|
 גליון מספר 34 - ירושות וצוואותפסקי דיןהרב יוסף גולדברג, בית הדין האזורי תל אביב
שורת הדין, כרך ו עמ' קג-קיא
מת שאין לו יורשים ידועים
תיאור המקרה
אדם נפטר ללא בנים, ואף ללא יורשים ידועים אחרים, כי כל יורשיו הידועים מתו בשואה, ולמרות שחיפש אחר קרובים במשך זמן רב, לא מצא.
התביעה
אשתו של הנפטר מבקשת מבית הדין להוציא צו ירושה, על פיו כל נכסי הנפטר יעברו לרשותה.
פסק הדין
בית הדין אישר את בקשת האלמנה.
הנימוקים
בפתחי תשובה (חו"מ סי' רפה סק"ג) הביא מחלוקת בין האחרונים, אם במקרה של נפטר שלא ידוע מיהו יורשו, הנכסים נשארים בחזקת מי שמחזיק בהם, או שממנים להם אפוטרופוס. דעת השאילת יעבץ (ח"א סי' קמב) והחתם סופר (חו"מ סי' קכב), שהמחזיק בנכסים זכה מן ההפקר. אולם, דעת מהר"ם מלובלין (סי' יב) שלא זכה המחזיק, שהרי אין לך אדם מישראל שאין לו יורשים, אלא ממנים אפוטרופוס על הנכסים.
ולכאורה צודק המהר"ם מלובלין, בטענתו שאין הנכסים הופכים להפקר, שהרי סוף סוף יש יורש לנכסים, ומדוע יופקרו הנכסים? ובאמת, במקרה שבו עוסקים השו"תים הנ"ל מדובר שמן הסתם יש יורש אלא שבית הדין באותו מקום אינו יודע מיהו היורש, ובזה צודקת סברתו של המהר"ם מלובלין. אבל, בנדון דידן, הרי המוריש בעצמו חיפש אחר קרובי משפחה שנים ארוכות ולא מצא, ואם כן, מן הסתם לעולם לא יימצאו היורשים הראויים ליורשו. במקרה כזה, סובר בית הדין, שהנכסים הם הפקר.
הטעם להגדיר את הנכסים כהפקר במקרה זה הוא מדין 'זוטו של ים'. בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רנט סעיף ז) נכתב:
המציל מהארי והדוב וזוטו של ים (פי' לשון ים החוזר לאחוריו עשרה או ט"ו פרסאות ושוטף כל מה שמוצא בדרך חזרתו וכן עושה בכל יום) ושלוליתו של נהר (פי' כשהנהר גדל ויוצא על גדותיו ופושט, רש"י), הרי אלו שלו אפילו הבעל עומד וצווח.
בגמרא (בבא מציעא כב:) מבואר הטעם:
דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק: מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת? דכתיב וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה – מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם, יצאתה זו שאבודה ממנו, ואינה מצויה אצל כל אדם.
דהיינו, שכל חפץ האבוד באופן כזה שבדרך כלל אין אדם יכול למצאו, הרי הוא הפקר. וכתבו הראשונים, שדין זוטו של ים הוא אף אם הבעלים אינו מתייאש מן החפץ, שהרי מדרשת הכתוב לומדים, שאין חובה להחזיר לו את החפץ כלל.
על סמך הדין של זוטו של ים פסק הרמב"ם (גזילה ואבדה פרק טז):
הלכה ז: המוצא מטמון בגל או בכותל ישן – הרי אלו שלו, שאני אומר של גוים הקדמונים הן, והוא שימצא אותן מטה מטה כדרך כל המטמונות הישנות אבל אם מראין הדברים שהן מטמון חדש אפילו נסתפק לו הדבר הרי זה לא יגע בהן שמא מונחים הם שם. הלכה ח: והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, כמו שיתבאר ,למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן אע"פ שהוא של אמוריים ותהיה מציאה זו לבעל החצר, מפני שאינה ידועה לו ולא לאחרים והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוא של מוצאו. ומה אבידה של אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו ומצאתה – מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם, קל וחומר למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם, לפיכך הוא של מוצאו.
