|
 גיליון מספר 27 - פשרהשער לדיןדיינים סמוכיםעוד קודם למתן תורה, כבר היו ישראל נזקקים לדין, וכמובן, הדיין הראשון בעם ישראל היה משה רבנו. לאחר שיתרו יעץ לו למנות דיינים נוספים, עשה משה רבנו כדבריו. מאז, במשך שנים רבות, נשמרה שלשלת מינוי הדיינים, כאשר כל דיין מקבל את הרשות לדון מדיין אחר, שגם הוא קיבל את הרשות מקודמו, איש מפי איש, עד משה רבנו. הדיינים שהתמנו בדרך זו נקראים 'דיינים סמוכים'. לעומת זאת, אדם היודע לדון, אך לא נסמך מפי דיין סמוך בעצמו, נקרא בלשון חכמים 'דיין הדיוט'.
בתחומים רבים, אין אפשרות לדון, אלא על ידי דיינים סמוכים. כך למשל בדיני נפשות, חיוב מלקות, קידוש החודש, עיבור השנה ועוד.
הגמרא בתחילת מסכת סנהדרין (דף ב:) עוסקת בשאלה, אם גם דיני ממונות צריכים דווקא דיינים סמוכים. זוהי מחלוקת בין האמוראים, וגם הראשונים נחלקו כיצד לפסוק. התוספות (סנהדרין ג. ד"ה רבא) סוברים שמן התורה אין צורך בדיינים סמוכים כדי לדון בדיני ממונות, ואילו הרא"ש (סנהדרין פרק א סימן ג) והטור (חו"מ סימן א) נוקטים, שמן התורה רק דיינים סמוכים רשאים לדון.
מדוע בעצם צריכים דיינים סמוכים? מדוע לא כל אדם היודע את הדין רשאי לשמש כדיין?
בעל "קצות החושן" (סימן ג סק"א) טוען, שאת היכולת לברר את ההלכה במקרה נתון יש לכל אדם היודע לפסוק הלכה בענייני חושן משפט. אולם, הסמכות לכפות את הדין על מי שאינו רוצה לציית לפסק הדין ניתנה רק לדיינים סמוכים. הסמיכה נותנת שררה ביד בית הדין, לא ידע.
לכן, אם בעלי הדין מעוניינים להתדיין הם אינם חייבים דווקא דיין סמוך. למעשה, כפי שנראה באחד הגליונות הבאים, אין צורך שדווקא דיין כשר ידון ביניהם. אולם, אם בעל דין אחד תובע את חברו, וזה מסרב לרדת לדין או מסרב לנהוג על פי פסק הדין, סמכות הכפייה נתונה רק בידי דיין סמוך.
גם דיני מלקות וחיוב מיתה הם דיני כפייה, ולכן היושבים בהם צריכים להיות דווקא דיינים סמוכים. והוא הדין לגבי בתי דין הנחוצים להחלטות בעלות אופי ציבורי, כדוגמת עיבור החודש והשנה, דיני עגלה ערופה וכן הלאה.
חידוש הסמיכה
כפי שנאמר לעיל, דיין סמוך יכול להיות אדם שנסמך על ידי דיין סמוך שלפניו. במהלך תקופת האמוראים, נעשו הסמיכות האחרונות בארץ ישראל, ולמעשה בסוף תקופת האמוראים כבר אין דיינים סמוכים. לאור זאת יש לתהות, כיצד תתחדש הסמיכה? האם רק לאחר תחיית המתים, כאשר יקומו מן המתים דיינים סמוכים?
הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ד הלכה יא) כותב:
נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם – הרי אלו סמוכים, ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים. אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל, לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן, ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל שהרי נסמך מפי בית דין, והדבר צריך הכרע.
