|
 גיליון מספר 22 - חוזיםפסקי דיןהרב מ. שלזינגר בית הדין האזורי תל אביב
פד"ר כרך ז, עמ' 332-344
טענת פרעון נגד כתב יד הלוה
תיאור המקרה
התובע ירש את אשתו המנוחה. על פי הסכם שנעשה עם אחיה של המנוחה, התחלקה הירושה בין התובע ובין האח, כך שהתובע קיבל את כל הנכסים שבארץ, ואילו האח קיבל את כל הנכסים שבחו"ל. על מנת לתת להסכם תוקף על פי ההלכה, כתבו האח והתובע בהסכם ביניהם את הנוסח הבא: "הנני מוכר, מיסב ומעביר את כל הזכויות התביעות והרכוש שלי בחלק שיש לי ברכוש אחותי, ואין לי שום טענות לגבי כל הרכוש הנמצא בארץ".
בין הנכסים שנמצאו בעיזבון, נמצא גם פתק שבו נכתב 'אני חייב ל (שם המנוחה) סך של 3000 ₪'. והוא נחתם ע"י הנתבע.
התביעה
התובע תובע מהנתבע לשלם לו את הסך הנ"ל.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען שמדובר בפקדונות כספיים שהמנוחה הפקידה אצלו. וכשהוא החזירם לה, שכח לקחת את הפתק המדובר.
כמו כן, הנתבע טוען, כי היות שמדובר בחוב, הרי אין הבעל יורש את אשתו בראוי, ולכן הבעל אינו בעל דברים שלו, ורק האח הנמצא בחו"ל יכול לתבוע אותו.
פסק הדין
בית הדין דחה את התביעה.
הנימוקים:
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. באיזה אופן ניתן להקנות שטרות?
ב. האם יש לנתבע טענת 'לאו בעל דברים דידי את'?
ג. האם ניתן לטעון פרוע נגד שטר בכתב ידו?
ד. האם יש חיוב שבועה על הנתבע?
א. דיני הקנאת שטרות בימינו
מעיקר הדין, שטרות נקנים רק בכתיבה ומסירה (שולחן ערוך חושן משפט סימן סו סעיף א). בנדון דידן, התקיימו לכאורה שני התנאים האלו. שכן, האח כתב לתובע שטר ובו כתב שמכר לתובע את כל חלקו בעיזבון הנמצא בארץ. ואמנם, הפתק המדובר לא נמסר ממש מידי האח לידי התובע, אבל כיוון שמדובר בשטר שהיה בתוך כספת, והכספת הייתה שייכת לתובע, הרי הכספת מועילה לעשות קניין חצר, כתחליף למסירה.
אלא שיש מקום לפקפק בשאלה אם ההסכם שבין התובע לאח נחשב ככתיבה המועילה להקנות שטרות. זאת משום, שסוף סוף לא היה כתוב בו 'קני לך איהו וכל שעבודיה' כפי שנדרש בשטר הקנאה של שטרות.
למרות זאת, סובר בית הדין, שיש מקום לומר שהקנאת השטר נעשתה במסירה לבד, מכוח 'סיטומתא'. וכן כתב מהרשד"ם (חושן משפט סי' שפ), שניתן לקנות שטרות בסיטומתא.
ואמנם, בנתיבות המשפט (סי' רא סק"א) כתב, שלא מצינו שניתן להקנות שטרות בסיטומתא, אבל בית הדין סובר שדעתו היא דעת יחיד, ולדעת רוב הפוסקים יש לומר שסיטומתא מועילה לקנות שטרות.
ב. האם התובע הוא בעל דברים של הנתבע?
למרות שבית הדין הסכים שבאופן עקרוני ניתן להקנות שטרות במסירה בלבד, מכוח סיטומתא, יש לדון האם חל קניין זה גם בנידון דידן. שכן, האח לא ידע על קיומו של אותו חוב, והרי זה דומה למה שכתב השולחן ערוך (חושן משפט סימן רט סעיף ב):
האומר לחבירו: כל מה שיש בבית זה אני מוכר לך בכך וכך, וכל מה שיש בתיבה זו או בשק זה אני מוכר לך בכך וכך, ורצה הלוקח ומשך, אין כאן קנין, שלא סמכה דעתו של לוקח, שהרי אינו יודע מה שיש בו אם תבן או זהב, ואין זה אלא כמשחק בקוביא; וכן כל כיוצא בזה.