הרמב"ם סבור, שגם מציאה הנמצאת בכותל ישן, שלא אמור להיות אדם בעולם שימצא אותה, והמציאה אירעה בדרך מקרה בלבד, גם היא שייכת לקטגוריה של 'זוטו של ים', ולכן אין החפץ הנמצא נקנה לבעל הכותל מדין חצר. בדומה לדבריו כתבו גם התוספות (בבא מציעא כו. ד"ה דשתיק) שאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם, וכתב הבית יוסף (חושן משפט סימן רס) שטעמם של התוספות הוא כטעמו של הרמב"ם, וכן היא דעת הרא"ש וראשונים נוספים.
לאור זאת יש לומר, שנכסים של נפטר, שאין ידוע מיהם יורשיו, והסבירות הגבוהה היא שגם הם לעולם לא יידעו שהם יורשיו, וממילא לא יוכלו לתבוע את הנכסים, הרי הנכסים הללו אבודים מהם ונחשבים הפקר.
בדומה לזה, כתב גם נתיבות המשפט. הרמ"א (חושן משפט סימן רעו סעיף ד) כותב:
ואפילו שתוקי שאין לו יורשין מן האב, אין משפחת אמו יורשין אותו אלא הרי הוא כגר ונכסיו הפקר.
בקצות החושן (סי' רנו סק"א) הקשה על דברי הרמ"א הללו, מדוע הנכסים הם הפקר, הרי אף שאין ידוע מיהם יורשיו של השתוקי, בוודאי ישנם כאלו, שהרי אין לך אדם מישראל שאין לו יורשים, ואם כן, היה צריך להיות הדין שיהא מונח עד שיבוא אליהו.
ובנתיבות המשפט (שם סק"א) כתב:
והחילוק מבואר, דכאן שאי אפשר להוודע בשום אופן יורשין שלו, דהא אפילו עדים שזינתה עמו לא מהני לענין ירושה, הוי כיאוש והפקר גמור, וכיון דנכסי הפקר [גמור] ואי אפשר לבוא לידי ירושה כלל, מיקרי ליתא בירושה.
הרי מבואר להדיא, שכשאין יורשים ידועים, הרי הנכסים הם הפקר. לאור זאת יש לומר בנדון דידן, שהאלמנה זוכה בכל הנכסים הנמצאים תחת ידיה.
הרב אברהם כלאב, בית הדין האזורי ירושלים
פסקי דין רבניים, כרך יז עמ' 87-96
תוקף צוואה שלא נכתבה כציווי לאחר מיתה
תיאור המקרה
חולה סרטן נפטר והניח אחריו צוואה שנכתבה כחצי שנה קודם מותו. בצוואה הוא הקנה את כל רכושו, כולל כספים בבנק וזכויות שיגיעו לו בעתיד, לישיבה. לשון הצוואה הנוגעת לענייננו היא:
ברצוני לצוות את אשר ייעשה ברכושי ובהוני לאחר אריכות ימי ושנותי... שטר צוואה זה יחול באופן היותר מועיל על פי דיני תורה ועל פי מנהג המדינה... הנני מצווה ומקנה בזה את כל רכושי כולל כספים בבנקים וזכויות שיגיעו לי בעתיד... את כל הנ"ל אני מקנה ונותן מהיום ושעה אחת קודם פטירתי לישיבה פלונית.
התביעה
היורשים של הנפטר מערערים על תוקף הצוואה.
פסק הדין
בית הדין אישר את הצוואה.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. האם הצוואה שלפנינו היא צוואת שכיב מרע?
ב. האם יש לקיים את הצוואה מדין קניין סיטומתא?
ג. האם יש לקיים את הצוואה מדין נדר לצדקה?
ד. האם יש לקיים את הצוואה מדין מצווה לקיים דברי המת?
א. מתן תוקף לצוואה בתורת מתנת שכיב מרע
היות שבשטר הצוואה נכתב שהמצַוה מצַוה את אשר ייעשה ברכושו לאחר מיתתו, ובפרט שהמצוַה היה חולה מסוכן, היה מקום לומר שצוואה זו היא מתנת שכיב מרע. אלא, שלמעשה כתב המצוַה שהוא נותן את הכספים והזכויות 'מעכשיו ושעה אחת קודם פטירתו', שזו אינה לשון צוואת שכיב מרע, שהיא לאחר מיתה, אלא זוהי מתנה מחיים.