הרמב"ם חידש, שאם יסכימו כל החכמים שבארץ ישראל לסמוך אדם, הרי אותו האיש יהיה סמוך. הרמב"ם בהלכות סנהדרין לא ביאר מדוע הוא חושב שניתן לסמוך בצורה זו. והוא ביאר את הדברים בפירוש המשנה למסכת סנהדרין (פרק א משנה ג):
ואני סבור שאם תהיה הסכמה מכל התלמידים והחכמים למנות איש בישיבה כלומר שיעשוהו ראש, ובתנאי שיהא זה בארץ ישראל כמו שהקדמנו, הרי אותו האיש תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך ויסמוך הוא אחר כך את מי שירצה. לפי שאם לא תאמר כן לא תהא אפשרית מציאות בית דין הגדול לעולם, לפי שצריך כל אחד מהם שיהא סמוך בלי ספק והרי כבר הבטיח ה' בשיבתם באמרו ואשיבה שופטיך כבראשונה, ושמא תאמר שהמשיח ימנה אותם ואף על פי שאינם סמוכין, הרי זה מוכחש, לפי שכבר ביארנו בהקדמת ספרינו זה שהמשיח לא יוסיף בתורה ולא יגרע ממנה לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה. ואני סבור שהסנהדרין תשוב לפני התגלות המשיח וזה יהיה מסימניו, אמר ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה ואחרי כן יקרא לך עיר הצדק...
לדעת הרמב"ם, היות שבזמן המשיח יהיו דיינים סמוכים, כפי שמתבאר מדברי הנביאים, צריכה להיות דרך לסמוך אותם. והיות שהמשיח אינו מחדש הלכות חדשות, על כורחנו שדרך זו יכולה להתקיים גם היום. הרמב"ם מסביר גם, שתהליך הסמיכה יהיה על ידי כך שכל החכמים שבארץ ישראל ימנו אדם להיות להם לראש, והיות שכל חכמי ישראל מסכימים שהוא הראשון מביניהם, הרי הוא סמוך. ניתן אולי לומר, שכשם שמשה רבנו היה ראשון לחכמי ישראל, וממילא היה הסמוך הראשון, כך גם אם יקום בעתיד אדם שיהיה ראש לחכמי ישראל, גם הוא יהיה סמוך, לא מחמת שנסמך, אלא ממילא.
בעבר נערכו מספר ניסיונות לחדש את הסמיכה. חכמי צפת באמצע המאה ה-16 למניינם, סמכו את מהר"י בי רב, רבו של רבי יוסף קארו, בעל השולחן ערוך. מהר"י בי רב סמך מספר תלמידים, וביניהם רבי יוסף קארו והמבי"ט. אולם, רבה של ירושלים באותה תקופה, המהרלב"ח, התנגד לסמיכה מכמה טעמים. ראשית, טען המהרלב"ח, שלמרות שחכמי צפת היו בוודאי רוב החכמים שבארץ ישראל, ייתכן שדרושה הסכמת כל החכמים, כדי לסמוך את ראשון הנסמכים. שנית, גם אם נאמר שרוב החכמים מספיק, אין רוב אלא כאשר כל החכמים משתתפים בדיון, ולאחר מכן כולם עומדים ביחד למניין, שכן, ייתכן שהמיעוט היה משכנע את הרוב אילו היה נוכח בדיון שקודם להצבעה. והיות שהמיעוט, קרי המהרלב"ח עצמו, לא היה שותף במניין, אין להחלטתם תוקף. שלישית, גם אם כעת יעשו מניין חדש, אין לו משמעות, שכן הרוב נוגע בדבר, שכן לא יתקשו לחזור בהם מהחלטתם הקודמת.
נוסף על האמור לעיל, פקפק המהרלב"ח בעצם חידושו של הרמב"ם. ייתכן למשל, שאליהו הנביא, שיבוא קודם המשיח, הוא זה שיסמוך את החכמים הבאים, שהרי היה סמוך בעצמו. גם הרמב"ן חלק על הרמב"ם, וסבר שהסמיכה תתחדש רק עם ביאת המשיח. וגם הרמב"ם בעצמו, ביד החזקה, לא החליט את דבריו וסיים 'והדבר צריך הכרע'.
ניסיונות מפורסמים נוספים לאורך ההסטוריה נערכו ע"י רבי ישראל משקלוב, תלמיד הגר"א, וכן ע"י הרב י.ל. מימון בשנת תש"י.
למעשה, לא צלחו כל הניסיונות, ולדאבוננו אין עדיין סמוכים בעם ישראל.
בגליון הבא נדון בשאלה, כיצד אפשר לדון בכפייה גם בזמן הזה, כאשר אין סמוכים.
לקריאה נוספת:
1. קונטרס הסמיכה למהרלב"ח – סוף שו"ת מהרלב"ח
2. חידוש הסנהדרין במדינתנו המחודשת, הרב י.ל. מימון, ירושלים תשי"א
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
גליון 27
גליון 27 