוש עציון
פיטורי מרצה באמצע שנת הלימודים
תיאור המקרה
התובע הועסק על ידי הנתבעת, שהיא מדרשה לבנות, כמרצה בהיקף של שבע שעות שבועיות, בתחילת חודש כסלו משרתו צומצמה בחמש שעות לשעתיים בלבד.
התביעה
התובע טוען שהנתבעת אינה רשאית להפסיק את עבודתו באמצע השנה ולכן יש להמשיך להעסיקו עד לסוף שנת הלימודים.
תשובת הנתבעת
הנתבעת טענה שלא הייתה התחייבות להעסקה לשנה שלמה, אלא נאמר לתובע מראש, שעבודתו אינה מובטחת לכל השנה.
הנתבעת הסבירה, שעבודת התובע הופסקה בגלל חוסר התעניינות מצד התלמידות, וממילא אין אפשרות להעסיק מרצה שהתלמידות אינן באות לשיעורים שלו. לטענתה, דבר זה מקובל בכל המדרשות – מרצה שאינו מצליח להביא את התלמידות לשיעורים אינו ממשיך את עבודתו במדרשה.
פסק הדין
בית הדין קבע, כי היות שהתלמידות אינן מגיעות לשיעורים, יש לראות זאת כאונס מצד הנתבעת, המונע ממנה להמשיך ולהעסיק את התובע. אולם, אם הנתבעת תזדקק לעובד כלשהו במהלך שנת הלימודים, תהיה לתובע עדיפות ראשונה על פני כל עובד אחר.
הנימוקים:
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. האם מדרשה רשאית לפטר מרצה במהלך שנת הלימודים?
ב. על מי חובת ההוכחה לגבי תנאי הסותר את מנהג המדינה?
ג. האם חוסר התעניינות מצד התלמידים מהווה עילה לפיטור מרצה במהלך השנה?
א. פיטורי מרצה במדרשה במהלך שנת הלימודים
בתשובת הרא"ש (כלל קד סי' ד) נכתב:
ששאלת, מי ששכר מלמד לבנו ללמדו שנה אחת, ובתוך השנה מצא טוב ממנו, אם יש להוציא מן הראשון לתת לו. דע כי כיון ששכרו לזמן קצוב, והתחיל במלאכתו, אינו יכול להוציאו מתחת ידו תוך זמנו, אם אינו פושע במלאכתו.
דהיינו, שאין לפטר מלמד בתוך הזמן, אם לא פשע. על סמך עיקרון זה נפסק בפסק דין של הרב ש.ב. ורנר (פסקי דין רבניים, כרך ג עמ' 284):
לפי הנוהג, כשמתקבל מלמד או מורה לבית הספר, על אף שלא נערך הסכם מפורש שמתקבל לשנת הלימודים עד תומה, אין בית הספר רשאי לפטרו תוך השנה, כי במקרה זה סתמא דינו כמפורש הואיל ומקובל שהמועד להחלפת מורים ולקבל מורים הוא התחלת שנת הלימודים. ואם כי מלשון הרא"ש בתשובה ק"ד שעליו הסתמך בא כוח התובע משמע שקיבל את המלמד והמדובר היה במפורש לשנה אחת, אבל אין צורך להרבות בדברים: וכאמור הרי הנוהג המקובל במדינה הוא הקובע וכפי הידוע לא נהוג לפטר מורה באמצע שנת הלימודים (כמובן אם המורה מתאים לתפקידו).
על כן, ברור שהמנהג הוא שלא לפטר מורה במהלך שנת הלימודים, ואין לעשות כן.
ב. חובת ההוכחה בתנאי הסותר למנהג המדינה
בנידון דידן, ישנה הכחשה בין התובע לנתבעת. שכן, לטענת הנתבעת הוסכם עם התובע במפורש, שיהיה ניתן להפסיק את עבודתו במהלך שנת הלימודים, והתובע מכחיש זאת.
לכאורה, במקרה של הכחשה, הכלל הוא המוציא מחברו עליו הראיה, ולכן על התובע להוכיח שלא היה הסכם שכזה. אלא שכאן טענת הנתבעת שהיה הסכם מנוגדת למנהג המדינה.
