גיליון מספר 25 - גליון מסכם

ניתוח המסקנות העולות מפסקי הדין

במהלך השנה, עסקנו בכמה נושאים מרכזיים ושכיחים בבתי הדין. בשורות הבאות ננסה לתאר את עיקרי המסקנות ההלכתיות הנוגעות לנושאים אלו. יש לזכור, שמסקנות אלו ניתנו על סמך פסקי הדין שהתפרסמו ב'הלכה פסוקה', ואינן בהכרח העֶמדה הרווחת בבתי הדין. אין להסתמך על מסקנות אלו כעמדה מחייבת בבתי הדין.

א. הוצאות משפט

התנהגות בתום לב – ככלל, בתי הדין ממעטים להטיל את הוצאות המשפט על אחד הצדדים. עמדתם של בתי הדין באופן כללי היא, שאין לחייב הוצאות משפט, כאשר הצדדים נהגו בתום לב[1].

תביעה בחוסר תום לב – הנטייה בבתי הדין במקרה כזה לחייב בהוצאות משפט גדולה יותר. אמנם, גם כאן ישנם דיינים הסוברים שאין לחייב בהוצאות משפט. לדעתם, בעל דין שתבע בחוסר תום לב, מוטל עליו חיוב בידי שמים לשלם את הפסדיו של הצד השני, אלא שבית דין אינם כופים על כך[2].

בעל דין שלא הגיע לדיון – אם לא הודיע על כך, יש מקום להניח שיהיה חייב לשלם לצד השני את ההפסדים שנגרמו לו עקב כך, ובלבד שהדבר לא היה מחמת אונס. חיוב זה מוגבל דווקא להוצאות כגון שכר טרחת עו"ד ונסיעות, ולא על הפסד רווח, כגון הפסד ימי עבודה וכדומה. כמו כן, אם העובדה שלא הגיע נבעה מאונס, לא מוטל חיוב תשלומים[3].

אגרת התביעה – שני הצדדים חייבים לשלם אותה בשווה. במידה שהאגרה מחושבת ביחס לסכום התביעה, הנתבע אינו חייב לשלם מעבר למה שהיה סכום התביעה הסביר, ואם התובע הפריז בסכום התביעה, יעריכו בית הדין כמה היה ראוי שיתבע, ולפי זה יחשבו את חלקו של הנתבע[4].

עדים מומחים – ראשית, יש לציין, שעדותו של עד מומחה שנשכר ע"י אחד הצדדים, בדרך כלל אינה קבילה בבתי הדין, ולכן הבאת חוות דעת של מומחים כחלק מטיעוני התביעה או ההגנה, אינה מועילה. במידה שבית הדין יתרשם שיש צורך בעדותו של מומחה, הוא יפנה אל מומחה שכזה מיזמתו. לגבי חיוב תשלום העלויות של עדים שמזמין בית הדין, בדרך כלל עלות עדות של עד מומחה תהיה מוטלת בשווה על שני הצדדים. מלבד כאשר עדותו של המומחה היא לתועלתו של צד אחד בלבד, כגון כשצריך לקבוע את אופן תיקון הנזק לאחר שנקבע שצד אחד צריך לבצע את התיקון[5].

בית הדין 'משפט והלכה בישראל' ובתי דין נוספים נוהגים להוסיף להסכם הבוררות סעיף המאפשר לבית הדין לחייב את הצדדים בהוצאות משפט על פי ראות עיני הדיינים. מחמת מיעוט הדיונים בנושא, קשה לדעת האם אכן עושים שימוש בסעיף זה. לצערנו, בתי הדין לא פרסמו עדיין מדיניות ברורה בנושאים הללו.

ב. חיוב על נזקי גרמא

באופן עקרוני, ההלכה אינה מחייבת על נזק שנגרם באופן עקיף  (נזקי גרמא). אולם, לכלל זה ישנם יוצאי דופן. זהו נושא סבוך מבחינה הלכתית, וכאן נציג רק את ההיבטים שבאו לידי ביטוי בבטאון במהלך השנה החולפת.

יש לציין, שגם במקום שבו בית הדין אינו מחייב בפועל את המזיק, פעמים רבות מוטל עליו חיוב בידי שמים לפצות את הניזק.

אחריותו של נותן עצה – אדם שהוציא כסף על סמך עצה של חברו, אם העצה הייתה רעה יש מקום לחייבו על ההפסדים שנגרמו למקבל העצה. לכן, מי שאמר לחברו שילוה כסף לפלוני משום שהוא לווה בטוח, חייב לפצותו אם התברר שלא היה יסוד לאמירה זו[6].