הסמ"ע (סק"ב) סובר, שרק אם המוכר יודע מה יש בבית והקונה אינו יודע, אין הקונה גומר בדעתו לקנות; אבל אם שניהם אינם יודעים, יועיל הקניין. וכן היא דעת הט"ז ונתיבות המשפט (סק"ב). אבל הש"ך (סק"ב) חולק, וסובר שאפילו כששניהם אינם יודעים מה יש בבית, בכל זאת לא חל הקניין, ולדבריו יש לומר, שההסכם שעשו האח והתובע אינו מועיל להקנות את השטר, כיוון שלא ידעו על קיומו.
בית הדין קבע, שבנידון דידן גם הש"ך יודה. שכן מדובר בפתק שנמצא בתוך כספת, וידוע שבתוך כספת מקובל לשמור דברי ערך, ואף שלא ידעו האח והתובע מהי תכולת הכספת בדיוק, סוף סוף ידעו שנמצאים שם דברי ערך, וזה מועיל כדי שיגמרו בדעתם להקנות. והרי זה דומה למה שכתב השולחן ערוך (שם סעיף א):
המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים, אם היה מינו ידוע אף על פ שאין מדתו ומשקלו ידוע, הרי זה קנה. ואם אין מינו ידוע, לא קנה. כיצד, ערימה זו של חטים אני מוכר לך בכך וכך; מרתף זה של יין אני מוכר לך בכך וכך; שק של תאנים אני מוכר לך בכך וכך; אף על פי שאין מדת הערימה ידועה, ולא מנין הקנקנים ולא משקל התאנים ידוע, הרי זה ממכרו קיים אף על פי שנמצא חסר או יתר על האומד שהיה בדעתם.
אמנם, יש לפקפק בעצם ההנחה שמנהג הסוחרים כיום הוא לקנות שטרות גם אם אינם עשויים כתיקון שטרות, וגם כשקונים אותם הוא רק כשנעשה על כך הסבה בחתימת המלווה וכדומה, ולכן אין לומר שמועיל כאן קניין סיטומתא. וממילא שייכת כאן הטענה 'לאו בעל דברים דידי את'.
ג. טענת פרוע נגד שטר בכתב ידו
בשולחן ערוך (חושן משפט סימן סט סעיף ב) פסק המחבר, שניתן לטעון פרוע נגד שטר בכתב יד הלווה, ואילו הרמ"א פסק שאי אפשר לטעון פרוע. הש"ך (סקי"ד) פסק כדעת המחבר, וכתב שאפילו אם תפס המלווה, אינו נאמן לטעון קים לי כאותם פוסקים שאינו נאמן לטעון פרעתי. על כן, נאמן לכאורה הנתבע בטענת פרוע שלו.
למרות זאת, כתבו התומים (סי' סט סק"ה) והנודע ביהודה (מהדורה קמא, חו"מ סי' י, יא) ששטר הנעשה כתיקון המדינה, כיוון שמדינא דמלכותא אי אפשר לטעון נגדו פרוע, גם בבית דין אי אפשר לטעון שהוא פרוע. והטעם לכך אינו מצד דינא דמלכותא דינא, אלא מטעם שהלווה לא היה מניח את השטר ביד המלווה, כיוון שיודע שאינו נאמן לטעון פרוע על פי דינא דמלכותא.
אלא, שדברי התומים והנודע ביהודה נאמרו דווקא בשטר הנעשה כתיקון המדינה. אבל בפתק בעלמא, יש מקום לומר שיהיה מקום לטעון פרוע, וכן משמע מדברי התומים בעצמו.
כמו כן, היות שלא נתקיימה חתימתו של הנתבע, הרי הוא נאמן לטעון פרוע במיגו דמזויף.
ד. חיוב שבועה על הנתבע
לכאורה, היה מקום לחייב את הנתבע להישבע שבועת היסת, כדין כל מי שטוען פרוע. ואף שהתובע אינו טוען טענת ברי, סוף סוף, כיוון שיש בידו שטר שהנתבע חייב לו כסף, הרי יש קצת ריעותא בטענת הנתבע שהוא פרע, וכשיש רגליים לטענת התובע, משביעים גם בטענת שמא, כפי שכתב השולחן ערוך (חושן משפט סימן עה סעיף יז).
