|
 גליון מספר 2 - חוזיםפסקי הדיןהרב יוסף גולדברג, בית הדין האזורי תל אביב
שורת הדין כרך א, עמ' שא-שיח
שטר שנכתב שלא כדין ובסופו היה קניין
תיאור המקרה
בני זוג התגרשו וחתמו על הסכם גירושין. בהסכם הגירושין נכתב: "הצדדים מסכימים כי הבעל ישלם לידי האשה למזונות הילדים סכום של 800 ₪ לחודש".
בפרוטוקול בית הדין כתוב, שלאחר שהצדדים חתמו על הסכם הגירושין, קיבלו הצדדים בקניין אגב סודר את ההסכם שחתמו בנוסח הבא: "אני מקבל בקניין על ההסכם שחתמתי עליו". גם כאן, לא נזכרה לשון של התחייבות.
התביעה
האב מבקש לפוטרו מחיוב זה, מאחר שבהסכם לא נכתבה לשון התחייבות, אלא לשון הסכמה בלבד. ובפרט, שההתחייבות היתה לגבי מזונות העתיד, שהם דבר שלא בא לעולם.
פסק הדין
יש לחייב את האב לשלם את המזונות, כפי שכתוב בהסכם הגירושין.
נימוקי פסק הדין
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. האם חתימת הצדדים על הסכם שלא מופיעה בו לשון התחייבות מועילה מדין סיטומא.
ב. האם קבלת קנין על ההסכם מועילה.
א. האם חתימת הצדדים על הסכם שלא מופיעה בו לשון התחייבות מועילה מדין סיטומא
הרב גולדברג טוען, שיש לדון את חתימת הצדדים על ההסכם כמועילה להתחייב מדין סיטומתא, שכן נהגו להתחייב בלשון הסכמה. הטעם שההסכם מועיל, אע"פ שאינו כתוב בלשון המחייבת מבחינה הלכתית הוא על פי דברי הריב"ש (סי' שמה, הובא בב"י חו"מ סי' סא סי"ט), שכתב שאם לשון השטר אינה מספיקה מן הדין, כל שנהגו לגבות בכיוצא בו, הולכים אחר המנהג.
אולם, לגבי המקרה דנן, עדיין אי אפשר לחייב את האב לשלם אפילו לדברי הריב"ש, משום שיש מחלוקת בראשונים ובאחרונים אם קניין סיטומתא מועיל לדבר שלא בא לעולם (פת"ש חו"מ סי' רא ס"ק ב), והאב יכול לטעון 'קים לי' דלא מועיל סיטומתא לדבר שלא בא לעולם.
ב. האם קבלת קנין על ההסכם מועילה
הרב גולדברג טוען, שכיוון שלאחר החתימה על ההסכם עשו הצדדים קניין ביניהם, הקניין גורם להם להתחייב על האמור בהסכם באופן שיהיה מועיל מבחינה הלכתית. יסוד הדיון בעניין זה הוא בשתי סוגיות בש"ס. הסוגיא הראשונה היא במסכת בבא בתרא (מב:-מג.):
אמר שמואל: השותפין מחזיקין זה על זה ומעידין זה על זה… אמאי נוגעין בעדותן הן? הכא במאי עסקינן דכתב ליה דין ודברים אין לי על שדה זו. וכי כתב לו מאי הוי, והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה לא אמר כלום. הכא במאי עסקינן כשקנו מידו.
ופירש רשב"ם שם:
דכתב ליה - האי מעיד להאי מחזיק, דין ודברים אין לי עמך בכל השדה ואפילו על חלקי שהכל שלך… מאי הוי - הרי אינו לשון מתנה ואכתי נוגע בעדות הוא… וידי יהו מסולקות לא אמר כלום - דכיון דכבר יש לו חלק בשדה והוא אומר לא יהא לי חלק בו אין זה לשון מתנה לחבירו אלא לשון תפלה הוא הלואי שלא יהא לי חלק בשדה זו … כשקנו מידו - שותף חבירו קנה מידו בקנין סודר והשתא דאיכא קנין מועיל התנאי.