חיוב זה הוא גם אם נותן העצה אמר שאינו רוצה להיות ערב לתוצאות מעשיו.

התחייבות לבצע פעולה – אדם שהבטיח לחברו לבצע פעולה מסוימת, ועל סמך הבטחתו הוציא השני הוצאות, חייב המבטיח לפצות את המוציא אם לא ביצע את אותה הפעולה. לכן, אדם שהתחייב להלוות לחברו כסף, וחברו עשה עסקה מסוימת על סמך ההנחה שיקבל את ההלוואה, ובסופו של דבר לא קיבלה, חייב המבטיח לפצות את עושה העסקה בגין ההפסדים שנגרמו[7].

כשישנה התקשרות חוזית  בין הצדדים – כאשר לפי טיב היחסים שבין הצדדים, מוכח שהם הכפיפו עצמם לחוקי המדינה, כגון חברות גדולות שמן הסתם אינן מעוניינות בדיון בדין תורה, אף שאין בזה היתר לפנות לבתי המשפט, בית הדין ידון על פי חוקי המדינה, גם בהקשר על נזקים עקיפים. יש לציין, שפסק דין זה ניתן ע"י הרב אשר וייס שליט"א,[8] אבל זכה להרבה התנגדויות בקרב דיינים[9], ולכן אין להניח שכך יפעלו בתי הדין.

התחייבות מפורשת בחוזה – התחייבות שנעשתה בחוזה, ולפיה צד שיגרום לשני נזקים והפסד רווח מחמת אי עמידה בתנאי החוזה ישלם, תקפה. אלא שלגבי מניעת רווח, יש לכתוב את ההתחייבות באופן שלא תהיה בעיה של אסמכתא[10].

פיצויים על מניעת רווח ממי שהיה אמור לעבוד ולא עבד – במצבים כאלו ניתן לחייב לעתים את מי שנמנע מלעבוד על ההפסדים ומניעת הרווח שנגרמו. הדוגמא לכך היא מי שהתחייב לעבוד בשדה חברו על מנת לחלוק את הרווחים, ונמנע מלעבוד. אולם, לא בכל מקרה ניתן לחייב. באופן עקרוני, רק כשאבדן ההכנסה ברור, יש מקום לחיוב. הדבר נכון גם בהקשר של מי שקיבל מחברו כסף על מנת לעשות בו רווחים – שאם הרווח ברור לחלוטין והמקבל לא עשה את המתבקש כדי להרוויח, יהיה חייב לפצות את בעל הכסף בגין אבדן רווחיו[11].

גם כאן יש לציין, שבית הדין 'משפט והלכה בישראל' ובתי דין רבים נוספים, מכניסים סעיף בהסכם הבוררות המאפשר לחייב על נזקי גרמא כפי ראות עיני הדיינים. למעשה, בתי הדין אינם מרבים בשימוש בסעיף זה, ומרביתם נמנעים במוצהר מהגדרת מדיניות עקבית בנושאים אלו[12].

ג. תקפות חוזים והתחייבויות

לא כל חוזה התקף בבתי המשפט תקף גם על פי ההלכה. הדבר גורם לעתים רבות מפח נפש לבעלי הדין, משום שהם חשבו שהחוזה מגן עליהם, ולמעשה אין זה כך. הפתרון לבעיה זו כרוך בהצגת חוזים סטנדרטיים התקפים על פי ההלכה ומתאימים לעסקאות מסוימות, דוגמת חוזי שכירות ומכר, וכן בשירותי עריכת חוזים על פי ההלכה,  שבתי הדין או בעלי מקצוע המוסמכים לכך יתנו.

התחייבות בעל פה – להתחייבות שנעשתה בעל-פה אין תוקף, אף אם המתחייב אינו מכחישהּ, אלא אם כן היא אינה מותנית ונעשית בפני עדים. התחייב לעבוד, והסתמכו עליו, ייתכן שיהיה חייב[13].

ספק בפרשנות – באופן כללי, בכל מקרה של ספק בפרשנות חוזה, הכלל הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה[14].

חתימה על חוזה בלא הבנתו – באופן כללי, אדם החותם על חוזה ללא קריאתו, אף אם יוכיח שאינו יודע לקרוא כלל, מתחייב בחתימתו על מה שכתוב בחוזה, משום שחובת הבירור לדעת מה כתוב בחוזה מוטלת עליו, ואם לא בירר – הפסיד[15].

