|
 גליון מספר 30 - חיובים מדין השבת אבידהפסקי דיןבית הדין האזורי ירושלים
פסקי דין רבניים, חלק א עמ' 169-173
השבת כתר תורה שנשדד ע"י הנאצים
תיאור המקרה
התובע היה בעלים של כתר תורה, שהיה מקשט את ספר התורה שלו שהיה מונח בבית הכנסת של הקהילה היהודית במקוב, הונגריה. עם פרוץ מלה"ע השנייה, הנאצים חייבו אותו למסור את כתר התורה לידיהם. לאחר המלחמה התגלגל כתר התורה לידי הועדה להר ציון בירושלים, שהיא הנתבעת. התובע זיהה את כתר התורה ע"י סימנים מובהקים.
התביעה
התובע תובע מהנתבעת להחזיר לו את כתר התורה שלו. הוא רוצה להשתמש בו לקישוט ספר התורה שלו בבית הכנסת בעיר מגוריו.
תשובת הנתבע
הנתבעת מודה שכתר התורה היה שייך לתובע בעבר, אבל היא טוענת, שכיוון שכתר התורה נלקח ע"י הנאצים, הרי הוא הפקר ושייך למוצאו.
במידה שבית הדין יפסוק לטובת התובע, טוענת הנתבעת שעל התובע לשלם לה סך מסוים, לכיסוי הוצאות העברת הכתר לארץ.
פסק הדין
על הנתבעת להחזיר מייד את כתר התורה לתובע, והתובע אינו צריך לשלם כלום עבור העברת כתר התורה לארץ.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. האם הנתבעת רשאית להחזיק בכתר התורה מדין ייאוש בעלים?
ב. האם הנתבעת רשאית להחזיר בכתר התורה מצד קניין כיבוש של הנאצים?
ב. האם התובע צריך לשלם על הוצאות הנתבעת להעברת כתר התורה לארץ?
א. מעמדו של רכוש שנשדד ע"י הנאצים מצד דיני השבת אבדה
בשו"ע (חושן משפט סימן קפא סעיף א) נפסק:
שיירא שהיתה הולכת במדבר, ועמד עליה גייס וטרפה, אם אינם יכולים להציל מידם ועמד אחד מהם והציל, הציל לעצמו.
הטעם לכך הוא, שהבעלים מתייאשים מהרכוש, והמציל רשאי ליטול כדין אבדה שנתייאשו ממנה הבעלים.
אמנם, במקום אחר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רנט סעיף ז) נכתב:
המציל מהארי והדוב וזוטו של ים ושלוליתו של נהר, הרי אלו שלו אפילו הבעל עומד וצווח. הגה: מכל מקום טוב וישר להחזיר, כמו שנתבאר סעיף ה'. ואע"ג דמדינא אין חייבין להחזיר באבידות אלו, אם גזר המלך או בית דין, חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא או הפקר ב"ד הפקר.
ונחלקו הש"ך וקצות החושן בהסבר דברי הרמ"א. לדעת קצות החושן (סימן רנט סק"ג) מדינא דמלכותא לבד לא היה אפשר לחייב את המוצא להחזיר לאחר ייאוש, שהרי זה דין הנוגד את דין תורה. לדעתו, כוונת הרמ"א היא, שכיוון שבאופן עקרוני לפנים משורת הדין יש להחזיר אבדה גם לאחר ייאוש, הייתה תקנה של חכמי הדור לכפות על לפנים משורת הדין באבדה לאחר ייאוש. וממילא, במקום שמצד 'לפנים משורת הדין' לא היה צריך להחזיר, כגון כשהמוצא עני, או כשהמאבד עשיר, גם התקנה לא חלה.
לעומת זאת, הש"ך (סימן שנו סק"י) הבין שזוהי תקנה שתיקנו חכמי הדור בלי קשר לדין של 'לפנים משורת הדין', וסמכותם של חכמי הדור לתקן תקנות ככל הישר בעיניהם. לדעת הש"ך התקנה שייכת גם במוצא עני או מאבד עשיר.
