|
 גיליון מספר 27 - פשרהעת לדוןעל הגינות שלטוניתלאחרונה עלתה לכותרות השאלה, עד כמה צריכים נבחרי הציבור להימנע מקבלת החלטות, במקרים שבהם ההחלטות משפיעות על חבריהם וכדומה.
על פי ההלכה, עֵד הנוגע בדבר פסול להעיד. לכן, עֵד שתבוא לו טובת הנאה מחמת עדותו, עדותו פסולה. למרות זאת, עד שהוא אוהב או שונא של אחד מבעלי הדין אינו פסול לעדות (שולחן ערוך חושן משפט סימן לג סעיף א). אולם, שונה הדבר בדיינים – אסור לדיין האוהב או השונא את אחד מבעלי הדין לשמש כדיין.
הגדרת אוהב ושונא לגבי האיסור לדון תלויה במחלוקת. בכמה מקומות בגמרא (בעיקר במסכת כתובות דף קה:) מבואר, שחכמים לא רצו לדון גם למי שהיה להם איתו קשר מינימלי ועשה להם טובה בעבר וכדומה. אולם, המשנה בסנהדרין (דף כז:) אומרת שאוהב הוא 'שושבינו', ושונא הוא מי 'שלא דיבר עמו שלושה ימים באיבה'.
הרא"ש (סנהדרין פרק ג סי' כג) קבע, שיש להבדיל בין המקרים המובאים במשנה, המתארים אהבה ושנאה גמורות, שבהם אם דן הדיין, דינו בטל גם בדיעבד, לבין המקרים הנוספים המתוארים בגמרא במסכת כתובות, שבהם אמנם לכתחילה אסור לדיין לדון, אך אם דן, אין מבטלים את פסק הדין.
לעומת עמדה זו, מדברי הרמב"ם (סנהדרין פרק כג הלכה ו) משמע, שלכתחילה כל אוהב ושונא אסורים לדון, אבל בדיעבד בכל מקרה הדין דין (כמובן, הדבר מותנה בכך שלא הייתה טעות בדין מחמת האהבה או השנאה).
להלכה, נחלקו המחבר והרמ"א (חושן משפט סימן ז סעיף ז) בדבר. עם זאת, ברור שלכתחילה, אין ראוי לאדם לדון למי שהוא אוהב אותו. וכך מסכם השולחן ערוך (שם):
אלא צריך שיהיו השני בעלי דינים שוים בעיני הדיינים ובלבם. ואם לא היה מכיר את שום אחד מהם ולא את מעשיו, אין לך דיין צדיק כמוהו.
בעיית הקִרבה איננה נחלתם של דיינים בלבד. הפתחי תשובה (חושן משפט סי' ט סק"א) כתב, שכשם שלדיין אסור לקחת שוחד, כך גם לנבחרי הציבור אסור לקחת שוחד. והטעם הוא, שהרי סוף סוף הם צריכים לקבל החלטות, ואסור שהחלטותיהם תהיינה מוטות מחמת קרבה לאחד הצדדים הנוגעים בדבר – בין אם הן מוטות מחמת שוחד ובין אם הן מוטות משום שמקבל ההחלטה אוהב או שונא את אחד הנוגעים בדבר.
למעשה, ההלכה מטילה מלכתחילה דרישות גבוהות יותר מבחינת שאלת האינטרסים האישיים בהתנהלות הציבורית. הרמ"א (חושן משפט סימן קסג סעיף א) מסביר כיצד צריכות החלטות ציבור להתקבל:
כל צרכי צבור שאינן יכולין להשוות עצמו, יש להושיב כל בעלי בתים הנותנים מס ויקבלו עליהם שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים, וילכו אחר הרוב.
ההלכה מציבה רף גבוה מאוד לאופן קבלת ההחלטות הציבוריות. מקבלי ההחלטות נדרשים להתעלם מהאינטרס המסויים של ציבור הבוחרים שבחר אותם, ולבחור על פי מיטב שיפוטם, מה נכון עבור הציבור כולו.
לאור גישה זו קבע רבי ישראל איסרלן, בספרו הידוע תרומת הדשן (סי' שמד), שלכתחילה, כאשר צריכים לקבל החלטה ציבורית, יש להשתדל לבחור אנשים, שההחלטה הזו אינה נוגעת אליהם כלל. אמנם, הוא מתיר למיעוט מקבלי ההחלטות להיות מייצגים של קבוצת אינטרסים מסוימת, אולם רק בתנאי שגם המיעוט הזה יהיו אנשים ישרים, ורק משום שעל ידי כך שגם בעלי אותם אינטרסים יהיו מיוצגים בגוף הבוחר, הם יסכימו לציית להחלטה הציבורית.
נראה שניתן ללמוד מפסיקת הרמ"א, לא רק לגבי תהליך קבלת ההחלטות ע"י נבחרי הציבור, אלא גם לגבי האופן שבו ראוי שהציבור יבחר את נבחריו. בחירת נציגים, שכל מטרתם לדאוג לציבור הבוחרים שלהם, היא שיקול דעת פסול של הבוחרים בעצמם.
לקריאה נוספת:
1. שלטון החוק בישראל, נחום רקובר, מורשת המשפט בישראל, ירושלים תשמ"ט, עמ' 81 - 100.
2. "מאוּלמו של הדיין לעוֹלמו של עובד הציבור: שלושה דגמים לפתרון מצבים של ניגוד עניינים", בתוך: יעקב חבה ועמיחי רדזינר (עורכים), עיונים במשפט עברי ובהלכה: דיין ודיון, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשס"ז, עמ' 187-159.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
גליון 27
גליון 27 