הסכם שבטל במקצתו – הסכם שסעיף אחד שלו אינו תקף על פי ההלכה, אין בכך כדי לפגוע בתוקפם של סעיפים אחרים בהסכם, אלא אם כן כל ההתחייבות/הקניין נעשו במעשה קניין אחד, או במצב בו אומדן הדעת הוא שבלא קיום אותו רכיב בחוזה אין גמירות דעת לרכיבים האחרים של החוזה.

קניין דברים – על פי ההלכה, התחייבות לעשות פעולה אינה תקפה בהרבה מקרים. נביא כאן מספר דוגמאות:

·   זכרון דברים – נוסח של זכרון דברים שבו מתחייב המוכר למכור והקונה לקנות, יש בו לדעת חלק מהדיינים בעיה של 'קניין דברים'. חלק אחר מן הדיינים מקבל התחייבות כזו[16].

·   התחייבות לא לעשות פעולה – אין לה תוקף. לכן, התחייבות של אדם שלא לפתוח חנות באזור מסוים, אינה מחייבת[17].

·   התחייבות שנכתבה בלשון 'אתן' – מעיקר הדין אינה מחייבת, כי זו התחייבות על פעולה. אולם, יש מהדיינים הפוסקים שכיוון שכיום זו לשון מקובלת להתחייבות, יש לתת לכך תוקף על פי ההלכה[18].

אסמכתא – התחייבות לתשלום של קנס במקרה מסוים, ובאופן כללי התחייבות עתידית מותנית, אינה תקפה לעתים על פי ההלכה. נביא כאן מספר דוגמאות:

·   תשלום קנס על אי עמידה בהסכם – באופן עקרוני קנס כזה הוא אסמכתא גמורה, אלא אם כן הקנס הוא פחות או יותר בגובה הנזק שנגרם לצד השני מחמת אי העמידה בהסכם[19].

·   התחייבות לאי החזר דמי קדימה – הנותן דמי קדימה, והסכים שלא לקבלם בחזרה גם אם יחזור בו מהעסקה, ישנה מחלוקת אם התחייבות כזו תקפה או שהיא נחשבת כאסמכתא[20].

·   התחייבות מקובלת – קנסות מעין אלו שהזכרנו לעיל, במידה שהם מקובלים (כמו הדוגמה של אי החזר דמי הקדימה), יש דיינים הפוסקים שיש להם תוקף, אולם נראה שאין זו הפסיקה המקובלת[21].

לבעיית אסמכתא ישנו פתרון קל – הוספת סעיף בחוזה, לפיו 'כל התנאים בחוזה זה נעשו בקניין בפני בית דין חשוב דלא כאסמכתא'.

את בעיית קניין דברים ניתן לפתור בדרך כלל באופן עקיף על ידי הוספת קנס למי שאינו עומד בהתחייבות (ויש לדאוג שהקנס יהיה כתוב באופן שאין בו אסמכתא).

ד. מעמדן של חברות בע"מ

בנושא זה אין פסקי דין רבים. חברות נוטות להִדיין בבתי משפט ולא בבתי דין, ולכן אין דיונים רבים בשאלת מעמדן לגבי דינים שונים.

מעמדה של חברה בע"מ כישות משפטית עצמאית – שאלה זו שנויה במחלוקת בין הדיינים, ואין לגביה הכרעה ברורה בפסיקה. הדבר משמעותי בעיקר במצבים שבהם עורך העסקה המקורי (מנהל בחברה או בעל מניות) אינו קשור יותר לחברה, והשאלה היא, אם התביעה היא נגד החברה או נגד הבעלים הנוכחיים שלה, ושמא נגד עורך העסקה[22].

תקפותו של עיקרון הגבלת האחריות על פי ההלכה – בנושא זה ישנה הסכמה, שעיקרון זה תקף[23].

אחריות חברה לנזקים שעשו עובדים שלה – עובד בחברה הרי הוא כשלוחם של בעלי המניות. ולכן אם הוא עושה נזקים לצד שלישי במסגרת עבודתו בחברה, אין במעשיו כדי לחייב את החברה, משום שאין שליח לדבר עבירה[24].

מעמדה המיוחד של חברה שהיא חלק מהמגזר הציבורי – חברה כזו נחשבת כ'ציבור' ולכן הלכות שונות החלות על ציבור, חלות גם עליה. לכן, למשל, התחייבויות של חברה כזו, אף שלא נעשו בצורה תקפה על פי ההלכה, תקפות משום שהתחייבויות של ציבור מקבלות תוקף גם אם אין להם תוקף על פי ההלכה[25].

