|
 גיליון מספר 27 - פשרהפסקי דיןהרב שאול ישראלי, בית הדין הרבני הגדול
פסקי דין רבניים, כרך ח עמ' 240-253
פשרה מחמת עדות עדים פסולים
התביעה
התובע הוא מנהל ישיבה, התובע את מנהלי העזבון של נדבן. לטענתו, הנדבן אמר לו, שיבנה את המבנה החדש של הישיבה על פי התכניות והעלויות שהציגה לו הישיבה.
גם אשתו של הנדבן העידה בפני בית הדין, שהנדבן אישר לבנות על סמך התוכניות הנ"ל.
תשובת הנתבעים
הנתבעים טוענים שהנדבן לא אמר בפירוש שהישיבה תבנה על סמך התכניות. הוא אמנם הודיע לישיבה שישלם עבור הבנייה, אבל הדבר היה בבחינת נדר, ואם כן, כשמת הנדבן, בטל הנדר.
פסק הדין
בית הדין הסתמך על עדותם של התובע ושל אשת הנדבן, ובתורת פשרה חייב את הנתבעים בחצי מסכום התביעה.
הנימוקים:
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. האם התובע יכול לשמש כעד לטובת התביעה?
ב. האם עדותו של התובע מחייבת את הנתבעים לשלם?
א. מעמדו של התובע כעד כשר
היות שהתובע משמש כמנהל הישיבה, ואינו לוקח לעצמו את הכסף שתובע מהנתבעים, יש לראותו כעד המעיד לטובת הישיבה. בית הדין קבע, שאין לומר שהתובע נוגע בעדותו, שהרי אם לא היה מקבל את הכספים מעזבונו של הנדבן, לא היה מוציא הוצאות מכיסו על מנת להשיג תקציב אחר לישיבה, ולכן אין לו נגיעה ממונית בעניין זה.
ב. חיוב ממון על פי עדות התובע
בית הדין קבע, כי אם עדותו של התובע נכונה, הנדבן התחייב לשלם את עלויות בניית הישיבה לא מתורת נדר, אלא כחיוב ממוני. הטעם לכך הוא, כי היות שהנדבן אמר 'לך בנה', הרי נתן בזה למנהל הישיבה יפוי כוח בתורת שליחו, להוציא הוצאות ולעשות הכול כדי שהבניין יקום על תילו. וכן נכתב בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קפב סעיף א):
האומר לשלוחו: צא ומכור לי קרקע או מטלטלין, או: קנה לי, הרי זה מוכר ולוקח ועושה לו שליחותו וכל מעשיו קיימין; ואין העושה שליח צריך קנין ולא עדים, אלא באמירה בעלמא בינו לבין חבירו, ואין צריך עדים אלא לגלות הדבר אם כפר אחד מהם. הגה: ולכן האומר לחבירו: קח סחורה זו ואשתתף עמך, והלך וקנאה, לא יוכל לחזור בו, דהוי כשלוחו.
אמנם, היות שאין כאן עדות של שני עדים, אלא רק של עד אחד, היה התובע יכול לחייב לכל היותר את הנדבן שבועה, ואם לא היה הנתבע מכחיש את דבריו, היה צריך לשלם את כל ההוצאות.
בנדון דידן, אף על פי שהנתבעים אינם יכולים להכחיש את דברי התובע העד, היות שהנדבן מת, אין הם צריכים לשלם, משום שלגבי יורשים לא נאמר הכלל 'מתוך שאינו יכול להישבע – משלם'.
למרות זאת, היות שעדותו של התובע נראית סבירה מאוד לבית הדין, ובפרט שהתובע הוא אדם חשוב העומד בראש מוסד, מה גם שאשתו של הנדבן גם היא העידה כדבריו, אף שהיא פסולה לעדות, סוף סוף, יש ביד בית הדין אומדנא סבירה ביותר, שהדברים אכן התרחשו כפי שהעיד התובע. בכגון דא שייכים דברי השולחן ערוך (חושן משפט סימן טו סעיף ה):
אם העיד אדם נאמן בדבר מכל הדברים ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר, ממתין בדין ואינו דוחה עדותו, ונושא ונותן עם בעלי דינים עד שיודו לדברי העד, ודורש וחוקר עד שיתברר הדבר או יעשו פשרה...