בנדון דידן יש נפק"מ בין דעת הש"ך לדעת קצות החושן. לדעת הש"ך, אף שהתובע נתייאש מהכתר מחמת ששדדוהו הנאצים, סוף סוף יש תקנה להחזיר גם לאחר ייאוש. אולם לדעת קצות החושן, התקנה שייכת רק כשמצד 'לפנים משורת הדין' יש חיוב להחזיר, ובנדון דידן, הרי כתר התורה המדובר משמש לתועלת הציבור, וממילא אין אדם מסוים שניתן להטיל עליו את החיוב של 'ועשית הישר והטוב' שהוא הבסיס לחיוב של 'לפנים משורת הדין'. מה גם, שגם אם התובע יקבל את כתר התורה שלו בחזרה, הרי אינו רוצה להשתמש בו לתועלתו הפרטית, ואם כן הרי הוא כמאבד עשיר.
בית הדין קבע שהעיקר כדעת הש"ך, שהרי הרמ"א לא חילק בין עשיר לעני, וגם משום שהמרדכי שהוא מקור דברי הרמ"א סובר שכופים על לפנים משורת הדין, והרמ"א (חושן משפט סימן יב סעיף ב) הביא בזה מחלוקת, ולכן מה שכתב בהחלטיות שנוהגים להחזיר לפנים משורת הדין אינו נובע מסברת המרדכי, אלא מתקנה עצמאית.
ב. קניין כיבוש ע"י הנאצים
לכאורה, יש מקום לומר, שהנאצים קנו את ספר התורה בקניין כיבוש מלחמה. ואף אם הנאצים לא קנו בקנין כיבוש, הרי האמריקאים שניצחו את הנאצים קנו את כתר התורה בקניין כיבוש.
אולם בית הדין דחה את שתי הטענות האלו. שכן הנאצים לא כבשו את הונגריה, אלא רק ניצלו את מעמדם כבעלי ברית של ההונגרים, כדי לשדוד את היהודים שישבו בארצם. ואין זה עניין לכיבוש כלל. וגם האמריקאים שניצחו את הנאצים, לא לקחו את השלל בתורת שלל מלחמה, אלא רצו להחזירו לבעליו.
גם אין לדון במה שעשו הנאצים מצד דינא דמלכותא דינא, שהרי הנאצים לא לקחו מכולם בשווה, אלא רק מהיהודים, והרי כתב הרמ"א במפורש (סימן שסט סעיף ח), שדינא דמלכותא דינא הוא רק כאשר המלך משווה את חוקיו לכול, ואם לא עשה כן הרי הוא כמוכס העומד מאליו שהוא גזלן.
ג. חיוב תשלומים עבור הוצאות הנתבעת
בית הדין קבע כי היות שהנתבעת השתמשה בינתיים בכתר התורה, התשלומים עבור ההשתמשות יתקזזו עם ההוצאות שחייב התובע.
בית הדין האזורי חיפה
משפטיך ליעקב, חלק ג עמ' קנח-קסז
השבת אבֵדה בצ'ק
תיאור המקרה
התובע מכר סחורה לתושב חו"ל. אותו קונה תושב חו"ל שילם בצ'ק שניתן לו ע"י תושב הארץ, שהוא הנתבע. לאחר זמן איבד התובע את הצ'ק, ולאחר חיפוש ממושך הצליח לאתר את כותב הצ'ק המקורי – הנתבע.
התביעה
התובע תובע מהנתבע לתת לו צ'ק אחר במקום הצ'ק המקורי.
תשובת הנתבע
הנתבע מודה שאכן נתן צ'ק ביד הקונה. אולם, הוא טוען שאינו מכיר את התובע, ואינו יודע אם התובע אכן מכר סחורה לקונה, ומי יתקע לידו שלא יגבו ממנו פעמיים – פעם בצ'ק הישן, ופעם בצ'ק החדש שיכתוב? אולי התובע רק ראה את הצ'ק ביד הקונה, והצ'ק המקורי כלל לא הוסב לשמו של התובע.
פסק הדין
הנתבע מחויב לתת ביד התובע צ'ק חדש במקום זה שאבד. במקביל, התובע צריך להפקיד בידי בית הדין התחייבות, לפיה במידה שייגרם לנתבע נזק ע"י גבייה כפולה וכדומה, יפצה התובע את הנתבע על נזקו.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. האם הנתבע חייב להחזיר את הצ'ק מאחר שמודה בחוב?
ב. האם ישנו חיוב להחזיר את הצ'ק מדין השבת אבדה?
