|
 גיליון מספר 23 - חוזיםפסקי הדיןהרב מרדכי אילן, בית הדין האזורי תל אביב
פסקי דין רבניים כרך י, עמ' 363-384
התחייבות שנכתבה בלשון 'ישלם'
תיאור המקרה
בין התובע לנתבע נחתם הסכם. באחד מסעיפי ההסכם נכתב 'הנתבע ישלם לתובע סך של 250 ₪ צמוד למדד יוקר המחייה, בראשון של כל חודש למשך כך וכך שנים'. שני הצדדים פנו לבית הדין על מנת לאשר את ההסכם ולתת לו תוקף של פסק דין, וכך היה.
בתחילה שילם הנתבע כפי הכתוב בסעיף המדובר, אולם בחלוף הזמן הפסיק לשלם.
התביעה
התובע תובע מהנתבע להמשיך לשלם לו על פי ההסכם.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען שההסכם אינו מחייב משום שהלשון 'ישלם' המופיעה בהסכם אינה מחייבת.
פסק הדין
בית הדין קבע שההסכם מחייב.
הנימוקים:
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. הקדמה.
ב. תוקפה של לשון 'אתן' המופיעה בשטר.
ג. דרכים לקיים לשון 'אתן' שנכתבה בשטר.
א. הקדמה
בית הדין קבע, שמגמתו של בית הדין, כמי שאישר את ההסכם היא לא לתת יד לשבירתו, אלא לשמור על רוח ההסכם וכוונתו, ולקיימו במידה שלא יהא הדבר נוגד את ההלכה.
ב. לשון 'ישלם' בשטר
הגמרא במסכת גיטין (מ:) אומרת:
ת"ר: האומר נתתי שדה פלונית לפלוני, נתונה לפלוני, הרי היא שלו – הרי היא שלו; אתננה לפלוני – ר"מ אומר: קנה, וחכ"א: לא קנה. א"ר יוחנן: וכולן בשטר.
ונפסקה הלכה כחכמים, שלשון 'אתן' בשטר אין בכוחה לעשות קניין. מלשון רש"י (שם ד"ה וחכמים אומרים) משתמע, שהחיסרון בלשון זו נובע מכך שזוהי לשון עתיד. לאור זאת יש לשאול, אם לשון 'ישלם' שנאמרה בהסכם בנדון דידן מועילה.
שאלה דומה עולה מדברי הגמרא במסכת בבא בתרא (קמ:):
האומר אם תלד אשתי זכר יטול מנה – ילדה זכר יטול מנה; נקבה מאתים – ילדה נקבה נוטלת מאתים.
הראשונים נחלקו, האם הגמרא מדברת בשכיב מרע או בבריא. הרמב"ם (הל' זכיה ומתנה פרק ח הלכה ו) הבין את דברי הגמרא דווקא בשכיב מרע. ואחד ההסברים שנותן המגיד משנה לדבריו הוא, שלשון 'יטול' הוא קניין דברים בעלמא. אמנם, מדברי ראשונים אחרים משמע שהלשון 'יטול' מועילה.
בשו"ת פרח מטה אהרון (סימן ט) הסביר את ההבדל בין לשון 'אתן' ובין לשון 'יטול':
דאתננו הוי קנין דברים, דפועל הנתינה הוא לעתיד, ואינו מקנה עתה בקנין זה. מה שאין כן יטול ויזכה, שפועל הנתינה הוא מעתה בקנין זה, אלא שכשירצה יזכה ויטלנו מקבל המתנה, לפיכך זכה בקנין זה.
מסקנת בית הדין היא, שדבר זה שנוי במחלוקת ראשונים, ומידי ספק לא יצאנו.
ג. לשון 'ישלם' כשנעשה קניין
בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רמה סעיפים א-ב) מובאת מחלוקת, האם לשון 'אתן' שנעשה עליה קניין סודר, מועילה:
סעיף א: הכותב בשטר: נתתי שדה פלונית לפלוני, או שכתב: נתתיה לו, או: הרי היא שלו – הרי זה זוכה בה כשיגיע השטר לידו... אבל אם כתב בשטר: אתננו לו, אף על פי שהעידו עליו העדים – לא זכה המקבל. הגה: ואפילו קנו מידו, קנין דברים. סעיף ב: ויש אומרים שאם קנו מידו, מהני לשון אתן. הגה: ומהרי"ו פסק כסברא ראשונה...
הרי שגם ביחס לקניין שנעשה על לשון זו, עדיין מידי ספק לא יצאנו, בפרט שהרמ"א פוסק שקניין אינו מועיל ללשון 'אתן'.