במקרה של תנאי הנוגע למנהג המדינה, נראה שחובת ההוכחה היא על הטוען שהיה תנאי. בירושלמי (בבא מציעא פרק ז הלכה א) נכתב:
אמר רב אימי כל המוציא מחברו עליו להביא ראיה חוץ מזו.
ומסביר שם 'מראה הפנים', שכאשר הנתבע טוען טענה שהיא נגד המנהג עליו להוכיח אותה, ואין אומרים המוציא מחברו עליו הראיה. כלומר המנהג יותר חזק מחזקת הממון של הנתבע ולכן הנתבע אינו יכול לטעון טענה שהיא כנגד המנהג ללא ראיה.
הלכה זו אינה מפורשת בשו"ע בדיני פועלים אולם ניתן להוכיחה מהרמב"ם (הלכות שלוחין, פרק ח הלכה ה):
אריס אומר למחצה ירדתי, ובעל השדה אומר לשליש הורדתיו – הולכין אחר מנהג המדינה, וזה שטען שלא כמנהג עליו להביא ראיה.
כדברי הרמב"ם פסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן של סעיף ה), וגם באגרות משה (חו"מ ח"א סי' עב) פסק כדברי הירושלמי, שהמַתְנה על המנהג – עליו נטל ההוכחה.
לאחר שהראינו שהנוהג המקובל במוסדות חינוך הוא שסתם עובד התקבל לשנת עבודה, טענת הנתבעת שהיה תנאי נגד מנהג זה אינה יכולה להתקבל ללא ראיה. גם טענת הנתבעת, לפיה הנוהג המקובל במדרשות הוא לפטר מרצים במשך השנה, לא הוּכחה, ואין במספר הדוגמאות שהביאה הנתבעת כדי להוכיח שזה המנהג, מאחר שרוב רובם המרצים ממשיך לעבוד עד תום השנה.
ג. פיטורי מרצה משום שאינו מעניין את התלמידים
כתב השולחן ערוך (חושן משפט סימן שלד סעיף א):
השוכר את הפועל להשקות השדה מזה הנהר, ופסק הנהר בחצי היום, אם אין דרכו להפסיק, או אפילו שדרכו לפסוק והפועל יודע דרך הנהר – פסידא דפועל ואין בעל הבית נותן לו כלום, אף על פי שגם בעל הבית יודע דרך הנהר. אבל אם אין הפועל יודע דרך הנהר, ובעל הבית יודע – נותן לו שכרו כפועל בטל. הגה: וכן בכל אונס שאירע לפועל, בין ששניהם היו יודעין שדרך האונס לבא או ששניהן אינן יודעין, הוי פסידא דפועל. אבל אם בעל הבית יודע והפועל אינו יודע, הוי פסידא דבעל הבית.
פירוש דברי השולחן ערוך – בעל בית שכר פועל כדי להשקות את השדה, ובסופו של דבר הפועל היה מיותר משום שפסק הנהר, ולכן לא הייתה אפשרות להשקות את השדה ואין צורך בפועל.
באופן כללי, מאחר שבעל הבית אנוס, שהרי מה הוא יכול לעשות שהנהר פסק, הוא פטור מלשלם. באיזה מקרה בעל הבית חייב? במקרה שהוא ידע מראש שדבר כזה עלול לקרות והפועל לא ידע זאת. הפועל קיבל על עצמו את העבודה מתוך הנחה שהנהר אינו נוהג להפסיק ואילו בעל הבית שידע שנהר זה עלול להפסיק לא אמר זאת לפועל ובכך גרם לו נזק.
הלימודים במדרשה אינם לימודים לשם קבלת תעודה. על כן, אין אפשרות להכריח תלמידות להיכנס לשיעור שאינן מעוניינות בו. לאור זאת קבע בית הדין, שהעובדה שהתלמידות אינן נכנסות לשיעור, כמוה כאילו הפסיק הנהר לזרום, והנתבעת אינה חייבת להמשיך להעסיק את התובע, שכן הידיעה שישנה אפשרות ששיעורים של מרצה מסוים לא יעניינו תלמידות אינה נחלת התובעת בלבד.
על כן, הפסקת עבודתו של התובע, אף שלא הייתה באשמתו, נעשתה באופן המותר, ואין הנתבעת חייבת להמשיך ולהעסיק אותו.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