הרי שמסביר הרשב"ם, שלמרות שאמר לשון שאינה מועילה, כיוון שהקנה לאחר מכן, מפרשים את הקניין, שנעשה באופן מועיל, ולא כפי לשונו. ובהגהות אשר"י (שם סי' לט) כתב:
לפירוש רש"י ולרשב"ם מהני כשקנו מידם אפילו אם כתב לו בזה הלשון דין ודברים אין לי על שדה זו, אבל לפר"ח ורב אלפס ור"י ברבי שמואל וריב"ם לא מהני בזה הלשון עד שיקנו מידו בפירוש מגופה של קרקע. מא"ז:
דהיינו, שישנם ראשונים החולקים על הרשב"ם בזה.
הסוגיא השניה היא במסכת כתובות (פג.):
משנה: הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך - הרי זה אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה, אם כן למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך? שאם מכרה ונתנה קיים. גמרא: תני רבי חייא האומר לאשתו… איבעיא להו: קנו מידו מהו? אמר רב יוסף מדין ודברים קנו מידו. רב נחמן אמר מגופה של קרקע קנו מידו... אמר אמימר הלכתא מגופה של קרקע קנו מידו.
רש"י: תני ר' חייא האומר לאשתו - ולא תני כותב, דאשמועינן דבאמירה בעלמא נמי סליק נפשיה בלא שום קנין וכתיבה… קנו מידו מהו - אברייתא דהאומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו קאי … מהו - מי אמרי' לא הקנה בחליפין הללו כלום ולא אמר עליה אלא לשון דין ודברים, או דלמא אין חליפין באים אלא לדבר שיש בו ממש שזה קונה את הסודר ומקנה לו חפץ המכר או המתנה, ועל גופה של קרקע קנו מידו, ומתנה גמורה היא.
ואם כן, על פי פירוש רש"י, להלכה, כיוון שעשה קניין, אע"פ שאמר בלשון שאינה מועילה, המעשה מועיל.
הרב גודלברג טוען שכדעת רש"י ורשב"ם סוברים ראשונים רבים נוספים, ובראשם הרשב"א בתשובה (ח"ב סי' שא, הובא בב"י חו"מ סי' קצה ס"כ):
שהרי כתוב בסוף השטר: וקנינו על כל מאי דכתוב, ומפרש לעיל. ואין לאחר קנין כלום... הנה שהקנין הבא באחרונה, מתקן ומקנה, ומגוף הכתלים קנו מידה, שהיא מקנה אותן לשעבוד הבנין, שתבנה ותכביד. וכן בכל מקום, הקנין מחזק ומתקן ומכניס בכלל המתנה, או הסלוק, מה שלא היה כן במשמעו, לולי הקנין...
דהיינו, שלמרות שהמקנה נקט בלשון ההתחייבות לשון שהיא בגדר דברים בעלמא, כיוון שעשה קניין לבסוף, מועיל לתקן הלשון ולפרש דבריו שכוונתו להקנות גוף הקרקע.
הרב גולדברג מציין שהב"י מביא את דברי הרשב"א במספר מקומות (סי' קצה ס"כ, סי' יב ועוד), ללא חולק. גם דעת הרמ"א (סי' ריב ס"א) היא כשיטת הרשב"א ודעימיה. ואף שהסמ"ע (סי' לז ס"ק ז) כתב שרוב הפוסקים חולקים על הרשב"ם והרשב"א הנ"ל, הרב גולדברג מאריך להביא רשימה גדולה של ראשונים הפוסקים כמותם, וכותב, שכיוון שהב"י והרמ"א הסכימו לדעתם, אין לומר קים לי כדעת החולקים.
ואם כן, הוא הדין בנד"ד, אף שהדבר שמקנה, שהוא הכסף, הוי דבר שלא בא לעולם, ואינו דומה לבית ולקרקע שמועיל בהם קניין, מאחר שכתוב בהסכם שהבעל ישלם וכו', אומרים שהקניין הולך על הבעל, ששעבד גופו בהתחייבות על מזונות הילדים, וניתן להתחייב על דבר שלא בא לעולם, כמבואר בשו"ע (סי' ס ס"ו).
הרב זלמן נחמיה גולדברג
תחומין כרך יב, עמ' 279-299
מעמדה של התחייבות למכור שעוגנה בשטר זכרון דברים
תיאור המקרה
המוכר התחייב למכור מבנה מגורים לקונה. בין המוכר והקונה נחתם 'זכרון דברים'. לאחר זמן חזר בו המוכר, והקונה תובע מן המוכר למלא את התחייבותו. לשון זכרון הדברים בסעיף הראשון היא כך: "המוכר מתחייב למכור לקונה, והקונה מתחייב לקנות מהמוכר את הנכס הידוע כ… ועליו בנין מגורים, לרבות כל הריהוט והציוד שבאותו בנין וכו' ".