ד. לשון ישלם בשטר שנעשה בפני בית דין
בין הסוברים שקניין מועיל ללשון 'אתן' יש למנות את הרשב"א (שו"ת חלק א סימן אלף קמב). טעמו של הרשב"א הוא:
דכל שקנו מידו, אף על פי שלא אמר בלשון חיוב, חייב. דקנין מילתא אלימתא הוא ומתקן הענין, וכאילו מחייב עצמו באותו דבר שאמר ליתן...
וטעם הדבר הוא, שכיוון שקניין על הבטחה הוא חסר משמעות, על כורחנו שהקניין נועד להקנות מעכשיו את החפץ.
לאור דברים אלו יש לומר, שאף שכאשר עשו קניין על לשון 'אתן' היא אינה מועילה, אבל אם ערכו את ההתחייבות בפני בית דין היא מועילה, אף שנעשתה בלשון 'אתן', שהרי ביקשו מבית הדין לתת לדברים תוקף של פסק דין, וברור שכוונתם הייתה להתחייב באופן המועיל, כפי שיורה להם בית דין.
נוסף על כך יש לצרף את סברת החזון אי"ש (חו"מ סוף סי' כב), שעיקר הקניין הוא בגמירות הדעת. ועל כן, ברור ששטר שנמסר לבית הדין לאישור, אין לך גמירות דעת גדולה מזו.
הרב ש.ב. ורנר, בית הדין האזורי תל אביב
פסקי דין רבניים כרך ה עמ' 312 - 322
התחייבות לתשלום שכר בעת מחלה
תיאור המקרה
התובע והנתבעים יסדו אגודת שוחטים. בין השותפים הוסכם, שכולם יעבדו ביחד בשחיטת עופות, ואת הרווחים יחלקו בשווה. בסעיף ו של ההסכם נכתב: "במקרה של מחלה של חבר באגודה, הוא מקבל שכרו כרגיל".
התובע נפל למשכב לפני מספר שנים. בשנה הראשונה קיבל משכורת מלאה, אולם בשנים שאחר מכן הוא קיבל רק חלק ממשכורתו.
התביעה
התובע תובע להמשיך ולשלם לו משכורת מלאה, כפי המתחייב מההסכם של חברי האגודה. לטענתו, סעיף הפיצויים עבור מחלה אינו מוגבל בזמן, ולכן יש לשלם פיצויים גם לשותף שהפסיק לעבוד באופן סופי.
תשובת הנתבעים
הנתבעים טוענים, שסעיף הפיצויים בעת מחלה נועד רק למחלה זמנית, ואילו מחלתו של התובע היא מחלה קבועה, ולא ישוב לעבודה בעתיד. על כן, אין בסעיף האמור כדי לחייב לפצות אותו.
פסק הדין
בית הדין דחה את התביעה.
הנימוקים:
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. האם ההסכם בין השותפים מחייב אותם?
ב. מהי הפרשנות הנכונה של הסעיף בהסכם?
א. תוקפו של הסכם שותפות
הרמב"ם (הל ' שלוחים ושותפים פרק ד הלכה ב) כותב:
האומנין שנשתתפו באומנות, אף על פי שקנו מידם אינן שותפין, כיצד שני חייטים או שני אורגים שהתנו ביניהם שכל שיקח זה וזה במלאכתו יהיה ביניהן בשוה – אין כאן שותפות כלל, שאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם.
לדעת הרמב"ם, אין אומנים כדוגמת חייטים או אורגים יכולים להיעשות לשותפים ברווחי עבודתם. הטעם הוא, שרווחים אלו הם דבר שלא בא לעולם, שאין קניין חל עליו. ומשיג עליו הראב"ד:
ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו בקניין כדין עבדים וכשם שמצינו באומרת יקדשו ידי לעושיהן.
הראב"ד סובר, שאמנם אי אפשר להקנות דבר שלא בא לעולם, אבל כל אחד מהשותפים קונה את שותפו בדומה לקניין של עבד עברי, וקניין זה מועיל לעניין שמה שיעשה אותו שותף, יהיה קנוי לחברו. והרי זה דומה לאשה המקדישה את מעשה ידיה, שההקדש חל, ואף על פי שמעשה ידיה הוא דבר שלא בא לעולם, יכולה לומר 'יקדשו ידי לעושיהן', והידיים נמצאות בעולם (כתובות נט.). וסובר הראב"ד, שאף על פי שהשותפים לא אמרו בלשון שקונים זה את גופו של חברו, מפרשים כך את כוונתם.
להלכה, דעת המחבר (חושן משפט סימן קעו סעיף ג) כדעת הרמב"ם, ואילו דעת הרמ"א כדעת הראב"ד, ובנתיבות המשפט (שם ס"ק ה) כתב, שדעת רוב הפוסקים כדעת הראב"ד.
