|
 גליון מספר 32 - תוקף הרישום בטאבועת לדוןהיבטים הלכתיים של פרשת חפציבההרב ניר ורגוןסדר קדימויות בתשלום חובות
הלב נקרע לראות את מאות הלקוחות המאוכזבים, שהניחו את כל הונם על קרן הצבי אצל חברת חפציבה, ואי אפשר שלא להבין את תופעת ההשתלטות על דירות החברה על רקע זה. במדור זה ננסה לבדוק, אם הדבר מועיל על פי ההלכה.
השולחן ערוך (חושן משפט סימן קד סעיף א) מגדיר את סדר הקדימויות לגבייה על ידי מַלוים שונים, במקרה שללווה אין מספיק כסף כדי לשלם את כל חובותיו:
מי שיש עליו בעלי חובות הרבה, כל מי שקדם זמן קנין של שטרו, קודם הוא לגבות, בין קרקע בין מטלטלים, אפילו אם הגיע זמן פרעון של המאוחר קודם, בין מלוה עצמו בין מלקוחות. ואם קדם המאוחר וגבה קרקע, אפילו הגבו לו בפני המוקדם ושתק, מוציאין מידו.
העיקרון של סדר הגבייה הוא, שמי שזמן הלוואתו קדם, קודם לגבות, ללא קשר לשאלה מתי מועד הפירעון. אף אם קדם אחד מבעלי החוב המאוחרים וגבה קרקע, בעלי החוב המוקדמים מוציאים מידו. רק כאשר ישנם שני מַלוים שהלוו באותו יום, מי שיתפוס קרקע קודם, זוכה (שולחן ערוך שם סימן קד סעיף ח).
אמנם, יש להעיר, שגם כאשר השתלטות על הקרקע מועילה, אין מדובר על השתלטות בכוח, כמו שהדבר נעשה היום, שהרי אין תפיסה מועילה בקרקע בלא שומא של בית דין. הדרך היחידה להשתלטות לא מוצדקת של בעל חוב על קרקע היא, שהוא ישכנע את בית הדין שאין בעלי חוב אחרים שזמן הלוואתם קודם לשלו.
במידה שישנם דיירים שפלשו לדירות, ייתכן שמוטל עליהם לשלם לחברה דמי שכירות. נוסף על כך, יש לדון אם בפלישה כזו יש משום איסור גזל.
קדימות בגביית מטלטלין
האמור לעיל נוגע לתפיסת קרקעות. אולם במטלטלין אין זכויות יתר לבעל חוב מוקדם, כפי שמבאר הסמ"ע (סק"א). הסיבה לכך היא, שקרקעותיו של הלווה משתעבדות למלוה משעת ההלוואה. משמעות השעבוד היא, שניתן לגבות את הקרקע גם אם הלווה מכר אותה לאחר. כיוון שהשעבוד חל בשעת ההלוואה, נמצא ששעבודו של בעל החוב המוקדם קודם לזה של בעל החוב המאוחר. לעומת זאת על מטלטלין אין רובץ שעבוד, ולכן לגביהם אין חשיבות לזמן שבו ניתנה ההלוואה. נוסף על כך, בניגוד לקרקעות שאותן לא ניתן 'לתפוס' בלא רשות בית דין, הרי שמטלטלים ניתן לתפוס בלא רשות בית דין. לכן, הדין במטלטלין הוא שאם קדם בעל חוב מאוחר ותפס, אין מוציאים מידו (שולחן ערוך שם סעיף ג).
אם אין מדובר בבעל חוב שתופס, אלא שחלק מבעלי חוב פונים אל בית הדין שיגבה בעבורם את המטלטלין, הכריע הש"ך (שולחן ערוך שם סק"ו) שבית הדין מחלק את הנכסים בין כל בעלי החוב, ואין שום זכות יתר לאלה שפנו לבית הדין, ולדעת הסמ"ע (שם סק"א), גם לחוב מוקדם אין יתרון במטלטלין כאשר באים לגבות בבית דין.
קדימות בגביית חובות בימינו
הרב משה פיינשטין (אגרות משה חושן משפט ב סי' סב) מצביע על כך, שלאור הכרעה זו של הש"ך, דין תורה דומה מאוד לדין המדינה בפשיטת רגל, שקובע שיש למנות כונס נכסים שיפרע לכל בעלי החובות בשווה.