ב. האם התובע התייאש בנדון דידן?
א. חיוב החזרת צ'ק כשהנתבע מודה בחוב
ראשית כול, בית הדין קבע שאין ממש בטענתו של הנתבע שאולי הצ'ק לא ניתן ע"י הקונה לתובע, שכן מדבריו של התובע עולה בבירור שהוא אכן קיבל את הצ'ק מהקונה. כמו כן, מיד בתחילת הדיון התבקש הנתבע להודיע לבנק שהצ'ק שאבד מבוטל.
בשו"ע (חושן משפט סימן נד סעיף ב) נפסק:
הבא לפרוע חובו ואמר המלוה אבד לי השטר, אין הלוה יכול לומר לא אפרע לך עד שתחזיר לי שטרי, אלא הרי זה יכתוב לו שובר ויפרע כל חובו... ואם טען הלוה טענת ודאי ואמר השטר אצלו ועתה הניחו בכיסו, ישבע המלוה היסת שאבד השטר, ואח"כ יפרע חובו ויכתוב שובר.
מבואר, שאין הלווה רשאי לעכב את הפירעון כשאין השטר ביד המלוה. לאור זאת, בנדון דידן לכאורה צריך התובע להישבע שאיבד את הצ'ק, ואחר ככ יגבה את החוב מהנתבע. למרות זאת, קבע בית הדין שאין צ'ק דומה לשטר. שטר חוב אינו החוב בעצמו, אלא הוא רק מהווה ראיה עליו, ולכן גם כשאבד השטר אין בכך אבדן של החוב. אולם, צ'ק הוא גוף הפירעון – כעין כלי שבאמצעותו רשאי בעל הצ'ק לגבות מהבנק כסף, וכאשר מקבל הצ'ק איבד את הצ'ק אין כותבו חייב לתת לו צ'ק חדש, אלא יכול לומר לו שכבר פרע לו באמעות הצ'ק, והרי זה כאילו היה למלוה מפתח לגבות כספו, וכעת אבד המפתח.
ב. חיוב נתינת צ'ק חדש מדין השבת אבידה
הגמרא במסכת בבא מציעא (דף לא.) אומרת:
ראה מים ששוטפין ובאין, הרי זה גודר בפנים. אמר רבא "לכל אבידת אחיך" – לרבות אבידת קרקע.
מסוגיה זו נלמד העיקרון, שאדם מצֻוה להציל את חברו מהפסד ממון. ובמנחת חינוך (מצוה תקלט) מבואר שמי שהיה יכול להציל ממון חברו ולא הציל, גם עבר על הלאו 'לא תוכל להתעלם' וגם ביטל עשה של 'השב תשיבם'.
לאור זאת, בנדון דידן יש מצות השבת אבדה על הנתבע, כדי להציל את חברו התובע מהפסד ממון. וכעין זה כתב בשו"ת בית יצחק (אבן העזר סי' פז אות ז) שמי שמא שטר חוב, חייב בהשבת אבדה. ואע"פ ששטרות אין גופן ממון, שייך בהם חיוב הצלת ממון חברו, כשם שישנו חיוב הצלה גם באבדן קרקע, כמבואר בגמרא שציינו.
ואמנם בשו"ת בית יצחק שם התנה את ההחזרה בכך ששווי הנייר שעליו כתוב השט"ח הוא יותר מפרוטה, שהרי אין חיוב השבה בדבר שאין בו שווה פרוטה, אבל ציין, שכיוון שהשטר יכול להימכר כדי לגבות את החוב הרשום בו, ברור שהוא שווה פרוטה.
ג. ייאוש בנדון דידן
במהלך הדיון תיאר התובע את חיפושיו אחר הנתבע, ואמר: 'כמעט התייאשתי מהעניין, הלכתי אובד עצות'. לאור זאת, יש לדון, האם התובע התייאש מהכסף, ואם כן, האם ייאוש כזה מועיל?
לכאורה נראה, שהתובע התייאש מהצ'ק עצמו, שהרי הצ'ק לא היה כתוב לפקודתו, וממילא הוא דבר שאין בו סימן. אמנם, יש מקום להסתפק בדבר, שהרי ייתכן שהתובע סבר, שיחזירו את הצ'ק לבעל החשבון – הנתבע – ואז יחזור הצ'ק אליו.