ב. מתן תוקף לצוואה מדין סיטומתא
היות שכיום מקובל לכתוב צוואה ולחותמה בחתימת ידו, וכן לעשות קניינים והתחייבות ע"י חתימת המתחייב, יש מקום לומר שלצוואה יש מעמד של קניין מדין קניין סיטומתא.
אלא שבנדון דידן, קניין סיטומתא לא יועיל. שכן, המצוַה היה מעוניין להקנות את הכספים שבחשבונו בבנק, שהם כמִלוה, וקניין סיטומתא אינו מועיל להקנות מִלוה. ראיה לדבר מדין קניין מעמד שלשתן, שכתב לגביו הרשב"ם (בבא בתרא קמח.):
במעמד שלשתן קנה – מתלת הלכתא בלא טעמא הוא, ולפי שהדבר נהוג הוא בין הסוחרים והחנונים תקנו את הדבר לקנות באמירה במעמד שלשתן, לפי שאין קנין מועיל בדבר שאין בעין, ומוקמינן לה התם בין במלוה בין בפקדון...
הרי, שאף שהיה מקובל בין הסוחרים להקנות חובות במעמד שלשתן, לא הועיל הדבר עד שחכמים עשו תקנה מפורשת לכך, למרות שמנהג הסוחרים מועיל מדין סיטותמא.
אמנם, יש לומר, שהיות שכל אדם שמפקיד כספים בבנק בישראל עושה זאת על סמך היתר עסקא, נמצא שחצי מהכספים הנמצאים בבנק הם בתורת פיקדון ולא בתורת מלוה, ולגביהם תועיל הצוואה מדין סיטומתא.
אלא שדבר זה תלוי במחלוקת האחרונים, אם בכור נוטל חלק בכורה בחלק הפיקדון של עסקא. ההלכה היא, שבכור נוטל חלק בכורה רק ב/מוחזק', ולא ב'ראוי', דהיינו לא בנכסים שהיו רק ראויים לבוא לנפטר קודם מותו אך לא הוחזקו תחת ידו בפועל. מסיבה זו, בכור אינו נוטל פי שניים בחוב. לגבי חלק הפיקדון של עסקא, נחלקו האחרונים אם הוא נחשב 'מוחזק' או 'ראוי'. לדעת נתיבות המשפט (סימן רעח סק"ד) היות שסוף סוף המעות שאצל מקבל העסקא אינן המעות המקוריות, אין נותן הכסף נחשב מוחזק גם בחלק הפיקדון. אבל דעת הרדב"ז (פתחי תשובה שם סק"ד) היא שחלק הפיקדון נחשב 'מוחזק'. לכאורה השאלה אם ניתן להקנות בסיטומתא את חלק הפיקדון תלויה במחלוקת האחרונים הזו.
ג. מתן תוקף לצוואה מדין נדרי צדקה
הגמרא במסכת ראש השנה (ו.) אומרת שצדקה נקנית בדיבור בלבד, ללא צורך במעשה קניין. לאור זאת, היה מקום לומר ששטר הצוואה מקנה לישיבה את החוב שבבנק מדין נדרי צדקה. אלא שמבואר בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רנח סעיף ח), שאין חוב נקנה לצדקה באמירה בלבד. וממילא אותה מחלוקת אחרונים שהבאנו לעיל לגבי מעמדו של חלק הפיקדון שב'עסקא' רלוונטית גם לעניין נדרי צדקה.
ד. מתן תוקף לצוואה מדין מצוה לקיים דברי המת
אף שקניין אינו מועיל לדבר שלא בא לעולם, ולא לחובות, כתב באחיעזר (ח"ג סי' לד), שהדין של 'מצוה לקיים דברי המת' חל עליהם. הטעם הוא, שהמצוה לקיים דברי המת אינה חיוב ממוני, אלא חיוב הדומה לנדר, וכשם שהמת עצמו – אילו היה חי – היה צריך לקיים את נדרו, כך גם יורשיו צריכים לקיים דבריו, וכן מבואר גם מדברי המגיד משנה (הלכות מכירה פרק כב הלכה טו).