פסק הדין
כיוון שההתחייבות של המוכר היא למכור, ולא ברור שזו התחייבות שיוצרת שעבוד על גופו של המוכר, אלא יתכן שהיא רק כקניין דברים בעלמא, ויש כאן מספר ספקות, בית הדין החליט שעדיף להציע לצדדים להגיע לפשרה.
נימוקי פסק הדין
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. האם הלשון שכתובה בזכרון הדברים היא לשון של התחייבות המועילה אם לאו.
ב. במידה ואין זו לשון מועילה, האם כשנעשה קניין בנוסף לכתיבת השטר, ההתחייבות מועילה.
ג. האם יש לדון את כתיבת זכרון הדברים כסיטומתא, וממילא אין צורך לדון בלשון זכרון הדברים.
ד. האם זכרון דברים מועיל משום דינא דמלכותא דינא.
א. האם הלשון שבזכרון הדברים מועילה
הרב גולדברג טוען, שאם המוכר היה כותב בזכרון הדברים שהוא מתחייב את הבניין, בוודאי שהיתה זו התחייבות מועילה. הבעיה היא, שהמוכר נקט לשון 'מתחייב למכור'. ולכן יש לדון, אם לשון זו היא לשון של שעבוד הגוף, או שזו התחייבות לעשות פעולה, שהרי היא קניין דברים בעלמא.
הרב גולדברג טוען, ששאלת הפרשנות של לשון זו תלויה במחלוקת בין קצות החושן ובין נתיבות המשפט. קצות החושן (סי' רג ס"ק ב) סובר, שאי אפשר להתחייב דבר מסוים (חפץ), אלא רק על סכום כסף, משום שזהו חיוב ממוני החל על גוף המתחייב. ואם כן, כשמתחייב למכור, לכאורה אין שום חיוב חל על המוכר עצמו, ולכן ההתחייבות לא תחול. אלא שלכאורה, קצות החושן סותר עצמו, שהרי כתב בסי' ס במשובב נתיבות (על נתיבות המשפט ס"ק י), שאדם יכול לחייב עצמו בפירות דקל, למרות שזו גם כן התחייבות על דבר מסוים.
הרב גולדברג טוען, שיש לחלק לפי קצות החושן בין לשון של מתחייב את הדבר עצמו, ובין מתחייב למכור. ואם כן, לשון מתחייב למכור - היא קניין דברים בעלמא.
בנתיבות המשפט (סי' רג ס"ק ו) חולק על קצות החושן, וסובר שניתן להתחייב למכור חפץ. ואמנם, גם לדעת נתיבות המשפט, צריך שיהיה חיוב על גופו של המתחייב, אבל אין צורך שיהיה זה דווקא חיוב ממוני. ולכן, גם התחייבות למכור היא שעבוד גופו של המתחייב, וממילא לפי נתיבות המשפט, ההתחייבות המופיעה בזכרון הדברים – מועילה.
לפי זה, לשון שטר זכרון הדברים כשלעצמה, תלויה במחלוקת קצות החושן ונתיבות המשפט. שלדעת נתיבות המשפט היא מחייבת את המוכר ולדעת קצות החושן אין כאן חיוב.
וכתב הרב גולדברג בשם האמרי בינה (דיני הלוואה סי' נא), שרוב הפוסקים דעתם כנתיבות המשפט, שאפשר להתחייב דבר המסוים, וממילא לדעתם אין צורך להיזדקק לחילוק בין התחייבות על דבר מסויים, ובין התחייבות לבצע פעולה. למרות זאת, הרב גולדברג כותב שמחלוקת קצות החושן והנתיבות היא ספקא דדינא.
ב. האם קניין שהיה נעשה על זכרון הדברים היה מועיל
מחלוקת נוספת הקשורה לעניין זה היא אודות השאלה אם לשון 'אתן' שנעשה עליה קניין נחשבת ללשון מועילה. מחלוקת זו מובאת בשו"ע (סי' רמה סע' א-ב):
הכותב בשטר: נתתי שדה פלונית לפלוני, או שכתב: נתתיה לו, או: הרי היא שלו, הרי זה זוכה בה כשיגיע השטר לידו… אבל אם כתב בשטר: אתננו לו, אף על פי שהעידו עליו העדים לא זכה המקבל. הגה: ואפילו קנו מידו, קנין דברים (טור בשם הרמ"ה). ויש אומרים שאם קנו מידו, מהני לשון אתן. הגה: ומהר"מ פסק כסברא ראשונה...
