|
 גליון מס' 38- פרשנות של חוזה שכירותשער לדיןמבוא לדיני הקניינים חלק אכפי שכתבנו בגליון הקודם, נתחיל לעסוק בדיני הקניינים. קניין הוא מעשה, שלאחר שנעשה, נהיה הקונה בעלים של דבר שלפני כן לא היה בבעלותו. קניין נחוץ בין אם אדם קונה דבר מחברו ובין אם הוא קונה אותו מן ההפקר.
על פי ההלכה, דברים שונים נקנים באמצעות מעשים שונים. המשנה בקידושין (כו.) אומרת שמטלטלים נקנים במשיכה, בהגבהה או במסירה, ואילו קרקעות נקנות בכסף, בשטר או בקניין חזקה. עוד קניינים הנזכרים בגמרא ובפוסקים הם קניין סודר וקניין סיטומתא. אנו לא נסקור את דיניהם של כל הקניינים השונים, אלא רק את מקצם, מתוך מטרה לעמוד בעיקר על ההיבטים עקרוניים בדיני הקניינים.
מהותו של מעשה הקניין
האחרונים נחלקו בשאלה, מדוע נדרש מעשה קניין. שיטה אחת היא שיטת הרב שלמה קלוגר (שו"ת טוב טעם ודעת מהד"ק סי' קסא):
דעיקר הקנין הוי הגמר בלב להקנות... וכל מעשה הקנין אינו רק לברר מה שגומר בדעתו. אבל אם ידעינן דגמר ומקני בלב שלם – לא בעינן מעשה.
כיוון שלאחר הקניין הקונה והמקנה אינם יכולים לחזור בהם, ברור, שחלק משמעותי מהקניין הוא 'גמירות הדעת', דהיינו, החלטה סופית ומוחלטת לבצע את מעשה הקניין. לדעת הרב קלוגר, כל מעשי הקניין השונים רק מביעים את גמירות הדעת של הצדדים. הסיבה שבמושאי קניין שונים עושים מעשי קניין שונים היא שלגבי כל סוג של דברים הנקנים, יש דרך מקובלת להביע את גמירות הדעת לקנותם. בדרכו של הרב קלוגר הולכים אחרונים רבים – מהרי"ט (קידושין יד: ד"ה והא דכתבו התוספות), ר' יוסף אנגל (בית האוצר חלק ב דף יט:) ועוד.
הרב אשר וייס (מנחת אשר, בבא בתרא סי' לב) מתנגד לשיטה זו, ומשום שהוא סבור, שאין לומר על מעשי קניין שהתורה מגדירה אותם, שהם רק סימן בעלמא על כוונת המקנה, ואינם עושים את פעולת ההקנאה. כראיה לדבר הוא מציין, שבדיני הקניינים יש פרטים רבים, ולא סביר שאדם שעשה קניין הגבהה והגביה רק טפח במקום שלושה טפחים, יש בזה הבדל משמעותי בכוונתו. לכן סבור הרב וייס, שבמקומות מסוימים חז"ל קובעים שישנה אומדנא ברורה שאדם מתכוון להקנות, ובמקומות אלו גמירות הדעת ברורה כל כך, שאין צורך במעשה קניין נוסף. אולם, בדרך כלל, אין ידיעה ברורה על כוונת המקנה להקנות, ולכן במקומות אלו, מעשה הקניין נחוץ כדי לבצע את עצם פעולת הקניין.
קניין מופשט
באופן עקרוני, ההלכה מגבילה את היכולת לבצע קניין לקניין של חפצים מוחשיים. אדם אינו יכול להקנות את הזכות לאכול או ללכת, וכן אינו יכול להקנות חפץ שאינו בבעלותו בזמן עשיית הקניין. מסיבה זו, אדם אינו יכול לקנות את יבול החיטה העתידי בשדה מסוים, למשל. השלכה נוספת של חסרון זה קשורה לשאלה, האם יש מושג של 'קנין רוחני' בהלכה.
ישנן מספר שיטות, מדוע אי אפשר להקנות חפצים מופשטים. ניתן לומר, שבניגוד לחפץ מוחשי, שאותו הקונה יכול להחזיק בידו ולהכניס לרשותו, וממילא גמירות הדעת שלו בקנייתו גבוהה, הרי שבקניית חפץ מופשט, חסרה גמירות דעת. לשיטה זו, במקום שבו מקובל לקנות חפצים מופשטים, יהיה לקניין זה תוקף על פי ההלכה. אולם, ישנה אפשרות שנייה, והיא, שאין בהלכה אפשורת לייחס בעלות לחפץ שאינו מוחשי, וממילא אי אפשר להקנות חפץ שכזה.
בקצות החושן (סי' רא סק"א) הביא את דברי המרדכי (שבת סי' תעג), הכותב שגם במקום שנהגו להקנות דבר שלא בא לעולם, אין הקניין מועיל. לעומת זאת, המהרש"ל (סי' לו-לז) כותב שקניין סיטומתא, דהיינו מעשה שנהוג שהוא משמש קניין, מועיל להקנות זיכיון לגבות מס או לייצר מוצר מסוים, שהם בגדר דבר שלא בא לעולם, בצירוף העובדה שלמעשה כזה יש תוקף על פי חוק המדינה באותו מקום.
שיטה נוספת מציג הרב שלמה דיכובסקי (פד"ר כרך י עמ' 278 ואילך). לדעתו, ביסודו של דבר צודק קצות החושן, הסבור שאין בהלכה בעלות על חפץ שאינו מוחשי, אלא שיש להבין את הדעות הסוברות שקניין סיטומתא מועיל לדבר שלא בא לעולם, שעל פיהן סיטומתא אינה רק דרך לבטא גמירות דעת, אלא היא הכרה במנהג הסוחרים כבעל תוקף הלכתי. דהיינו שהיסוד של סיטומתא הוא 'מנהג מבטל הלכה'.
קניית זכויות
הרמב"ם (הלכות מכירה פרק כג הלכות א-ב) מציג את קנין 'גוף לפירות':
א. מקנה אדם הגוף לפירותיו בין במכר בין במתנה בין במתנת שכיב מרע, ואין זה מקנה דבר שלא בא לעולם שהרי הגוף מצוי ומקנה לפירות, הא למה זה דומה לשוכר בית או שדה לחבירו שלא הקנה לו הגוף אלא הנאת הגוף.
ב. כיצד, כגון שמכר או שנתן שדה לפירותיה בין לזמן קצוב בין כל ימי חייו של מוכר או של לוקח. והוא הדין למוכר ולנותן אילן לפירותיו, או רחל לגיזתה, או בהמה ושפחה לולדותיהם, או עבד למעשה ידיו, בכל – ממכרו או מתנותיו קיימין.
הקונה 'גוף לפירות' בעצם מקבל זכות להשתמש בחפץ, אלא שזכות זו אינה זכות אישית, אלא היא בעלות חלקית על החפץ. הקונה רשאי לנצל את החפץ כדי להפיק ממנו רווחים, אולם הוא אינו רשאי למכור את גוף החפץ או לשנותו. כדוגמא לקניין זה נשתמש בקניין שדה לפירות – הקונה רשאי לעבוד בשדה על מנת להוציא פירות ולמכור אותם, אולם הוא אינו רשאי לבנות בשדה, משום שכך הוא פוגע ב'גוף' השדה.
בגליונות הבאים נעמוד על כמה מן הפרטים בהלכות קניינים, וכן על מושג ה'שעבוד'.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