המהרי"ק (שורש קפב) הסיק מדברי הראב"ד, שכיוון שהשותפים עושים קניין להשתתף, הם אינם יכולים לחזור בהם מהשתתפותם, אלא על ידי שיפרקו את השותפות בקניין. ואין דינם כדין פועל, שאף על פי שהתחייב לעבוד יכול לחזור בו בתוך הזמן משום 'עבדי הם ולא עבדים לעבדים'.
וכתב בקצות החושן (סי' שלג ס"ק ו), שהמהרי"ק סובר, ששותפים שהקנו זה לזה אינם יכולים לחזור בהם בלי קניין חדש, משום שגם פועל שעשה קניין על התחייבותו לעבוד, אינו יכול לחזור בו. והיות שהש"ך (סי' שלג ס"ק יד) כותב שראשונים רבים חולקים, וסוברים שפועל יכול לחזור בו גם כשקיבל קניין, עולה שגם לדעת הראב"ד שהשתתפו בקניין, יכולים השותפים לחזור בהם, שהרי הקניין שקונים זה את זה דומה לקניין של בעל הבית בפועל.
בנדון דידן, יש לראות את חתימת השותפים על מסמך כקניין סיטומתא, ונמצא שהשתתפו בקניין. אמנם, יש לומר כי היות שהנתבעים רוצים לחזור מההשתתפות עם התובע, הם רשאים לעשות כן.
ב. פרשנותו של סעיף פיצויי המחלה שבהסכם
הרמ"א (חושן משפט סימן ס סעיף ג) מביא מחלוקת לגבי מי שהתחייב לזון את חברו:
י"א דהמקבל עליו לזון חבירו סתם, כל ימי חייו או כל זמן שצריך משמע. וי"א דאם קבל עליו לזונו סתם, או יתן לו ק' זהובים לשנה, נפטר בשנה אחת מנדרו.
לדעה הראשונה ברמ"א, מי שהתחייב לזון את חברו בסתם, ולא קצב את ההתחייבות בזמן, הכוונה היא לעולם. לעומת זאת, לדעה השנייה, ההתחייבות היא למינימום זמן. ולכאורה, מחלוקת זו מתאימה גם לנדון דידן.
אלא שיש מקום לחלק, שהרי במקרה שבו דיבר הרמ"א, אין למתחייב תועלת מכך שהתחייב לזון את חברו. לעומת זאת, בנדון דידן הרי כל אחד מהשותפים יכול לחלות, ולכן יש מקום לומר שלכולי עלמא נאמר שההתחייבות היא לעולם. מאידך, יש מקום לומר שכוונתו של סעיף פיצויי המחלה הוא רק למחלה זמנית, והשותפים האחרים ישתדלו למלא את תפקידו של השותף שנעדר מהעבודה עקב מחלה, אבל לא מתקבל על הדעת שיקבלו עליהם לעבוד עבורו כשיהיה חולה שנים רבות.
בנוסף על האמור לעיל, יש לציין, כי היות שלעיל הסקנו, שהשותפים יכולים לחזור בהם בכל זמן שירצו מהתחייבותם ההדדית, ברור לחלוטין, שתוקפו של סעיף מסוים בהסכם שביניהם אינו רב מתוקפו של ההסכם כולו, ולכן ברור שמטרת הסעיף הייתה לשלם לשותף החולה רק כל זמן שהוא עדיין חלק מהשותפות, אבל אם הוא למעשה פרש מהשותפות עקב מחלה, ברור שהשותפים האחרים יכולים לבטל את חלקו בשותפות, וממילא גם למנוע את סעיף פיצויי המחלה.
ואף שהנתבעים שילמו משכורת לתובע במשך זמן ממושך, אין לראות בכך משום הודאה שסעיף הפיצויים תקף לעולם.
הרב אברהם דב לוין, בית הדין שע"י הרבנות ירושלים
דיני ממונות ובירורי יהדות, כרך ב עמ' רמג-רנ
הסכם שותפות בהקצבות
תיאור המקרה
התובעת והנתבעת הן שתי עמותות, המתשפות פעולה ביניהן. בהסכם בעל פה שבין שני הצדדים הוסכם, שנציג של התובעת יתן שיעורים שיירשמו לטובת הנתבעת, ובתמורה הנתבעת תעביר חלק מתקציבה לתובעת. מספר השיעורים המועברים בכל עמותה משפיע על התקציבים שהיא מקבלת.
לאחר שקיבלה את התקציבים, לא הסכימה הנתבעת להעביר אותם לתובעת.
התביעה
התובעת דורשת לקבל את חלקה בתקציבים על פי ההסכם.