הרמ"א הכריע כדעה, שבלשון 'אתן', אע"פ שעשו על כך קניין סודר, לא מועיל הקניין. אבל לדעה הראשונה, מועיל קניין לשון 'אתן'.
קצות החושן (סי' רמה ס"ק א) כותב בשם המגיד משנה, שלדעה הראשונה בשו"ע, דווקא קניין סודר מועיל. וכתב הרב גולדברג שני נימוקים לדבר: (א) קניין סודר הוא קניין אלים (ב) כיוון שקניין סודר אינו מועיל לאחר ל' יום משום שכלה קניינו, אם כן כשעשה קניין סודר, כוונתו היא שלא יקנה לאחר זמן אלא מעכשיו, ולכן יש לתקן את לשון 'אתן', שהכוונה היא שנותן עכשיו.
לפי זה, אפילו לדעה הראשונה בשו"ע לא יועיל זכרון הדברים, אם לא נעשה עמו קניין סודר. וכיוון שבזכרון הדברים לא נעשה קניין סודר או כל קנין אחר, הוא לא יועיל אפילו לדעה הראשונה.
ג. האם כתיבת זכרון הדברים כשלעצמה נחשבת סיטומתא
הרב גולדברג טוען, שקניין שנעשה כדי שיועיל בערכאות, אינו נחשב סיטומתא. דבריו מבוססים על דברי החת"ס לגבי סיטומתא (יו"ד סי' שיד):
אך לפע"ד סטומתא הוא קנין דאורייתא ממש, והיכן מצינו שנמנו רבנן על ככה ואמרו שתקנו שמנהג סוחרים קונה? אלא רבא הודיענו שהדין כן מן התורה – כל שהנהיגו הסוחרים הוה ליה כאלו התנו, וכל תנאי שבממון קיים מן התורה. ולא דמי לקניני דרבנן, דהתם לא מחלו בכך הסוחרים מרצונם אלא אנוסים בתקנות חכמים ומטעם הפקר בית דין, בזה י"ל אין כח ביד ב"ד אלא להפקיע ולא להקנות, אבל מה שהנהיגו מרצונם הטוב כל תנאי שבממון קיים מן התורה בלי ספק.
וכותב הרב גולדברג, שכיוון שנהגו לכתוב זכרון דברים כדי שיהיה אפשר לחייב את המוכר או הקונה בערכאות, נמצא שאין זכרון הדברים נעשה מחמת רצון הסוחרים, שבזה הם מציינים את הקניין, אלא הוא רק כדי שיהיה אפשר לאכוף את זה אח"כ בערכאות, ולכן זכרון דברים אינו נחשב סיטומתא מן התורה.
הרב גולדברג דן גם בשאלה, האם חתימת זכרון הדברים (או תקיעת הכף שאחריה) נחשבות סיטומתא, וסיטומתא הרי היא כקניין. הרב גולדברג מעלה בזה כמה ספקות, אם קניין סיטומתא מועיל כשנעשה על קניין דברים, ואם כקניין סודר, וכן אם בכלל יש סיטומתא בקניין קרקע.
ד. האם זכרון דברים מחייב מכח דינא דמלכותא דינא
הרב גולדברג טוען שזכרון דברים אינו יכול לחייב מכח דינא דמלכותא משני טעמים:
1. אין חוק שחייבים לכתוב זכרון דברים. מעמדו של זכרון דברים הוא כמו של כל חוזה אחר, שהדבר המחייב לעמוד בחוזה הוא הסכמת הצדדים. בנקודה זו אין צורך בדינא דמלכותא כי החובה לעמוד בהתחייבות מוסכמת קודמת לחוק (בפרט לשיטות הראשונים שכל דינא דמלכותא הוא מחמת הסכמת בני המדינה). ולכן, אף שבתי המשפט מקבלים את נוסח החוזה המסוים הזה, אין בכך משום דינא דמלכותא.