אמנם, נראה שאין לראות את העובדה שהשטר ביד התובע כרגליים לדבר. שכן, בשולחן ערוך (חושן משפט סימן סט סעיף ה) נפסק:
הוציא כתב יד הלוה על יורשיו, אף על פי שמודים שהוא כתב יד אביהם, אנו טוענים להם שהוא פרוע, ופטורים אף משבועת היורשים; אבל מחרימין סתם במעמד היורשים אם שום אדם יודע שאביהם לא פרעו. הגה: וכן עיקר. ודלא כיש חולקין ואומרים דיורשי הלוה צריכין לישבע שאין יודעים שאביהן נשאר חייב לו. ומכל מקום נהגו בדורות אחרונים להחמיר על היורשין לישבע, אם יש קצת רגלים לדבר ויש להסתפק אם חייב לו.
הרי שהרמ"א לא הסתפק בכך שיש שטר ביד המלווה, וכתב שאין משביעים את היתומים אלא אם כן יש קצת רגליים לדבר. דהיינו, שעצם הימצאות השטר אינה רגליים לדבר.
הרב יהודה זולדן
פיצוי על נזק ומניעת רווח עקב הפרת הסכם
תיאור המקרה
התובע הוא חקלאי המגדל ירקות עלים עבור חברה המוֹכרת ירק ללא תולעים, שהיא הנתבעת. בין התובע לנתבעת היה קיים הסכם, המחייב את התובע לעבוד עבור הנתבעת בלבד, ולא עבור חברות מתחרות.
תוקפו של ההסכם פג בתום שנת תשנ"ח. אולם התובע המשיך לעבוד עם הנתבעת גם לאחר מכן, בתחילת שנת תשנ"ט, ללא הסכם חתום. עקב חוסר הצלחה בגידולים של התובע, החליטה הנתבעת להפסיק את ההתקשרות ביניהם. הנתבעת שילמה סך של 3000 ₪ כפיצוי חלקי על הפסדיו של התובע.
התביעה
התובע טוען, שהוא אמר לנתבעת, שעקב החום הכבד, הוא לא צופה הצלחה בגידולים שאותם רצתה הנתבעת שיגדל. לטענתו, הנתבעת התחייבה לו בעל פה, לפצותו באופן מלא, אם לא יצליח. לכן, הוא תובע סך של 15,000 ₪, לכיסוי הפסדיו.
כמו כן, התובע טוען, שאף שההסכם בינו לבין הנתבעת פג בסוף שנת תשנ"ח, הרי המשיך לעבוד גם בתשנ"ט, ולכן יש לראות את ההסכם כאילו חל גם על תקופה זו. ביטול ההתקשרות מצד הנתבעת מהווה הפרה של ההסכם ביניהם, וגרם לו הפסד רווחים עתידיים, מאחר שהוא איחר את המועיד בו ניתן להתחיל גידולים אחרים. על כן, הוא תובע פיצויים עבור הפסד הרווחים, על פי סעיף בהסכם המחייב את המפר את ההסכם בפיצויים בסך של 25,000 ₪.
תשובת הנתבעת
הנתבעת מודה שהתחייבה לעזור לתובע במידה שהגידולים לא יצליחו, אבל מכחישה את העובדה שהובטח פיצוי מלא. לטענתה, 3000 ₪ שכבר הועברו, מהווים כיסוי מלא להתחייבות שלה.
לגבי הפיצויים עבור הפרת ההסכם, טענה הנתבעת, שההסכם לא חודש בתחילת תשנ"ט, וראיה לדבר, שעם חקלאים אחרים חודש ההסכם בכתב.
פסק הדין
בית הדין דחה את התביעה לפיצויים עבור ההפסדים שכבר נגרמו לתובע, אבל קיבל את התביעה לפיצוי על ההפסדים העתידיים. גובה הפיצוי נקבע על סמך תחשיב של ההפסד הצפוי.
הנימוקים:
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. באילו תנאים יש תוקף להתחייבות בעל פה?