ואמנם, התוספות כותבים, שהדין של מצוה לקיים דברי המת הוא רק כאשר הִשליש המצַוה את המטלטלים שמצוַה עליהם ביד שליש, ולא כשציווה בלבד, והסיבה היא, שציווי בעלמא של אדם אינו בעל תוקף, והנפטר בעצמו אינו צריך לעמוד בהתחייבותו. אבל מי שנדר נדר, כתב בקצות החושן (סימן רנב סק"ג), שכיוון שאילו היה חי היה צריך לקיים את נדרו, גם היורשים צריכים לקיים דבריו מדין 'מצוה לקיים דברי המת', אף שלא הושלש הממון.
הרב אליהו עצור, בית הדין האזורי ירושלים
פסקי דין רבניים, כרך יח עמ' 207-270
תוקף צוואה שלא פורסמה
תיאור המקרה
אדם נפטר, והשאיר אחריו צוואה. בצוואה הוא נותן חלק מרכושו לבנותיו ולנכדותיו, ואת שאר העיזבון הוא נותן לעמותה העוסקת בגמילות חסדים. הצוואה נמצאה אצל עורך דינו של הנפטר, אך איש מלבדו לא ידע על קיומה עד לאחר הפטירה.
התביעה
יורשי הנפטר מערערים על תוקף הצוואה.
פסק הדין
בית הדין פסל את הצוואה.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. האם יש לתת תוקף לצוואה שלפנינו מדין קניין סיטומתא?
ב. האם צוואה שלא פורסמה אינה תקפה?
ג. כיצד יש לפרש צוואה במקום ספק?
א. מתן תוקף לצוואה מדין קניין סיטומתא
באופן עקרוני, חתימתו של אדם על שטר נחשבת בימינו כקניין סיטומתא. עם זאת, ישנן מספר מחלוקות בפוסקים אם קניין סיטומתא מועיל במקרים שונים כדלקמן:
א. דבר שלא בא לעולם – דעת המהרש"ל (שו"ת סי' לו) שקניין סיטומתא מועיל גם בדבר שלא בא לעולם, במקום שנהגו שהקניין המסוים מועיל לדבר שלא בא לעולם. כדעתו כתבו גם שו"ת דברי חיים (חושן משפט ח"ב סי' כו) ופוסקים נוספים. לעומת זאת, דעת המרדכי (שבת סימן תעב-תעג), קצות החושן (סימן רא סק"א) והרדב"ז (ח"א סי' רעח) שקניין סיטומתא אינו מועיל להקנות דבר שלא בא לעולם, כשם ששאר הקניינים אינם מועילים לכך. אף שבערוך השולחן (שם סק"ג) כתב שהעיקר לדינא דמועיל בכל עניין, בית הדין קבע שזהו ספקא דדינא.
ב. חובות – המהרשד"ם (חו"מ סי' שפ) כותב שניתן להקנות חובות בסיטותמא. אבל דעת נתיבות המשפט (סימן רא סק"א) שחוב אינו נקנה בסיטומתא.
ג. קרקעות – הרמ"א (חושן משפט סימן קצב סעיף ב) כותב, שבמקום שנוהגים הסוחרים שמסירת מפתח תקנה קרקע, הרי זה קניין. מבואר מדבריו, שסיטומתא מועילה בקרקעות. אמנם, מדברי הבית יוסף (חושן משפט סוף סימן רא) משמע, שקניין סיטומתא אינו מועיל לקרקע, אלא רק למטלטלין.
על כן, היות שהיורשים מוחזקים בנכסים, הם יכולים לטעון שהקניין לא הועיל לגבי הקרקעות, החובות וכל דבר שלא בא לעולם המופיעים בצוואה, ואין להוציא מידם. וממילא, כיוון שכל הנכסים הוקנו בשטר אחד, הרי זה דומה לדין המובא ברמ"א (חושן משפט סימן רט סעיף ד), שהמקנה דבר שבא לעולם עם דבר שלא בא לעולם, הרי זה דומה ל'קני את וחמור'.
והנה, בדין 'קני את וחמור' הביא הרמ"א (חושן משפט סימן רג סעיף י) שלוש שיטות:
החליף מעות ומטלטלים, או מעות וקרקע ביחד: יש אומרים הואיל וחליפין אינן קונין במעות נתבטל כל הקנין, ויש אומרים דכל הקנין קיים. ויש אומרים דקיים אצל הקרקע והמטלטלים ובטל אצל המעות.