על כל פנים, ברור שמהחוב עצמו לא התייאש התובע, והרי מעשיו מוכיחים כן, שחיפש את הנתבע. ואף אם ספק אם נתייאש או לא, עדיין מוטל חיוב השבת אבדה על הנתבע. וכן עולה מדברי המגיד משנה (הלכות גזילה ואבידה פרק יד הלכה ה):
שכל דבר שיש לחוש אם ידעו הבעלים בנפילתו אם לאו, אסור מספק.
דהיינו, שמספק יש לחשוש שמא לא נתייאשו הבעלים, ולכן חל חיוב השבת אבדה.
אמנם, אפילו אם היה כאן ייאוש, לא מועיל כאן ייאוש בחוב. התוספות במסכת בבא בתרא (דף עו: ד"ה קני) כותבים, שגם לסוברים שמכירת שטרות מועילה מדרבנן בלבד, עדיין תיתכן מכירת שטרות באופן המועיל מן התורה – כאשר המאבד התייאשר מהשטר, ואחר כך המוצא מכרו לבעלים. שאז המוצא נהיה בעלים לגמרי על השטר, וכאשר מוכר למאבד, חלה מכירה מן התורה.
בקצות החושן (סימן סו סק"א) הסביר, כיצד זוכה המוצא בחוב לאחר ייאוש בעל השטר:
ולכן נראה דהמוצא זוכה בגוף החוב, כיוון דהבעלים נתייאשו, והלוה לא מצי זכה בחוב, משום דבאיסורא אתי לידיה, וכבר נתחייב בהשבה. אבל המוצא בהיתרא אתי לידי, שפיר זוכה בגוף החוב מדין יאוש.
בקצות החושן חילק – המוצא יכול לזכות בשטר, אבל לא הלווה, שכן הכסף היה אצלו עוד קודם ייאוש והרי זה דומה למצב של 'באיסורא אתי לידיה', שאז לא מועיל ייאוש.
בנתיבות המשפט (סימן סו סק"א) חלק על הקצות, וסבר שגם המוצא אינו יכול לזכות בחוב עצמו לאחר ייאוש, והמוצא זוכה רק בגוף השטר ולא בחוב, שכן הייאוש של הבעלים מגוף השטר אינו משפיע על עצם החוב.
לכן, אף אם היינו אומרים שהתובע התייאש מהחוב עצמו, מול הנתבע בוודאי שלא חל הייאוש.
ד. מניעת הפסד לנתבע
למרות שהסקנו שחובתו של הנתבע להציל את ממונו של התובע, יש לדאוג גם לזכויותיו של הנתבע, שהרי טענתו נכונה – מי יתקע לידו שלא יצטרך לשלם גם את הצ'ק האבוד?
בתשובת הרדב"ז (חלק א סי' קצג) דן במקרה של ראובן שלוה משמעון בשטר ממרני (שטר למוכ"ז) ועתה יוצא השטר מתחת יד לוי, וראובן דורש מלוי ראיה כיצד בא שטר זה לידו.
הרדב"ז ענה, שכיוון שבשטר ממרני נשתעבד הלווה לכל המוציאו, אין ראובן יכול לדחות את לוי, ושמעון הפסיד במה שלא שמר שטרו יפה. למרות זאת, בית הדין צריך לחקור איך בא שטר זה לידו, אך אם שמעון במקום רחוק ואין אפשרות לשאלו, אין מעכבים את הפרעון. וכתב הרדב"ז:
והוי יודע כי חוב כזה לא יוכל לגבות אותו בעל השטר אם אין השטר בידו, אע"ג דכתב ליה תברא, דמצי למימר שמא נתת השטר לאחר, או שמא יפול וימצא אותו אחר... ומכל מקום, מסתברא שאם שמעון המלוה אמיד, כופין את ראובן לפרוע לו חובו, ויקבל עליו כל ערעור ונזק והפסד שיבוא לו מצד הפרעון הנזכר. ואם אינו אמיד, יביא לו ערב או משכון על זה, כדי שלא יפסיד זה שלו ויאכל הלה וחדי.
דהיינו, שמעון צריך לתת ביד ראובן ביטחונות ראויים, על מנת להחזיר את החוב במקרה של פירעון כפול. לכן, בנדון דידן יש לנהוג באופן דומה, ולחייב את התובע לתת ביד בית דין התחייבות, לפיה מקבל התובע על עצמו כל חיוב ונזק שייגרמו כתוצאה מהצגת הצ'ק לגביה.
