|
 גליון מספר 35 - שכירות פועליםתגובות לפסקי הדין בגליון הקודםפסק הדין בנושא: מת שיורשיו אינם ידועים
בית הדין פסק כי מת אשר חיפש את קרוביו במשך שנים (אחר השואה) ולא מצאם, נכסיו הופכים להיות הפקר עם מיתתו ולכן כל המחזיק בהם זכה בהם.
הוא מביא ראייה לדבריו מגמרא בבבא מציעא, שם מופיע דין של 'זוטו של ים', שהוא הפקר, ואמנם, בזוטו של ים מדובר על מקרה שבו החפץ אבוד באופן מהותי, כמו טבע בים, או נכנס לפיו של אריה. אלא שכאן רוצה לטעון הרב כי לשיטת הרמב"ם גם חפץ שאינו אבוד באופן מהותי, והוא קיים, עדיין נחשב כזוטו של ים. זאת משום שהרמב"ם כותב שאם אדם מצא בגל או בכותל ישן, חפץ שניכר שהוא ישן מאוד, ומקורו מהאמוריים, החפץ של המוצא. התוספות שם מקשים מדוע לא תקנה חצירו לבעל הכותל ומתרצים: "דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם...". לעומת זאת, הרמב"ם כותב: "והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוא של מוצאו".
הרב גולדברג רוצה להוכיח מרמב"ם זה שחפץ שכרגע אין מישהו שיתבע אותו, הרי הוא נהפך להיות הפקר, ורצה גם לומר שזו שיטת התוספות, והסתמך על הב"י (סימן רס) שקישר ביניהם.
אמנם, איפכא מסתברא, שהרי דברי הרמב"ם קשים, מדוע חפץ שאינו עתיד להמצא יהפוך להיות הפקר, דווקא בזוטו של ים הדין הוא כך שהחפץ נמצא במקום שאינו משתמר כלל ויש לו דין אבוד, אבל מדוע שחפץ שנמצא במקום שמור יהפוך להיות הפקר? ויותר מזה, הרמב"ם עצמו פוסק לגבי זוטו של ים : (גזילה ואבדה פרק יא הלכה י):
המוצא אבידה בזוטו של ים... אע"פ שיש בה סימן הרי זו של מוצאה... שזה ודאי נתיאש ממנה.
הרי לנו שאף בזוטו של ים עצמו הרמב"ם אינו לומד שהחפץ מופקר אלא מדין יאוש, ואם כן מדוע שחפץ יפקע מלהיות שלו?
אמנם, מעיון בב"י (שם) נראה הפוך ממה שנכתב בפסק הדין הבית יוסף כותב:
וכתבו התוספות (כו. ד"ה דשתיך) והרא"ש (סי' ט) מפני שיכול לומר של אמוריים הם וחצרו אין קונה לו בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם. וכן כתב הרמב"ם בפי"ו מהלכות גזילה (ה"ח) שהטעם שלא זכתה לו חצירו לפי שממון זה אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוא של מוצאו.
כלומר, הב"י (כנראה בגלל קושייתנו) מבאר את שיטת הרמב"ם כהסבר התוספות, כלומר, שדין זה שחפץ שנמצא בגל אינו שייך לבעל המקום, נובע מסיבה פרטית בקנין חצר, ולא ניתן להשליך ממנו לדינים אחרים.
בסוף דבריו רצה להוכיח מהנתיבות (סימן רנו סק"א) שכתב שבשתוקי שאי אפשר כלל לדעת מי יורשיו נכסיו הפקר. גם מכך נראה שאין ראיה. שכן, הנתיבות מדבר על שתוקי, וכותב שכיון שלא יועילו עדים להעיד שאמו זינתה עם מישהו לעניין ראייה שהוא בנו (כי יתכן שזינתה גם עם אחר) וא"כ לא יועילו אפי' עדים ואין שום אפשרות דינית עקרונית לברר. לעומת זאת, במקרה דנן, שבו, אילו יגיעו עדים ויאמרו שהם מכירים אדם זה ששם משפחתו הוא כך וכך ומכירים אדם אחר שהוא בן דודו מאביו, הרי מצאנו לו יורשים עפ"י עדים, וכל הבעיה היא שהעדים לא קיימים לפנינו, וזו בעיה טכנית, וע"ז הנתיבות כלל לא אמר שיהיו נכסי המת הפקר. (עקיבא כהנא)
פסק הדין בנושא: תוקף צוואה שלא נכתבה כציווי לאחר מיתה
בפסק הדין נאמר, שיש לתת תוקף לחתימה על צוואה, מדין קנין סיטומתא, כפי שמקובל שכל חתימה על חוזה מועילה מדין סיטומתא. אמנם, נראה לכאורה שלא ניתן לדון בצוואה כלל מדין קניין סטומתא, כיון שכל קניין, צריך דעת קונה ודעת מקנה, וקניין הסטומתא שמקורו הוא ברושם שעל חבית, נעשה מדעת הזוכה, ככל קניין שמצינו בעולם, וגם במקום שמועיל קניין סטומתא אינו מחליף דעת קניין של הקונה, אלא רק מחליף מעשה קנין.
ולכן במקרה הנדון שהקונה (המוטב בצוואה) כלל לא ידע מהצוואה, וודאי שלא התכוון לקנות את נכסי הנפטר, לכאורה לא שייך לומר כלל שקונה מדין סטומתא. ורק כאשר שני הצדדים חותמים על חוזה וכדומה, אז שייך לומר שהחתימה היא קנין סיטומתא. (עקיבא כהנא)
פסק הדין בנושא: תוקף צוואה שלא פורסמה
בית הדין כתב שיש לפסול את הצוואה משום מתנה טמירתא. לעניות דעתי, אין בצוואה המדוברת משום מתנתא טמירטא משתי סיבות. ראשית, בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רמב סעיף ד) נפסק ש"אם צוה ליתנו בעדי מסירה בפרהסיא כשר אע"פ שלא ציוה כן על החתימה". והנה כשאדם מוסר צוואתו לעורך דין, ודאי שכונתו שהמתנה תהיה באופן מפורסם שהרי עורך דין עושה כל מעשיו בפרסום ובאופן רשמי וממילא לא שייך כאן חשש של מתנה טמירתא. שנית, השולחן ערוך (שם סעיף ז) פוסק בפירוש ש"שכיב מרע שצוה ואמר לא תגלו מתנה זו ולא תודיעו בה אדם אלא לאחר מיתה הרי זו מתנה קיימת שבעת שהקנה אותו שהיא אחר מותו הרי אמר גלו אותה." והנה בנידון דידן אף אם המתנה ניתנה באופן של 'מתנת בריא', הרי כל ענינה הוא כשל מתנת שכיב מרע, שרוצה להסתיר את הדבר עד מותו, ואף עורך הדין חייב, על פי החוק, בחיסיון של הצוואה, וממילא לא שייך דין 'מתנה טמירתא' בצוואה זו (טוביה בר אילן)
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
גליון 35
גליון 35