לאור זאת, בנדון דידן תוקף הקנין של הצוואה תלוי בשיטות הנ"ל. שכן, לדעה הראשונה ברמ"א, נתבטל כל הקנין, לדעה האחרונה, הקנין קיים לגבי הדברים שניתן להקנות לכל הפחות, ולדעה האמצעית, הקנין חל לגבי הכל.
ואמנם, בסימן רי סעיף ג סתם המחבר כדעה הסוברת שקני את וחמור קנה מחצה, כדעה האחרונה שברמ"א, אבל מאחר ויש כאן עדיין ג' דעות, מידי ספק לא יצאנו.
ב. מתן תוקף לצוואה שלא פורסמה
מלבד האמור לעיל, יש לומר שהצוואה אינה תקפה מכיוון שלא פורסמה. זאת מחמת שני דינים:
א. בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רמב סעף ג) נפסק:
כל מתנה, בין של בריא בין של שכיב מרע, צריך שתהא גלויה ומפורסמת. לא מבעיא אם אמר לעדים: תתחבאו וכתבו, אלא אפילו אמר סתם: כתבו לו, אינה כלום, אלא אם כן אמר: כתבוה בשוקא וחתמו בפרהסיא, וכיוצא בזה.
אמנם, בסעיף ה כתב השולחן ערוך:
יש מי שאומר דהאידנא לא חיישינן לסתמא, משום דנהיגי למיכתב בכל שטרי מתנתא הכי. הילכך כשמצוה לכתוב שטר מתנה סתם, דעתו שיכתבו כמנהג הסופרים, הילכך הוי כאילו אמר: כתבוה בשוקא וחתמוה בפרהסיא. (ומכל מקום לכתחלה טוב לפרש בהדיא).
אבל בפתחי תשובה (שם סק"א) כתב בשם שו"ת רבי עקיבא איגר שזהו ספקא דדינא, ואין להוציא הקרקע מן היורשים.
על כן, בשטר הצוואה בנדון דידן, שלא אמר המצַוה 'כתבוהו בשוקא', ובפועל השטר היה טמון אצל עורך הדין, הרי זה ספק אם יש לו תוקף, ואין להוציא ממון מידי היורשים.
ב. בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רנ סעיף כה) נפסק:
מי שמת ונמצאת מתנה קשורה על ירכו, אף על פי שהיא בעדים וקנו מידו כדי ליפות כח אלו שנתן להם, הרי זה אינה כלום, שאני אומר כתבה ונמלך.
בנדון דידן, שטר הצוואה לא יצא מתחת ידו של המצַוה. שכן, מה שנתן המצַוה את השטר לעורך הדין, לה היה דבר מיוחד לצוואה, אלא כל ענייניו החוקיים של המצַוה נעשו אצל עורך הדין, ונמצא שעורך הדין אינו אלא ככספת של המצַוה, והרי זה כאילו השטר נמצא אצל המצַוה עצמו, וחיישינן שמא נמלך המצַוה וחזר בו.
ג. פרשנות צוואה במקום ספק
בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רפב סעיף א) נפסק:
כל הנותן נכסיו לאחרים והניח היורשים, אף על פי שאין היורשים נוהגים בו כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו, וזכו האחרים בכל מה שנתן להם. ומדת חסידות שלא להעיד בצואה שמעבירין בה הירושה מהיורש, אפילו מבן שאינו נוהג כשורה לאחיו חכם ונוהג כשורה.
בתשובות הרא"ש (כלל פה סי' ג) כתב, שהעברת נחלה מבנים לבנות הרי זו עברה גדולה. ובשדי חמד (מערכת הל' כלל ג) הביא להקת פוסקים ראשונים ואחרונים, הסוברים שזהו איסור ממש.
בנדון דידן, הרי המצַוה לא השאיר כלום לבניו הראויים ליורשו מן הדין. ואמנם, אילו היה ברור שהצוואה תקפה, הרי מה שעשה עשוי, אבל במקום שיש לנו ספקות יש לנו לפרש דבריו באופן שתתבטל צוואתו, כדי שלא נחזיק את המצַוה כרשע.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
גליון 34
גליון 34