הרב אליעזר גולדשמיט, בית הדין האזורי תל אביב
פד"ר, כרך ה עמ' 132-153
חובת גילוי מסמכים חסויים
תיאור המקרה
שני הצדדים הם זוג בהליכי גירושין. לטענת האשה, הבעל לוקה בהפרעות נפשיות והוא מתייחס אליה רע מאוד, מכה אותה, מעליבה ומכנה אותה בשמות גנאי בפני אחרים. התובעת ביקשה מבית הדין לחייב את הצבא להציג בפני בית הדין את התיק הרפואי של הבעל, שבו ישנה חוות דעת של הפסיכיאטר הצבאי שבדק את הבעל, הרלוונטית לעניין.
הבעל הסכים להצגת חוות הדעת, אבל נציג הצבא סירב. הוא טוען שמסמכים אלו חסויים. הטעם לכך הוא, שכדי שהאבחנה הרפואית תהיה טובה על הנבדק לתת תשובות אמיתיות, ואם יתברר לנבדקים שהמידע שהם מוסרים עלול להתפרסם, הם עלולים להימנע ממתן תשובות אמת, וממילא לצבא לא תהיה אבחנה טובה לגבי מצבם הרפואי והנפשי של חייליו.
פסק הדין
בית הדין קבע שנציג הצבא יציג את המסמכים לבית הדין שלא בנוכחות הצדדים, על מנת שבית הדין יחליט אם חשיפת המסמכים הללו תועיל לבירור העניין הנדון.
הנימוקים:
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. האם ישנה חובה לגלות מסמכים הנוגעים לתביעה כלשהי?
ב. האם חובה זו קיימת גם כאשר המסמכים חסויים מסיבות שונות?
ג. האם חובה זו קיימת בנדון דידן?
א. חובת גילוי מסמכים המסייעים לתביעה
לשון השולחן ערוך (חושן משפט סימן כח סעיף א):
כל מי שיודע עדות לחברו, וראוי להעידו, ויש לחברו תועלת בעדותו, חייב להעיד אם יתבענו שיעיד לו.
החיוב האמור בשולחן ערוך מתייחס לעדות בעל פה, אבל הוא נכון גם ביחס לעדות בכתב. וכן כתב השולחן ערוך (חושן משפט סימן טז סעיף ד):
האומר לחברו שטר שיש לי בידך זכות יש לי בו... כופין אותו להוציא.
ומבואר בב"ח (שם סק"ג), שגם אם הבעלות על השטר היא של מחזיק השטר, ולא של התובע, עדיין חייב בעל השטר להראות את השטר בבית דין על פי דרישת התובע. והטעם לחיוב זה הוא מצות הגדת עדות.
למרות שישנו חיוב להעיד עדות, מבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן כח סעיף א) שהכובש עדותו אינו מחויב לשלם את הנזקים שנגרמו למי שהיה זקוק לעדות. והסביר הרמב"ן (קונטרס דינא דגרמי) את טעם הדבר:
וטעמא דמילתא, שאף הוא אינו חייב להעיד לו אלא מדין גמילות חסדים שחייבה תורה להעיד. ואם לא רצה לקיים אותה מצוה, אין מן הדין לחייבו ממון... אבל מי שאינו רוצה להעיד פטור, שאין עליו חיוב ממון, אלא מדרך גמילות חסדים. ואם אינו רוצה להטריח ולהצילו אינו חייב. למה זה דומה למי שרואה כיסו של חברו אבד ואינו מצילו... שאין בית דין מחייבים אותו בכך...
דהיינו, החיוב הוא מצד גמילות חסדים בלבד, ועל כן היודע עדות לחברו, אין לו שום חיובים ממוניים כלפי הצריך לעדותו.
בשו"ת אבקת רוכל (סימן קצה) כותב הב"י, שאין אדם חייב להעיד כאשר הדבר גורם לו הפסד:
ואפילו לא היה בדבר סכנת גוף אלא סכנת ממון בלבד, היה מותר לכבוש עדותו... ואין אומרים לזה הפסד ממונך כדי שיזכה חברך בממון, שהרי אין אדם חייב להעיד אלא מדין גמילות חסדים... ואין גמילות חסד שיפסיד אדם ממונו בשבילו. דיותר הוא חייב להיות חס על נכסיו מעל נכסי חברו...