לכן, מתורת פשרה יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך השווה למחצית התביעה.
הרב שאול ישראלי, בית הדין הרבני הגדול
משפטי שאול סימן מז
כפיית פשרה כדי להיפטר מחיוב שבועה
תיאור המקרה
התובע והנתבע ירדו לדין. בית הדין קבע שעל הנתבע להישבע כדי להיפטר מהתביעה. בית הדין ניסה לפשר בין הצדדים, ולחייב את הנתבע בסך השווה לשליש ערך התביעה, במקום להישבע.
הנתבע ציין, שכשהוא חתם על שטר בוררות, הוא מחק את המילים 'ובין לפשרה' משום שכוונתו הייתה שרוצה לדון על פי הדין בלבד, ואינו רוצה בפשרה. הנתבע מסרב להצעת הפשרה של בית הדין, והוא מעוניין להישבע ולהיפטר.
פסק הדין
בית הדין קבע שאי אפשר לחייב את הנתבע להסכים לפשרה המוצעת.
הנימוקים:
הגמרא במסכת שבועות (דף לח:) אומרת:
ת"ר: ... אומרים לו: הוי יודע, שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. וכל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה, וכאן נאמר לא ינקה... אם אמר איני נשבע – פוטרין אותו מיד, ואם אמר הריני נשבע – העומדין שם אומרים זה לזה: סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וגו'.
מבואר בברייתא, שלמרות שהנתבע נתחייב להישבע, בית דין מנסים להניא אותו מלהישבע, משום עונשה הגדול של שבועת שקר. על סמך יסוד זה כתבו התוספות (סנהדרין ו: ד"ה נגמר), שאף לאחר שנגמר הדין, רשאים בית הדין להציע לנתבע לעשות פשרה במקום להישבע. וכן נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן יב סעיף ב):
מצוה לומר לבעלי דינים בתחלה: הדין אתם רוצים או הפשרה; אם רצו בפשרה, עושים ביניהם פשרה... במה דברים אמורים, קודם גמר דין, אף על פי ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה, מצוה לבצוע. אבל אחר שגמר הדין ואמר: איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב, אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם... ואם חייבו בית דין שבועה לאחד מהם, רשאי הבית דין לעשות פשרה ביניהם כדי ליפטר מעונש שבועה.
בנדון דידן, הפשרה המוצעת היא פשרה סבירה. מדובר בפשרה הקרובה לדין, הנעשית כדי להיפטר מעונש שבועה. לכן, בית הדין המליץ לבעלי הדין להימנע מלהישבע, ובמקום זאת לקבל את הפשרה שהוצעה. למרות זאת, בית הדין קבע, שאין לכפות את הפשרה על הנתבע, מאחר שבסופו של דבר הנתבע ביטא להדיא את חוסר הסכמתו לפשרה בשעה שחתם על שטר הבוררות.
הרב יצחק אייזק הלוי הרצוג, בית הדין הרבני הגדול
אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית, עמ' לג-לז
חריגה מסמכות על מנת להשכין שלום
תיאור המקרה
אשה שהיה בבעלותה בית, הקדישה את הבית לבית כנסת, ולכך הוא שימש במשך שנים. לאחר שהקדישה את הבית, השכירה האשה את אחד החדרים שבו לישיבה למבוגרים, שהיא הנתבעת. את שכר הדירה היו צריכים מנהלי הישיבה לשלם למנהלי בית הכנסת, שהם התובעים. התובעים הסכימו ככל הנראה להסכם השכירות, שנעשה בעל פה. השכירות התנהלה במשך שלוש שנים.
התביעה
התובעים טוענים, שהישיבה הנתבעת מפריעה לניהול התפילות התקין בחדרים שבהם משתמש בית הכנסת. נוסף על כך, הנתבעת אינה שומרת על הנקיון. הם דורשים לבטל את הסכם השכירות בתוך זמנו, ולחייב את הנתבעת לצאת מן הבניין. זאת משני נימוקים: ראשית, הבניין הוקדש לבית כנסת ואינו יכול לשמש כבית מדרש. ושנית, ההפרעה של הנתבעת לניהול בית הכנסת גדולה כל כך, שאין לאפשר את המשך השכירות.