גם כאן, במסגרת בית הדין 'משפט והלכה בישראל' נעשה ניסיון להציע פתרון לחלק מן הבעיות. בהסכם הבוררות נכתב שבית הדין מקבל את עיקרון הגבלת האחריות, וכן את העיקרון שחברה נחשבת כישות משפטית עצמאית. עדיין אין פסיקה של בית הדין הקשורה לסעיף זה.

ה. יחסי עובד מעביד

בנושא זה ישנה פסיקה רבה יחסית, וניתן להצביע על כמה עקרונות יסוד העולים מפסקי הדין שתקציריהם פורסמו בבטאון במהלך השנה האחרונה.

מעמד החוק הישראלי – באופן עקרוני, הכלל בדיני העבודה הוא 'הכול כמנהג המדינה'. אולם, הכלל הזה אינו מוחלט. כפי שנראה:

·   ויתור על זכויות שהחוק אינו מאפשר לוותר עליהן – דעת רוב הדיינים היא, שאם החוק אינו מאפשר לוותר על זכויות סוציאליות מסוימות, הדבר תקף גם על פי ההלכה. אולם, ישנם דיינים הסוברים שאין לחוק זה תוקף על פי ההלכה[26].

·   פרטים בחוק – בתי הדין נוהגים לקבל את העיקרון שאותו מציג החוק, אך לא בהכרח את כל הפרטים השונים שבו. לכן, למשל, החוק האוסר לפטר עובדת בהריון מעניק סמכות לחרוג מכלל זה בבלעדיות לפקיד משרד העבודה בלבד, ורק מיום הגשת הבקשה, ולא למפרע. הגבלה זו, הסותרת לפעמים את מטרת החוק, אינה מקובלת על חלק מבתי הדין, והם דנים במקרים כאלה למרות שהחוק אינו מקנה להם סמכות לכך[27].

·   פרשנות – בתי הדין אינם כפופים לפרשנות המקובלת בבתי המשפט לחוקים שונים.

תשלום פיצויי פיטורין – בתי הדין מקבלים את החוק הקובע שיש לחייב את המעביד לשלם פיצויי פיטורין[28].

הגדרת עובד מול קבלן – לגבי הזכויות הסוציאליות המוקנות לעובד מכוח החוק הישראלי, ההגדרה המקובלת בבתי הדין היא, כי עובד ששכרו מחושב לפי הזמן שעובד מוגדר כעובד שכיר; ומי ששכרו מחושב לפי העבודה שעושה, הוא קבלן. במקום שיש להסתפק, בתי הדין אינם משתמשים בכללים ובמבחנים המקובלים בבתי המשפט כיום, אלא משתמשים בעיקרון ש'הכל כפי ראות עיני הדיין'[29].

חובת התראה מראש לפני פיטורין – בתי הדין מחייבים את המעסיק להודיע לעובד על סיום עבודתו פרק זמן סביר מראש, אולם לא בהכרח על פי ההגדרות הכתובות בחוק. במידה שהשכיר קיבל את העבודה לתקופת זמן מוגדרת מראש, אין לפטרו בתוך התקופה; ואם לא הוגדרה תקופת העבודה, אין לפטרו בלא הודעה מוקדמת המאפשרת לו זמן סביר למצוא עבודה חלופית. במקרה של אונס, כגון שמסיבות שאינן בשליטת המעסיק הוא אינו זקוק יותר לעובד, רשאי המעסיק לפטר את העובד אף בתוך התקופה[30].

יכולת הפועל לחזור בו – בניגוד למעסיק, שאסור לו לפטר פועל בתוך התקופה שאליה נשכר, כפי שנכתב בסעיף הקודם, הרי שפועל רשאי לחזור בו מהתחייבותו בתוך הזמן. אולם, לעתים עליו לשאת בנזקים שנגרמו למעביד עקב הפרת ההתחייבות שלו[31].

עובדי ציבור – לעובדים במשרות ציבוריות ישנו מעמד מיוחד. בפסקי הדין שהבאנו הדבר נידון ביחס ליכולת לפטרם:

·   משרה שיש בה 'שררה' – אין לפטר בעל משרה ציבורית שיש בה 'שררה' (זכות לקבלת החלטות) ללא עילה[32].

·   בתום הזמן שאליו נשכר – לדעת חלק מהפוסקים, אין אפשרות לפטר עובד ציבור גם בתום הזמן שאליו נשכר, אם אין עילה לפטרו מחמת התרשלות בתפקיד[33].

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר