|
 גליון מספר 35 - שכירות פועליםעת לדוןתביעת ביטוח ברשלנות אומן ורופאהרב ניר ורגוןבגיליון הקודם הסקנו שכדי לחייב בגין רשלנות רפואית על פי ההלכה, צריך הנתבע להוכיח סטייה של ממש מהתנהלות תקינה.
במקרה זה לכאורה יוכל הנתבע לתבוע מהרופא לא רק פיצוי על פגיעתו אלא גם פיצוי על עגמת נפש בושה דמי ריפוי ואובדן ימי עבודה, כדין כל אדם הנחבל על ידי אדם אחר כמבואר במשנה במסכת בבא קמא (דף פג:):
החובל בחבירו - חייב עליו משום חמשה דברים: בנזק, בצער, בריפוי, בשבת, ובושת.
ניתן לחייב את החובל בכל החיובים הנ"ל ברשלנות פושעת מלבד בושת, שבה צריך כוונה (בבא קמא דף כו:).
אולם הגמ' בהמשך (פד:) קובעת, שלצורך החיוב בדיני חבלות יש צורך בדיינים סמוכים, כיום שאין דיינים סמוכים, אין אפשרות לדון בחלק מהחיובים הנ"ל, וכפי שהתבאר כבר במדור 'שער לדין' בגליון מספר 28.
אמנם, כל האמור עד עתה הוא בחיוב הרופא מדיני נזיקין. אך יש מקום לשאול האם מותר לאדם לתבוע את נזקו על פי חוקי המדינה, במקום שאין דין תורה מחייבו או שדין תורה מחייבו נזק מועט בלבד.
במקרים שבהם למזיק יש ביטוח שמשלם לניזק במקומו שאלה זו בדרך כלל לא מתעוררת, כיוון שלא אכפת למזיק שהביטוח שלו ישלם כחוקי המדינה. השאלה אם מותר לתבוע פיצויים על פי חוקי המדינה מתעוררת במקום שאין למזיק ביטוח או שיש לו ביטוח אלא שהוא איננו מעוניין להשתמש בו מפני שאז יורעו תנאי תשלומיו לחברת הביטוח.
ישנם שתי סיבות לחייב מזיק על פי חוקי המדינה:
א. מנהג המדינה - אדם השוכר רופא מוסמך כדי לרפאו במרפאה מסודרת, הרי הוא שוכרו על דעת זה שלרופא יש ביטוח שמתחייב לפצותו על פי חוקי המדינה, ותנאי שבשכירות ככל תנאי שבממון מועיל גם כנגד דין תורה.
הרב בלוי (פתחי חושן הלכות שכירות פרק ז הערה יז) טוען שכאשר אדם מעסיק פועל, היות שמקובל שהפועל זכאי לתשלומי פנסיה, יכול הפועל לחייב אותו לשלם תשלומים אלו, שעל דעת כן נשכר. באותו אופן יש לומר, שאפילו במקרה שיתברר שלרופא לא היה ביטוח, יצטרך לשלם מכספו על חוקי המדינה כאילו היה ביטוח, כיוון שעל דעת כן הייתה השכירות, כאשר מדובר במקום מסודר וממוסד, שהמנהג הוא שמשלמים במקרה של התרשלות.
ב. סיבה שיניה לחייבו היא שחיובים אלה כלולים בהלכה של דינא דמלכותא דינא, כך מחדש הרב אשר וייס שליט"א (דרכי הוראה חלק ו עמ' קיא). זאת על פי פסק הרמ"א (חושן משפט סימן שסט סעיף יא) שדינא דמלכותא תקף בכל דבר שהוא לטובת בני המדינה.
מקור שיטה זו בדברי הרמב"ן והרשב"א בגיטין (י:) המעלים אפשרות שדינא דמלכותא נוהג רק בענייני מיסים שהם להנאת המלך ולא לדברים שבין אדם לחברו. אמנם, הם עצמם מעדיפים לומר שתירוץ זה בה ליישב את המשנה גם במקום שאין דין של המלכות שקונים בשטרות שכאלה. זאת משום שמפורש בגמ' (בבא בתרא נה.) שיש דינא דמלכותא גם בדברים שבין אדם לחברו.
לפי שיטה זו יש מבוכה, שכן אם כל דיני המלכות תקיפים "אם כן בטלת כל דיני תורה". וכך כותב הרשב"א בתשובה (חלק ו סימן רנד):
ובכלל עוקר כל דיני התורה השלמה ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי ילמדו את בניהם דיני הגויים ויבנו להם במות טלואות בבית מדרסי הגויים חלילה לא תהיה כזאת בישראל ח"ו שמא תחגור התורה עליה שק.
האגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן סב) יישב שגם לפי ההגדרה המרחיבה של דינא דמלכותא, עדיין הלכות שכנים שלוחים ושומרים נזקי בהמה והלכות ירושה ואיש ואשתו שהם נוגעים בין איש לרעהו ולא למלך או לכלל הציבור אין דינא דמלכותא.
לטענת הרב וייס, גם הש"ך (חושן משפט סימן עג סקל"ט) החולק על הרמ"א וטוען שלא אומרים דינא דמלכותא דינא במקום הסותר דין תורה מפורש, מודה במקום שאף אנו היינו מתקנים כן, שנוהג דינא דמלכותא. לכן, למנהג להחזיר את חפץ הנגנב ולא את דמיו גם אחרי שהיה יאוש בעלים ושינוי רשות (חושן משפט סימן שנו) יש תוקף גם מצד דינא דמלכותא. הרב וייס סבור, שהיות ש גם אנו היינו מתקנים לפצות על רשלנות רפואית בזמן הזה, ממילא יש לתת תוקף לחוקי המדינה בעניין זה מכח דינא דמלכותא.
אולם קשה להבין את דברי הרב וייס. שכן, הרשב"א בתשובה (חלק ג סימן קט) בענין דינא דמלכותא דינא, קבע הגבלה נוספת לדינא דמלכותא דינא:
דע שלא אמרו אלא במאי דאיכא הורמנא דמלכא ובדברים שהם מדיני המלכות... אבל דינים שדנים בערכאות אין אלו ממשפטי המלוכה אלא הערכאות דנין לעצמם כמו שימצאו בספרי הדיינים שאם אי אתה אומר כן בטלת חס ושלום דיני ישראל
כלומר גם לרשב"א אין דינא דמלכותא אלא במה שהמלך קבע, אך בדברים שהערכאות שלהם דנים מדעתם אין בזה דינא דמלכותא. גם בנידון דידן, בחוק רק נקבע שהרשלן חייב, אך מה שבתי המשפט שמים את הנזק והצער, אין זה משום תקנה מיוחדת, אלא שמסברא ברור להם שיש לחייב על נזקים אלו. מאותה סיבה בתי המשפט מחייבים גם על נזקי גרמא - לא בגלל שיש חוק כזה לתקנת בני המדינה, אלא מכיוון שלא נראה להם לחלק בין היזק בגרמא להיזק בידים. ואם כן, החיוב בנזקי גרמא או בנזקי צער במקרה של רשלנות רפואית, אינו דינא דמלכותא, אלא דינא דערכאות (אמנם, הרב וייס עצמו (שם בעמ' קכד בעניין דינא דמלכותא דינא אות י) התלבט בהלכה זו עצמה, אם היא שייכת במדינות המערב בהם מקובל שפסקי הערכאות יש להם מעמד כגופו של חוק).
יש נפקא מינה גדולה בין שתי הסיבות לחייב על פי חוקי המדינה:
לפי הסיבה הראשונה לחייב משום שעל דעת כן הסכימו, לא נוכל לאפשר לתבוע את הנזק שמגיע על פי חוקי המדינה אלא במקום שהייתה הסכמה מראש בין המזיק לניזק, כמו במקרה שהמזיק הוא פועל של הניזק, שאז נוכל לומר שעל דעת כן השכירו. אך במקרה של מפגש אקראי בין מזיק וניזק ברחוב לא נוכל לחייבו יותר מדין תורה.
אולם אם נקבל את הסיבה השנייה לחייב משום דינא דמלכותא דינא הרי שנוכל לתבוע כל נזק על פי חוקי המדינה. גם לפי סברא זו ניתן לחייב רק במקום שבו מפורש בחוק לחייב, ולא במקרים שכך נהגו בתי המשפט מעצמם.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
גליון 35
גליון 35