החיד"א (שער יוסף, דף פב) דן בשאלה, מה הדין בקרובים ובפסולי עדות שקיבלו עליהם בעלי הדין את עדותם – האם יש חיוב הגדה על הקרוב או הפסול. השאלה נובעת מכך, שכיוון שהעד באופן עקרוני פסול לעדות, אין עליו חיוב הגדה, ואף שהוא יכול להעיד מחמת שקיבלו אותו בעלי הדין עליהם, סוף סוף אינו עד. החיד"א מסביר, שעל עד פסול אין חיוב להגדת העדות מחמת המצוה דאורייתא להעיד, אבל ישנו חיוב דרבנן של גמילות חסדים.
לאור זאת, יש לשאול על פסק הב"י באבקת רוכל – היות שחיוב הגדת עדות אינו רק מחמת המצוה דרבנן של גמילות חסדים, אלא מחמת מצות עשה של תורה של הגדת עדות, אם כן מניין שבמקום הפסד ממון לא קיים חיוב זה?
התשובה לכך היא, שיש פטור מחיוב הגדת עדות במקרים מסוימים כדרך שנאמרו פטורים לגבי השבת אבדה, כמבואר בגמרא בשבועות (ל:):
ואמר רבה בר רב הונא: האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא, וזילא ביה מילתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה, לא ליזיל. אמר רב שישא בריה דרב אידי, אף אנן נמי תנינא: מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול – הרי זה לא יטול.
ב. חובת גילוי מסמכים חסויים
בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רסד סעיף א) נאמר:
מי שאבדה לו אבידה, ופגע באבידתו ואבידת חברו, אם יכול להחזיר שתיהן – חייב להחזירם. ואם לא – יחזיר את שלו, שאבידתו קודמת.
אמנם, בהמשך הסעיף מבואר, שאין לו לאדם לדקדק הרבה ולומר שיקדים את שלו אלא בהפסד מוכח. והסביר הסמ"ע (סק"ב):
פירוש, מפני דבכל דבר הצלת ממון חברו, יכול אדם למצוא לו צד היתר, ולומר אני קודם לילך ולטרוח על שלי, פן אפסיד חובי, או אתבטל ע"י השבה זו מעסק פלוני שיהיה לי מזה ריוח ממון, משום הכי קאמר דזה לא יעשה אם לא בהפסד המוכח והברור.
לאור זאת, גם בחיוב הגדת עדות, על היודע עדות לחברו לאמוד את מידת הסיכון אליו הוא עלול להיכנס עקב הגדת העדות.
הטעם לחיסיון המסמכים ברור מאוד, כפי שהבהיר נציג הצבא. אולם, יש להניח, כי במידה שבידי בית הדין תהיה הסמכות להחליט אם להפר את החיסיון בכל מקרה ומקרה, ברור שהחשש יקטן מאוד.
נוסף על כך, חובתו של הציבור לוותר על חששות שלו, גדולה יותר מחובתו של היחיד, ואל לו לציבור לחשוש יותר מדי במקום שהדבר גורם הפסד ליחיד. והרי זה כעין תשובת החתם סופר (יורה דעת סימן רלט אות ט) הקובע שעל הציבור מוטלת חובה מיוחדת לעשות לפנים משורת הדין ואף כופים על כך את הציבור.
בנדון דידן הרי מדובר בעניין שאינו ממוני גרידא, אלא מעין נפשות, ולכן אינו שייך רק למצות השבת אבדת ממון אלא לאבדת גופו, שבה שייך גם הלאו של 'לא תעמוד על דם רעך', ומשמירת לאו זה אין אדם פטור, גם אם נגרם לו נזק.
על כן, בית הדין קבע שהמסמכים יוגשו לבית הדין בלא נוכחות הצדדים (קודם לדיון בנוכחות הצדדים) על מנת להחליט אם לאפשר לתובעת לעיין במסמכים. בכך יישמר האינטרס הציבורי מחד, וגם יתאפשר לתובעת לעיין במסמכים, במידה שהם רלוונטיים עבורה.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
גליון 30
גליון 30