בנוסף לדיון לגבי האפשרות לבטל את החוזה, כמו כן, התברר לבית הדין כי בין התובעים לנתבעת ישנם גם סכסוכים על גובה שכר הדירה. אולם, סכסוכים אלו לא נכללו בתביעה בפירוש.
תשובת הנתבעת
הנתבעת טוענת, שהשינוי מבית כנסת לבית מדרש הינו הוספת קדושה המותרת מצד הדין. נוסף על כך, המקדישה עצמה השכירה להם את החדר לישיבה, והדבר מראה שהיא מסכימה לשימוש הזה.
פסק הדין
בית הדין קבע שאין לפנות את הנתבעת מהחדר, ולכן יש להמשיך את חוזה השכירות. את סכום השכירות קבע בית הדין על פי הסכום שהוסכם עליו באחת השנים בעבר.
הנימוקים:
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. האם התובעים רשאים לבטל את הסכם השכירות?
ב. האם לבית הדין יש רשות לפסוק גובה שכר דירה, דבר שלא נתבקש לעשותו?
א. ביטול הסכם השכירות
בית הדין קבע, שהסכם השכירות ממשיך בתוקפו. ראשית, בית הדין קיבל את טענתה של הנתבעת, שהוספת קדושה מותרת כמבואר בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רנט סעיף ב):
צדקות שהתנדבו לצורך בית הכנסת או לצורך בית עלמין, יכולים בני העיר לשנותם לצורך בית המדרש או ת"ת, אפילו אם הבעלים מעכבים...
נוסף על כך, ברור שהמקדישה הסכימה להשכרה, כפי שציינה הנתבעת. גם אין לומר שחוסר הניקיון וכדומה מפריע לבית הכנסת, שהרי במשך שנים ארוכות עמד ההסכם בתוקפו, והתובעים לא ביטלו בעבר את ההסכם מחמת חוסר הניקיון וכדומה.
ב. חריגת בית הדין ממסגרת התביעה
התובעים טענו, שבית הדין הוסמך לדון רק באם הנתבעת רשאית להישאר בחדר שהושכר לה או לא. גובה שכר הדירה לא נכלל בתביעה.
למרות זאת, בית הדין קבע, שמוטלת עליו החובה להסדיר את כל הסכסוכים שבין הצדדים. זאת משום שתכלית המשפט היא הבאת שלום, ופעמים שכופין על הפשרה כשאין הדין יכול להביא לידי שלום.
בנדון דידן, דרשו התובעים את פינוי החדר, ואחרי שבית הדין שלל דרישתם זו, עלתה לפניהם ממילא שאלת דמי השכירות, שהייתה שנויה במחלוקת ודרשה סידור מתאים. במצב כזה, מעניינו ואפילו מחובתו, של בית הדין ליישב גם את הסכסוך הזה, מבלי להסתגר במסגרת הפורמלית של התביעה. כל בית דין בישראל מחויב לשאוף להסדר סופי ולהשראת שלום שיש בו קיום בין הצדדים על ידי פסק -דינו, ואין להשאיר נקודות פתוחות של ריב ומחלוקת להבא.
בית הדין הסתמך על כך שבשנה מסוימת היה גובה שכר הדירה 12 לירות, ואף שהנתבעת טענה, שבאותה השנה הסכימה באופן חד פעמי לשלם סכום גבוה מהרגיל, אין להתעלם מהשינוי ביוקר המחיה מאז אותה שנה, כך שכיום, סכום זה הוא סכום ממוצע. נוסף על כך, היות שהמבנה מוקדש ללימוד תורה ותפילה, ולא לעשיית רווחים, לכן עיקר מטרת התשלום צריך להיות לכיסוי הוצאות האחזקה של המבנה. דעתו של בית הדין היתה, שסכום זה הוא סכום סביר ביותר.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
גליון 27
גליון 27 