2. דינא דמלכותא יכול להחיל התחייבות על אדם ע"י קביעת מצבו המשפטי כחייב. אבל אינו יכול לחייב את האדם לעשות פעולה כל שהיא. ראייתו של הרב גולדברג היא מהר"ן בנדרים (כח. ד"ה מוכס):
וכי אמרינן דינא דמלכותא דינא, הני מילי לענין שאם קנה ישראל מכס זה (מהמלך) חייבים ליתן לו את המכס, וכן נמי אם לא קנה אותו, אלא שהוא ממונה לגבות את המכס, שאינו רשאי ישראל חבירו לישבע שהן תרומה, דליכא אונסא כיוון דדינא דמלכותא דינא. מיהו אין ממונה זה רשאי להכריח ישראל חבירו לפרוע את המכס אם לא מיראת המלכות. דנהי דדינא דמלכותא דינא, לא יהא אלא הלוואתו, הא קיימא לן דהפקעת הלוואתו מותר.
הרי שדינא דמלכותא הוא רק לעניין בעלות על ממון, אבל לא לעניין שיש חיוב לשמוע בקול המלך, שהרי אילו היה חיוב לשמוע בקול המלך, איך יפקיע הלוואה שחייב למלך, והרי המלך ציווה שלא יפקיעו הלוואתו?
ולכן, לשיטות הסוברות שלא ניתן להתחייב לבצע פעולה, כגון התחייבות למכור, גם דינא דמלכותא אינו יכול לחייב אדם למכור. וממילא, אם בלשון זכרון הדברים אין אמירה שהמוכר והקונים מתחייבים חיוב ממוני, אלא רק מתחייבים לעשות פעולה, גם דינא דמלכותא לא יחייב אותם.
הרב מרדכי בנימין רלב"ג, בית הדין האזורי ירושלים
אבני משפט, עמ' קסד-קעג
ביטול עסקת נדל"ן שסוכמה ע"י זכרון דברים
תיאור המקרה
המוכר התחייב למכור מבנה מגורים לקונה. בין המוכר והקונה נחתם 'זכרון דברים', ובו הופיעו הפרטים הבאים: 1. מחיר הנכס 2. אופן וזמני התשלום 3. מיקומו המדויק של הנכס 4. שמות המוכר והקונה 5. תאריך חתימת זכרון הדברים.
הקונה שילם סכום ראשוני בשעת החתימה, ולאחר מכן שילם סכומים נוספים על פי מה שהוסכם בזכרון הדברים.
התביעה
לאחר זמן חזר בו הקונה, והוא תובע מן המוכר להחזיר לו את כספו.
תשובת הנתבע
הנתבע משיב, כי שני הצדדים התייחסו לזכרון הדברים כאל חוזה, וראיה לדבר, שהקונה שילם תשלומים נוספים על פי מה שסוכם בזכרון הדברים, למרות שהגיע זמן כתיבת החוזה, על פי זכרון הדברים, והוא לא נכתב.
פסק הדין
המוכר והקונה אינם יכולים לחזור בהם מביצוע העִסקה, ולכן הקונה חייב לשלם למוכר את מלוא הסכום שקצבו ביניהם לתשלום על הנכס.
נימוקי פסק הדין
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. הבהרת מעמדו המשפטי של זכרון הדברים דנן.
ב. הבעיות ההלכתיות במעמדו של זכרון דברים.
ג. הנימוקים ההלכתיים להגדרת זכרון דברים כשטר קניין.
א. הבהרת מעמדו המשפטי של זכרון הדברים דנן
מבחינה משפטית, זכרון דברים שבו מופיעים הנתונים הבאים: 1. מחיר הנכס 2. אופן וזמני התשלום 3. מיקומו המדויק של הנכס 4. שמות המוכר והקונה 5. תאריך חתימת זכרון הדברים – הרי הוא תקף כחוזה לכל דבר, והצדדים יכולים לכוף האחד את השני לקיים את המכירה אפילו ללא כתיבת החוזה. הצורך בכתיבת החוזה הוא רק כדי להוסיף את התנאים השוליים המופיעים בכל מכירת נכס, כגון סיוד הדירה, התייחסות לגבי רהיטים שישארו בדירה וכו'.
ב. הבעיות ההלכתיות במעמדו של זכרון דברים
ישנן מספר בעיות המתעוררות בזכרון דברים, כאשר הוא נעשה בנוסח המקובל:
1. הט"ז בהלכות קידושין (אה"ע סי' נ ס"ק י"ב) כתב בעניין כתיבת התנאים בין חתן לכלה שכותבים באירוסין, שאם עשו קניין בתחילה וכתבו ראשי פרקים כנהוג, הרי ברור שכוונתם היתה לכתוב אחר כך תנאים מפורטים, ולא נוצרה התחייבות עד עשיית התנאים בפועל, משום שלא היתה גמירות דעת. וכן כתב גם הבית שמואל (שם ס"ק ט"ו).