ב. האם המשך עבודה לאחר שפג ההסכם מלמד על כך שההסכם ממשיך לחול?
ג. אם ההסכם תקף – האם על המפר לפצות את הצד שכנגד על ההפסדים שנגרמו לו?
א. מעמדה של התחייבות בעל פה
בגמרא בכתובות (קא ע"ב) נאמר:
האומר לחבירו חייב אני לך מנה – רבי יוחנן אמר חייב, וריש לקיש אמר פטור.
לדעת רוב הראשונים, מדובר בגמרא באדם המחייב את עצמו בדבר שלא היה חייב בו עדיין. בשולחן ערוך (חושן משפט סימן מ סעיף א) נפסק שאדם יכול להתחייב בדבר שלא חייב עדיין. אלא, שלדעת הרמב"ם, התחייבות זו יכולה להיעשות אפילו באמירה בלבד, ואילו לדעת הרמב"ן והרשב"א, רק בכתיבה.
גם לדעת הרמב"ם, התחייבות מועילה רק בתנאי שהיא ללא תנאי, ונעשתה בנוכחות עדים. בנידון דידן, מדובר בהתחייבות בעל פה, שנעשתה על תנאי, ובלא נוכחות עדים, ולכן אין לה תוקף.
לכן, יש לומר שאין כאן התחייבות כלל, ואת סך 3,000 ₪ שהנתבעת כבר שילמה, יש לראות כמתנה בעלמא.
כמו כן, היות שבין התובע לנתבעת ישנה מחלוקת מהו גובה הסכום המדויק שהנתבעת התחייבה עליו – האם פיצוי מלא, או רק פיצוי חלקי, יש לומר 'המוציא מחברו עליו הראיה'.
ב. תוקפו של ההסכם לאחר שפג, כשהצדדים ממשיכים לעבוד על פיו
בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שיב סעיף יד) נפסק:
מקום שנוהגין שיש להם ראש שנה קבוע לשכירות הבתים, וראובן שכר בית משמעון לשנה אחת, ואחר שכלתה השנה נשאר בבית חדש אחד ולא דברו זה עם זה כלום בשכירות שנה הבאה, ורצה ראובן לצאת מהבית ושמעון מעכב על ידו שלא לצאת עד תשלום שנה שניה, הדין עם שמעון.
הטעם לכך ששמעון יכול לחייב את ראובן לשלם לו בעבור שכירות השנה השנייה הוא, שיהיה לו קשה למצוא שוכר חלופי, מאחר שעונת השכירות הקבועה עברה.
משמעות הלכה זו היא, שאם הצדדים המשיכו את ההתקשרות ביניהם באותה מתכונת שהייתה נהוגה ביניהם גם לאחר סיום תקופת ההסכם, ההסכם תקף. דין זה אינו דווקא בהלכות שכירות, אלא גם בתחומים אחרים. הוא מופיע בעוד מספר מקומות בשולחן ערוך, וזוהי גם מסקנתו של הרב יועזר אריאל (תורת המשפט עמ' 221-227 'שתיקה אחר שפג תוקף ההסכם').
בנידון דידן, הצדדים המשיכו את ההתקשרות ביניהם גם לאחר סיום תקופת ההסכם. העובדה שהנתבעת לא חתמה עם התובע, ועם שאר המגדלים כן חתמה, אינה פוטרת אותה מלשלם לתובע, מאחר שהיא המשיכה לעבוד עמו גם לאחר ראש השנה תשנ"ט, בכך שניתנו לו שתילים חדשים.
ג. חיוב פיצויים על הפסדים
מאחר שהנתבעת הפרה את ההסכם, עליה לשאת בפיצויים על ההפסדים שייגרמו לתובע. וזאת על פי הסעיף בהסכם, הקובע שאם הנתבעת לא תעמוד בהתחיבויותיה, יהיה התובע זכאי לפיצוי מלא בגין נזקיו הממשיים.
גם לולי סעיף זה הייתה הנתבעת צריכה לשלם לתובע. זאת על פי דברי הירושלמי (בבא מציעא פרק ה הלכה ג):
אמר ר' יצחק: המבטל כיסו של חברו, אין לו עליו אלא תרעומת. המבטל שדה חבירו חייב לשפות לו.
