|
 גליון מספר 33 - ירושות וצוואותעת לדוןהיבטים הלכתיים של פרשת חפציבההרב ניר ורגוןכנראה שחלק גדול מלקוחות חפציבה יקבלו את תמורת כספם במוקדם או במאוחר. אלה שביתם כבר נבנה ורישומם בטאבו עוד לא הוסדר, יירשמו, ואלה ששילמו בערבות הבנק ביתם ייבנה או שיְפוצו. הנפגעים הגדולים הם אלה ששילמו מבלי לקבל ערבות על תשלומיהם. מתברר שאנשים אלו טעו טעות מרה, ומי שייעץ להם לנהוג כך, נתן להם עצה גרועה. בגליון זה נדון בשאלה, האם ניתן יהיה לחייב יועצים אלה לפצות את הלקוחות על כספם שאבד?
עצם העצה לקנות דירה מחברת חפציבה אינה יכולה להיחשב כפשיעה, שכן נפילתה לא הייתה צפויה גם לאנשים שבקיאים בענייני נדל"ן. אולם עצה לשלם תמורת דירה סכומים אדירים מבלי לקבל ערבות, רק כדי לקבל מחיר יותר זול, היא בהחלט עצה לא אחראית, לדעת כל כלכלן מתחיל.
נושא זה כבר עלה בגליון מס' 8 של הלכה פסוקה, אולם במסגרת מדורנו "עת לדון" נשתדל להרחיב בו. הרמ"א (חושן משפט סימן קכט סעיף ב) פוסק:
ואפילו לא נתערב בהדיא, רק שאומר למלוה להלוות ללוה כי בטוח הוא, ועשאו על פיו והיה שקר, חייב לשלם לו, דהוי כאילו נתערב לו.
כלומר, כיוון שהמלוה נתן את הלוואתו על סמך דברי היועץ, אם יתברר שהעצה הזיקה למלוה, חייב היועץ לשלם כיוון שהוא גרם למלוה לאבד את ממונו. למרות שמלשון הרמ"א, ומכך שהביא הלכה זו בדיני ערב, נדמה שהחיוב הוא מדין ערב, בתשובת מהר"י וייל (סי' פ) שעליה הסתמך הרמ"א מפורש שהחיוב הוא מדינא דגרמי, כדין מראה דינר לשולחני (ראה שולחן ערוך חושן משפט סימן שו סעיף ו) שבו נדון בהמשך.
הסיבה שהיועץ איננו נחשב לערב היא, שהיועץ לא התחייב לשלם בעצמו במקרה שהלווה לא יוכל להשיב.
נתיבות המשפט (סימן קכט סק"ב) מסביר שנפקא מינה לכך שהחיוב אינו מדין ערב, אלא מדין גרמי, היא שדין גרמי לחלק מהדעות הוא קנס מדרבנן ואם כן לא ניתן לחייב את יורשי היועץ לאחר מותו. עוד נפקא מינה היא שערב מתחייב בכל מקרה שהלווה לא משלם, ואילו בגרמי פטור בשוגג לפי הדעה שהוא קנס, וגם לדעה שהוא חיוב דאורייתא – פטור באונס במקרים שבהם אינו מזיק בידיים אלא בפיו, כמבואר בש"ך (חושן משפט סימן שפו סק"ו).
המקור לחייב את היועץ מדינא דגרמי, הוא על פי המבואר בגמרא בבבא קמא (צט:). לגבי שוחט ששחט שלא כהוגן וניבל את הבהמה, מחלקת הגמרא בין שוחט הדיוט – שתמיד חייב, לבין שוחט אומן – שבחינם פטור ובשכר חייב. הש"ך (חושן משפט סימן קכט סק"ח) מסביר, שהסיבה שאומן בחינם פטור היא מפני שטעות שלו היא אונס, ואילו טעות של הדיוט אפילו שמסייע בחינם היא פשיעה כיוון שהיה לו לומר שהוא איננו מבין בתחום.
דין דומה לדינו של שוחט ששחט שלא כראוי נאמר לגבי מי שהראה מטבע למומחה, ואמר לו שזהו מטבע טוב, ואחר כך נמצא שמטבע זה מזויף או פסול. כך לשון השולחן ערוך (חושן משפט סימן שו סעיף ו):
המראה דינר לשולחני, ואמר לו יפה הוא, ונמצא רע – אם בשכר ראהו, חייב לשלם אף על פי שהוא בקי ואינו צריך להתלמד. ואם בחנם ראהו, פטור, והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד. ואם אינו בקי, חייב לשלם אף על פי שהוא בחנם. והוא שיאמר לשולחני: עליך אני סומך, או שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים. (ויש אומרים דאפילו סתמא נמי חייב. ומכל מקום הסברא הראשונה נראה עיקר).