ואם כן, כיוון שבדרך כלל כותבים חוזה לאחר כתיבת זכרון הדברים, לא חלה המכירה עד לכתיבת החוזה.
2. בגמ' במסכת בבא בתרא (נא.) מבואר, שהלשון שכותבים בשטר מכירה היא: 'שדי מכורה לך' – לשון הווה. אולם, בזכרון דברים, הנוסח הוא הרבה פעמים 'הריני מתחייב למכור נכס זה לפלוני'. לשון זו אינה לשון מכירה, אלא לשון של קניין דברים בעלמא, שאינו מועיל.
3. בקצות החושן (סי' קצא ס"ק א) כתב, שכאשר כותבים שטר קניין, צריך שיהיה נייר השטר של המוכר, משום שבעינן 'ספר מקנה'. בזמננו, מצוי הרבה פעמים, שהקונה כותב את נוסח השטר על נייר שלו, וחותמים הצדדים על נייר זה. וכיוון שאין הוא מקנה למוכר את הנייר, לא מועיל נייר זכרון הדברים מדין קניין שטר.
ג. הנימוקים ההלכתיים להגדרת זכרון דברים כשטר קניין
1. דברי הט"ז שהוזכרו לעיל, נכונים דווקא בראשי פרקים של שטר תנאים, שכן אותם ראשי פרקים באמת חסרי ערך, וראשי הפרקים נכתבים שלא בנוסח של שטר. אבל כיוון שבזכרון דברים נמצאים ממילא כל הפרטים הקיימים גם בחוזה, ובחוזה נוספים רק פרטים שוליים, הרי זה שטר ממש.
2. אמנם לא היתה בזכרון הדברים לשון מכירה, אבל בדרך כלל יש בזכרון הדברים לשון התחייבות – 'אני מתחייב למכור', ולשון התחייבות מועילה (שו"ע סי' ס ס"ו). דעת הנתיבות (סי' רו ס"ק ה), שהתחייבות לתת או למכור נחשבת גם כן כהתחייבות, וכן פסקו הנודע ביהודה (מהדורה קמא, חו"מ סי' כו) והאמרי בינה (הלכות הלוואה סי' נא).
ולפי זה, הנכס אמנם לא עבר לבעלות הקונה, אבל יכול הקונה לכוף את המוכר למכור לו את הנכס, כיוון שחלה התחייבות על המוכר למכור לו את הנכס. אבל, אם לא נכתבה בזכרון הדברים התחייבות דומה של הקונה לשלם ולקנות את הנכס (בלשון התחייבות) – יכול הקונה לחזור בו.
3. השו"ע (סי' קצא ס"ג) כתב, שגם 'שטרי דידן' נחשבים כשטרות קניין. וכתב הסמ"ע (ס"ק ו):
והטעם, כיוון דנזכר בהם עניין מכירה, ואע"פ שנכתב בהם לשון עבר, מכרתי או נתתי. וגם בקרא מצינו לשון עבר במקח שנאמר 'נתתי כסף השדה קח ממני'.
ולכאורה יש לשאול על הסמ"ע – אם לשון השטר אינה מועילה, מדוע מועיל שנזכר בו 'עניין מכירה'? דעתו של הרב רלב"ג היא, שכיוון שנהגו לכתוב בלשון זו, וברורה כוונתם של המוכר והקונה ברצונם לקיים את המקח בשעת מסירת השטר, אין זה משנה אם כתב בלשון עבר, כיוון שנזכר בהם עניין מכירה, וברורה כוונתם.
ואם כן, יש לומר שכיוון שבימינו נהגו לכתוב בחוזים בלשון עתיד: 'המוכר ימכור לקונה', או 'המוכר מתחייב למכור לקונה', ומבחינת החוק הדבר ברור וידוע כי של חוזים שכתובים בהם לשונות אלו תקפים ומחייבים, והקונה נחשב כבעל הנכס, ויכול לכוף את המוכר להעביר את הנכס בטאבו על שמו – יש לומר שגם בדין תורה לשון זו טובה, ויכול למכור בשטר זה, ומועיל משום 'קניין שטר'.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
חוזים