בהגהות אשר"י (בבא מציעא פ"ט סי' ג) הובאו דברי האור זרוע, שהטעם שהמבטל שדה חברו חייב לפצותו הוא מכיוון שהתחייב לו בכתב. הנמוקי יוסף (בבא מציעא מד ע"א ד"ה רב) כותב בשם רב האי גאון והרמב"ן, שזוהי תקנת חכמים, והיא מחייבת אף אם הצדדים לא התחייבו בכתב.
הרב מימון נהרי, בית הדין האזורי חיפה
שורת הדין כרך ט, עמ' שסו-שעב
תביעה בגין הפרת סעיפים בהסכם
תיאור המקרה
התובע קנה רכב מהנתבע. במקביל לקניית הרכב, נערך הסכם בין שני הצדדים בלשון הבאה:
א. הוסכם כי יהיה קנס על חרטה מהסכם זה בסך שמונה מאות שקל. ב. המוכר לא יבטל את הביטוחים – מקיף וחובה – עד לתאריך 25.4. ג. במידה והמוכר לא יקבל החזרים עבור התקופה שנשארה לביטוחים, יישארו הביטוחים אצל הקונה, והוא ישלם את ההחזרים למוכר.
בפועל, בתאריך 24.4 נהג התובע ברכב, וגרם לתאונה עקב רשלנות שלו. חברת הביטוח של הנתבע סירבה לשלם את הנזקים, והתברר שהנתבע ביטל את הביטוחים, וקיבל החזר כספי על כך מחברת הביטוח.
התביעה
התובע טוען, שמחמת ההתחייבות של המוכר שלא לבטל את הביטוחים, נובעת חבות שלו בכל נזק שייגרם לקונה מחמת אי ביצוע ההסכם. לכן, על המוכר לשלם לו את כל שווי הנזק שנגרם לרכב, שאינו מכוסה על ידי חברת הביטוח.
כמו כן, התובע טוען, שהעובדה שהמוכר ביטל את הביטוחים נבעה מרצונו לקבל את ההחזר הכספי עבור התקופה שנשארה, ולכן המוכר הפר את ההסכם. הוא תובע ממנו גם את הפיצויים הנקובים בסעיף א' בהסכם.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען, שברור שכוונתו להתחייב הייתה רק על עצם קיומו של הביטוח, ולא עלה על דעתו להתחייב לשלם לתובע כל נזק שייגרם לרכבו. בנוסף, טוען הנתבע, על פי החוק אי אפשר להשתמש בביטוח הרכב של המוכר, לאחר שנמכר הרכב, והביטוח פוקע. לכן, אין תוקף להתחייבותו של הנתבע להשאיר את הביטוחים. לטענתו, הוא הודיע על כך לתובע.
פסק הדין
בית הדין פטר את הנתבע מתשלום עבור נזקי המכונית, אבל חייב אותו במחצית סכום הקנס על הפרת ההסכם.
הנימוקים:
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. מהי הפרשנות של ההתחייבות להשאיר את הביטוח עד תאריך מסוים?
ב. האם יש לחייב את הנתבע מדין מזיק?
ג. מה מעמדה של התחייבות שאינה תלויה במתחייב?
ד. האם ביטול פרט אחד בהסכם פירושו ביטול כל ההסכם?
ה. האם הפרת סעיף אחד בהסכם נחשבת כהפרת כל ההסכם לגבי חיוב הפיצויים?
א. פרשנותה של ההתחייבות להשאיר את הביטוח
לטענת התובע, כיוון שהנתבע התחייב להשאיר את הביטוח עד תאריך מסוים, הוא בעצם התחייב לפצות את התובע על כל הנזקים שייגרמו לרכב אם לא יעמוד בהתחייבותו לבטח. לעומת זאת, הנתבע טוען, שהוא התחייב להשאיר את הביטוח, אבל אין באי השארת הביטוח כדי לחייבו בהפסדים שנגרמו מחמת זאת לתובע.
הכלל בפרשנות של שטרות הוא 'יד בעל השטר על התחתונה' (שולחן ערוך חושן משפט סימן מב סעיף ה), דהיינו, שמי שתובע צריך להוכיח שהפרשנות שלו היא הפרשנות הנכונה, והוא נובע מדין 'המוציא מחברו עליו הראיה'. לכן, מחמת הספק אין התובע יכול לחייב את הנתבע בתשלומים.