רוב הראשונים סבורים שהחלוקה שנאמרה בגמרא בין שוחט אומן לשוחט הדיוט, תקפה גם לגבי שולחני, וכן הכריע השולחן ערוך.
הראשונים נחלקו אם שולחני חייב כשמראים לו דינר דווקא כשאומר לו בעל הדינר שהוא סומך עליו, או שכל עוד לא נאמר במפורש אחרת, אנחנו מניחים שבעל הדינר סומך עליו (שהרי לא היה שואל שולחני סתם). דעת הרי"ף (בבא קמא לה:) והרמב"ם (שכירות פרק י הלכה ה), שצריך שבעל הדינר יאמר במפורש שסומך על השולחני, ואילו לדעת התוספות (בבא קמא ק. ד"ה אחוי) וראשונים נוספים, בסתמא אנו מניחים שבעל הדינר סמך על השולחני. השולחן ערוך והרמ"א הכריעו כדעת הרי"ף והרמב"ם.
גם בהבנת שיטת השולחן ערוך ישנה מחלוקת. הש"ך (סימן שו סקי"ב) בשם מהר"ם בר' ברוך כותב שדווקא בהדיוט הצריך הרי"ף שיאמר בעל הדינר שהוא מסתמך עליו, אך כאשר הוא פונה למומחה, ניתן לחייב את המומחה גם בלי אמירה זו, כיוון שברור שהפונה למומחה מתכוון להסתמך עליו. אולם הש"ך תמה על חלוקה זו בטענה שלא מצאנו שום מקום שבו אפשר לחייב מומחה יותר מהדיוט. לעומתו, נתיבות המשפט (שם ביאורים סקי"ב) העיר שדברי מהר"ם בר' ברוך מסתברים מאוד.
במקרה של היועץ שהזכיר הרמ"א בסימן קכט, לא כתב הרמ"א שכדי לחייבו צריך המתייעץ לומר שהוא סומך עליו, דבר העומד בניגוד לפסיקתו בסימן שו. הש"ך מיישב זאת, ומעמיד שמדובר במקרה שיש הוכחה שהסתמך על היועץ.
נמצא, שאדם הנותן עצה רעה לחברו, ומחמת עצה זו ניזוק מקבל העצה, יתחייב נותן העצה לפצות את המקבל על נזקו אם הנותן הוא הדיוט או שהוא מומחה שנתן עצה בשכר, ובלבד שברור שמקבל העצה סמך על הנותן.
בפרשת חפציבה היועצים במקרים רבים היו רבנים, המוגדרים כהדיוטות בכל הנוגע לעסקי הנדל"ן, ולכן גם אם נתנו את העצה בחינם יש מקום לחייבם.
אולם כיוון שנפסק להלכה שאין לחייב את היועץ אם לא נאמר לו במפורש שמסתמכים עליו, הדיין הדן בדין זה יצטרך לשקול בכל מקרה לגופו, האם "הדברים מראים שהוא (המתייעץ) סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים" כלשון השו"ע או לא. באדם בודד, הנוהג להיוועץ אך ורק ברב, או בקהילה בה מקובל להיוועץ אך ורק ברבנים גם בעניינים כלכליים, מסתבר שיש לחייב את הרב, שאינו מוגדר כשוגג בעצתו זו אלא כפושע.
לפי שיטתו של מהר"ם בר' ברוך שהזכרנו לעיל, שבמומחה אין צורך באמירה מפורשת שמסתמך עליו, ניתן לומר שלמרות שהרב הוא הדיוט מבחינת הפשיעה שבמתן העצה עקב חוסר ידיעתו, הרי הוא כאומן לעניין זה שאין צורך שיאמרו לו שמסתמכים עליו, כיוון שאין ההתייעצות עימו דומה להתייעצות עם כל אדם הדיוט אחר.
על מקרים בהם היועץ היה יוזם העסקה ועודד את המתייעץ לעשות את העסקה כתב בספר 'ערוך השולחן' (חושן משפט סימן קכט סעיף ג) שחייב היועץ אפילו לא אמר המתייעץ שמסתמך עליו.
הלכות אלו מלמדות אותנו עד כמה גדולה האחריות הרובצת על אדם שאנשים רבים סומכים על דבריו, כמו שאמרו חכמינו במסכת אבות (פרק א משנה יא):
אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
גליון 33
גליון 33 