אמנם לכאורה, בדין תורה מתבצעת חלוקה בשווה בין כל בעלי החוב רק במטלטלין ולא בנכסי דלא ניידי, שבהם המלווה ששטרו קודם זוכה, אך הרב פיינשטין מחדש, ששעבוד נכסים אינו שייך בזמן הזה. הטעם לכך הוא, שבימינו המלוה מניח, שלא יוכל לגבות את הקרקעות שביד הלווה במידה שימכור אותן לאחר, כיוון שהחוק אינו מאפשר זאת, ולכן מראש המלוה מלוה ללא שעבוד נכסים. היות ששעבוד נכסים אינו שייך בזמננו, אין קדימות לבעל חוב מוקדם גם לעניין קרקעות.
נוסף על כך יש לציין, כי בימינו בדרך כלל שטרי החוב אינם חתומים ע"י שני עדים כשרים, ולכן אין בהם שעבוד נכסים.
מקרה נוסף שלדעת ר' משה פיינשטין אין בו דין קדימה גם מדין תורה הוא כאשר המאבק איננו בין שני מלווים אלא בין שני בעלי מניות, שאז אין משמעות לשאלה מי קדם, כי מניות אינן הלוואה לחברה, אלא סוג שלשותפות בחברה.
עם זאת, ישנו הבדל משמעותי אחד בין דין התורה לדין המדינה, גם לדעת הרב פיינשטיין. על פי דין תורה תפיסה מועילה במטלטלין ואילו לפי דין המדינה אין תפיסה מועילה. בעניין זו טוען הרב פיינשטיין שיש ללכת על פי הכלל של דינא דמלכותא דינא. דבריו מבוססים על דברי הרמ"א (חושן משפט סימן שסט סעיף יא):
דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה, אבל לא שידונו בדיני עובדי כוכבים, דאם כן בטלו כל דיני ישראל.
לדעת הרב פיינשטין כל מה שקשור לקניינים ולתשלומי ההלוואות כלול בתקנת בני המדינה, מפני שמדינה מסודרת אינה יכולה לאפשר דרכי קניין וגביית חובות שונים. לעומת זאת, בעניינים מקומיים כמו הלכות שכנים או דיני ירושה או משפחה, שבהם כל מקום נוהג לפי מקומו ואין בזה הפסד להנהגת המדינה לא שייך דינא דמלכותא.
עוד הלכה שיש לה רלוונטיות לענייננו היא ההלכה שחידש הב"ח (חושן משפט סימן צו אות כג), שאם פושט רגל קנה סחורות בהקפה ולא שילם עליהן, מוכרי הסחורות קודמים לכל בעלי החוב האחרים בגביית אותן סחורות או בגביית כסף שמוכח שבא מחמתן. אולם הצמח צדק (שו"ת, סי' קיז) טען שדבר זה אינו נכון מדינא אלא זו רק תקנה שתיקן ועד ד' ארצות, הנקראת 'תקנת בורח', שמטרתה לאפשר גבייה ממי שקנה וברח קודם ששילם. אם זו אכן תקנה, הלכה זו אינה נוהגת אלא במקום שפשטה התקנה, ורק כשהסחורה עדיין בעין. החתם סופר (שו"ת, חו"מ סי' נה) טען שגם במקומות שבהם נתפשטה תקנה זו, היא עסקה דווקא ברשעים שמראש תכננו לקנות ולא לשלם, ולא במי שנקלע לקשיים כספיים. ואמנם, גם במקרה של חפציבה עולים חשדות שהחברה גבתה כסף מלקוחות, גם לאחר שהיה ברור שאין ביכולתה לעמוד בהתחייבויותיה, אלא שאם במקומו של החת"ס לא פשטה תקנת ד' ארצות על אחת כמה וכמה בארץ ישראל. מאידך, תקנה זו בוודאי מראה לנו שהדבר לגיטימי לתקן תקנות כדי לצמצם את נזקיה של פשיטת רגל, ומאפשרת לנו לראות גם בחוק המדינה בעניין פשיטת רגל תקנה שכזו.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
גליון 32
גליון 32