ב. חיוב הנתבע מדין מזיק
התובע טען גם, שמעצם ההתחייבות של הנתבע לבטח את הרכב, הוא מחויב לשלם עבור הנזקים שייגרמו במקרה של אי עמידה בסעיף זה של ההסכם. בית הדין דחה טענה זו מכמה סיבות:
ראשית, מדובר בגרמא. ואמנם, אילו הנתבע לא היה מודיע לתובע על ביטול הביטוח, ייתכן שהיה ראוי לדון בשאלת 'גרמי', אבל הנתבע טען שהוא הודיע על כך לתובע.
שנית, התובע הודה שהוא נהג ברכב ברשלנות, ולכן הוא עצמו נחשב כמזיק, ולא יעלה על הדעת, שאם הוא הזיק בעצמו, יתחייב הנתבע לשלם על נזקיו.
ג. תוקפה של התחייבות שאינה תלויה במתחייב
בית הדין בירר אצל הממונה על המחלקה לפניות ציבור בשוק ההון והביטוחים את הצד החוקי של התחייבות הנתבע. מה שהתברר הוא, שביטוח החובה עומד בתוקפו גם אחרי שהרכב נמכר, אבל הביטוח המקיף פג במכירת הרכב, גם ללא ביטול בפועל.
לכן, לגבי שאלת הביטוח המקיף, התחייבותו של הנתבע היא לדבר שאין ביכולתו לבצע, ויש לדונו כאנוס כלפי חלק זה של ההתחייבות. לעומת זאת, לגבי ביטוח החובה, אף שהנתבע טען שפקיד הביטוח הסביר לו שהוא אינו יכול להמשיך ולבטח בביטוח חובה רכב שכבר נמכר, ונמצא שפקיד הביטוח הטעה את הנתבע, אין לומר שביטול הביטוח על ידי הנתבע אינו נחשב כהפרת התחייבותו. שהרי, סוף סוף החוק מאפשר להשאיר את הביטוח, וכל אדם המתחייב בשטר, מחויב למצות את הבירור עד תומו, ואינו יכול לטעון שהוטעה על ידי פקיד זה או אחר, שאינו גורם רשמי.
ד. תוקפה של התחייבות שבטלה באופן חלקי
העולה ממה שנכתב בסעיף הקודם הוא, שלגבי ביטוח החובה, התחייבותו של הנתבע בתוקף. לעומת זאת, לגבי הביטוח המשלים, ההתחייבות בטלה. ויש לשאול, האם התחייבות שבטלה בחלקה, בטלה כולה.
הרמ"א (חושן משפט סימן נא סעיף ו) כותב:
הגה: וכן אם היו כתובים בשטר ב' או ג' דברים, ונתבטל השטר לדבר אחד, השאר לא נתבטל.
ומדבריו עולה, שהתחייבות שבטלה בחלקה אינה בטלה כולה, ונמצא שהנתבע אכן הפר את התחייבותו ביחס לביטוח החובה.
ה. חיוב פיצויים על הסכם שהופר בחלקו
לכאורה יש מקום לפטור את הנתבע מתשלום על הפרת חלק מההסכם משום שהלשון 'הוסכם כי יהיה קנס על חרטה מהסכם זה' יכולה להתפרש כהתחייבות כתשלום על הפרת ההסכם כולו, ולא רק חלקו. מחמת הספק, חייב בית הדין את הנתבע במחצית הסכום הרשום בסעיף זה, כפשרה.
תגובות לפסקי הדין בגליון הקודם
פסק הדין בנושא: פיטורי מרצה באמצע השנה
הפסק של הרב נשען על ההנחה, כי היות שהתלמידות אינן נכנסות מדובר באונס, וזהו אונס שהנהלת המדרשה לא יכלה לצפות אותו יותר מאשר המורה. ולכן, כדין פועל שעבודתו לא נדרשה מחמת אונס, בעל הבית פטור מלשלם לו.