תשובת הנתבעת
הנתבעת טוענת, שהיא לא רצתה לממש את ההסכם מחמת הבעיות החוקיות הכרוכות בו, ולכן חזרה בה מן ההסכם. היא מוכנה לשלם למרצה שהרצה עבורה שכר כמרצה, אבל לא לתת חלקים בתקציבים שהתקבלו על סמך הרצאות אלו.
פסק הדין
בית הדין דחה את התביעה.
הנימוקים:
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. האם ההסכם מחייב על פי הדין?
ב. האם הנתבעת נאמנת לומר שחזרה בה מן ההסכם?
א. תוקפו של ההסכם על פי הדין
השולחן ערוך (חושן משפט סימן קעו סעיף ג) כותב:
האומנים שנשתתפו באומנות, אף על פי שקנו מידם, אינם שותפים. כיצד, שני חייטין או שני אורגים שהתנו ביניהם שכל שיקח זה וזה במלאכתו יהיה ביניהם בשוה – אין כאן שותפות כלל, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. הגה: וי"א דיכולין להקנות זה לזה אפילו בדבר שלא בא. וי"א דאפילו קנין אינם צריכין, אלא כל מה שמתנים זה עם זה מתקיים, אפילו באמירה בעלמא, ואינן יכולין לחזור בהן כל זמן השותפות שהתנו. ויש חולקין ואומרים שיכולין לחזור בהן לענין מה שירויחו אחר כך, אבל לא לענין מה שהרויחו כבר, ואינן נאמנין לומר שכבר חזרו בהן.
הדעה שמביא הרמ"א, שאפילו בלא קניין, אם התנו באמירה בעלמא היא דעתו של הרשב"א (שו"ת ח"ב סי' פז), שכאשר שני שותפים סיכמו ביניהם שיחלקו את רווחי עבודתם וכדומה, חל ההסכם בלא קניין, מדין שכירות:
לפי שכל אחד ואחד מהם נעשה שכיר אצל חברו, ויכול אדם להשתכר אצל חברו ללקוט לו מציאות ... ואלו המשתתפים הרי הם משכירים עצמם זה לזה להשתדל ולהרויח ולעשות מלאכות אלו לצורכו ולצורך חברו וקיים. ומכל מקום רשאים הם לחזור בהם כל זמן שירצה אפילו האחד, וכן פועל חוזר בחצי היום...
לדעת הרשב"א, יש לתת תוקף להסכם שבין שני הצדדים בנדון דידן. אמנם, לדעה הראשונה ברמ"א, שאין השיתוף מתקיים אלא בקניין, בנדון דידן הרי לא נעשה קניין, וגם אילו היה קניין, לדעת המחבר קניין אינו מועיל במקרה זה.
ב. נאמנות הנתבעת בטענתה שחזרה מן ההסכם
לדעה הראשונה בשו"ע, אן כאן התחייבות בכלל, ולכן הנתבעת נאמנת לומר שחזרה מן ההסכם.
אבל לדעת הרשב"א כאמור, יש להסכם תוקף, אלא שניתן לחזור ממנו. הנתבעת טוענת שחזרה מן ההסכם עוד קודם שהשיעורים התחילו להימסר, ואילו התובעת טוענת, שלא ידעה מהחזרה עד שתבעה את הנתבעת לשלם את חלקה בתקציבים.
המחנה אפרים (שלוחין ושותפים סימן יט), כותב שלדעת הרשב"א שותף אינו נאמן לומר שחזר בו מההסכם בלי להביא על כך ראיה. הטעם הוא, שאם כן כל פועל יאמר כן, וזה לא מסתבר, שהרי סוף סוף המשיך לעבוד בעבודתו, ומניין שאינו עובד עבור בעל הבית? ולכן גם פועל וגם שותף אינם נאמנים לומר שחזרו בהם, כל זמן שלא הביאו עדים על כך. ואם כן, צודקת התובעת בטענתה.
ואמנם, השולחן ערוך (סימן קעו סעיף כח) פוסק, שבמקום שיש הפסד, רשאי שותף אחד לחלוק שלא מדעת חברו, ואם כן יש מקום לומר, כי היות שהנתבעת חששה מבעיות חוקיות, היא רשאית להפסיק את השותפות שלא מדעת התובעת, ואם כן גם לדעת הרשב"א, תהיה הנתבעת נאמנת. אלא שכבר כתבו הראב"ד והרשב"א, שגם במקרה זה צריך השותף להפסיק את השותפות בפני עדים או להודיע לשותפו, ואינו נאמן לומר שחילק את השותפות סתם כך.
מאידך, יש מקום להאמין לנתבעת, מכוח מיגו, שהרי הסכם זה נעשה בעל פה, ומיגו שהייתה יכולה להכחיש את ההסכם, נאמנת גם לומר שהיה הסכם וחזרה בה.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
חוזים