אם אני מבין את הפסיקה של הרב נכון, הרי שאם ישנו מוסד (דוגמת מתנ"ס או תיאטרון) המעלה הופעות של אומנים שונים, ומוכר כרטיסים, והרווח של המתנ"ס הוא מכמות הכרטיסים שהוא מצליח למכור (שהרי לאומנים משלמים לפי הופעה, ולא לפי מספר הכרטיסים הנמכרים), הרי שאם המתנ"ס הזמין אומן להופיע, והאומן אכן בא להופיע, אבל המתנ"ס לא הצליח למכור כרטיסים, יהיה המתנ"ס פטור מלשלם לאומן?
בעניותי, נראה לי שהמתנ"ס צריך לשלם, ואני גם חושב שזהו המנהג. הפרנסה של מנהל המתנ"ס נובעת מכך שהוא מצליח לארגן הופעות של אומנים כאלו, שהוא יכול להביא להם קהל. וזה גופא העבודה של המנהל – לחבר בין האומן לקהל. לכן, במהותה של העבודה, מנהל המתנ"ס צריך לקחת את הסיכון שאולי הוא לא ימכור מספיק כרטיסים, שהרי הוא נוטל גם את הרווח, במקרה שיימכרו כרטיסים רבים. ולכן אין לדבר על אונס אצל מנהל המתנ"ס, מחמת העובדה שהוא אינו מצליח למכור כרטיסים, שהרי זה תפקידו, לנסות ולחזות אונס כזה ולהימנע ממנו.
תפקידו של מנהל המדרשה הוא למצוא את המרצים המתאימים, כך שבנות המדרשה תהננה, וכך תהיינה יותר בנות שיירשמו. אני לא אומר שמדרשה היא מפעל למטרות רווח, אבל כשאני מנסה למצוא אנלוגיה לעבודתו של מנהל המדרשה, אני חושב על אותו מנהל מתנ"ס. (הרב יואב שטרנברג)
תשובת הרב שלמה לוי: כפי שהודגש, דין מדרשה בנידון שלנו שונה ממוסד חינוכי רגיל שבו המנהלים יכולים לחייב את התלמידים להיכנס לשיעורים.
בקשר לאונס, ראשית המציאות היא ודאי אונס וכי מה יכול מנהל מדרשה לעשות כאשר הבנות מפסיקות להיכנס לשיעור?
ההלכה מבחינה בין אונס שהיה ידוע לבעל הבית ולא לפועל לבין אונס שהיה ידוע לשניהם.
במקרה של המתנ"ס, כאשר מדובר על אומן מפורסם הוא מבחינתו מניח שיימכרו כרטיסים, העובדה שהכרטיסים לא נמכרו אולי תלויה בכך שלא פרסמו מספיק או לא טרחו להפיץ אותם או דרשו עבורם מחיר יקר מדי וכדומה. מכל מקום המתנ"ס אמור לדעת יותר טוב את האפשרות למכור כרטיסים באותו המקום ולכן יש מקום להטיל עליו אחריות יתר בהתחשב גם באפשרויות שהועלו לעיל. אם המופע התבטל מסיבות חיצוניות יש לראות זאת כאונס.
בנידון דידן, הודגש בתשובה שהמרצה יודע שעלול להיווצר אונס כזה, כמו כן המנהל טען שהוא בפירוש הודיע לו שדבר כזה יכול לקרות.
במצב כזה אין מקום לטענה שבעל הבית הסתיר את האפשרות של אונס.
כמובן שאם יש מנהג שמשלמים גם כאשר זה אונס גמור צריך לקת זאת בחשבון, אולם כאן היתה טענה הפוכה שאין מנהג כזה. אומנם הנחנו שיש מנהג שלא לפטר עובד חינוך באמצע השנה, אולם אין זה אומר שיש מנהג לשלם לו גם כאשר התלמידות אינן באות להרצאות שלו.
(יש גם היגיון בהבחנה שבין אומן המופיע פעם אחת ומוכנים לתת לו את הביטחון ששכרו ישולם, לבין מרצה העובד שנה שלֵמה, במקרה כזה חשוב שיידע שאם הוא לא משקיע מספיק והבנות לא מגיעות לשיעורים תהיה בעיה).
אם האונס היה נובע מגורם חיצוני כגון שהמדרשה החליטה לשנות תוכנית לימודים וכדומה בהחלט יש מקום לתביעה.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
