גליון מס' 41 - בעיית ריבית

פסקי דין

הרב יעקב אליעזרוב, בית הדין האזורי אשדוד

פד"ר כרך יז עמ' 289-310

שבירת תוכנית חיסכון נושאת ריבית והצמדה

תיאור המקרה

התובע הוא בעלה לשעבר של הנתבעת. בהסכם הגירושין ביניהם, נדרש התובע לפתוח תוכנית חיסכון עבור שתי בנותיהן של בני הזוג, שהנתבעת תשמש כנאמנת שלה. התובע עשה כן. כשנה לאחר פתיחת החיסכון, 'שברה' הנתבעת את כספי החיסכון לעצמה, בשביל נסיעתה לחו"ל.

התביעה

התובע טוען, שעל הנתבעת לדאוג שכל כספי החיסכון יגיעו לבנותיו, ולכן עליה לשלם את מלוא הסכום שהופקד בצירוף ההצמדה והריבית עד המועד המתוכנן לפקיעת תוכנית החיסכון.

פסק הדין

הנתבעת חייבת לשלם את שווי החיסכון ביום שבו שברה אותו, דהיינו הקרן, ההצמדה והרווחים עד אותו יום.

הנימוקים:

סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:

א. האם התובע רשאי לתבוע את הנתבעת?

ב. האם הנתבעת חייבת בתשלום ההצמדה והריבית מדין שומר?

ג. האם הנתבעת חייבת בתשלום ההצמדה והריבית מדין מזיק?

ד. האם הנתבעת חייבת בתשלום ההצמדה והריבית מדין מבטל כיסו של חברו?

א. טענת 'לאו בעל דברים דידי את' בנדון דידן

לכאורה, היות שהכסף הופקד בחשבון חיסכון לטובת בנות בני הזוג, התובע אינו יכול לתבוע את הנתבעת. למרות זאת, בית הדין קבע, כי היות שהכסף הופקד בתוכנית החיסכון כדי שיעמוד לרשות הבנות רק לאחר תקופת החיסכון, אם הכסף לא יגיע לידיהן, הרי שהנתבעת שינתה מדעת המפקיד, והרי זה דומה לדברי רבי מאיר (בבא מציעא עח:):

תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: הנותן דינר לעני ליקח לו חלוק, לא יקח בו טלית, טלית – לא יקח בו חלוק, מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית.

ומבואר בגמרא, שלדעת רבי מאיר נחשב העני כגזלן כשמשנה מדעת בעל הבית, ואף רבנן חולקים על רבי מאיר רק מפני שייתכן שניחא לבעל הבית גם אם העני יקנה טלית, אבל אם אמר בעל הבית בפירוש שהוא נותן לעני לצורך חלוק בלבד, גם הם מודים שהעני נחשב כגזלן.

נוסף על כן, בוודאי שלבנות יש רשות לתבוע אותה. התובע, מהיותו אביהן, רשאי לתבוע בשמן, שהרי הוא 'אפוטרופוס טבעי' של הבנות.

ב. חיוב הנתבעת בתשלום ההצמדה והרווחים מדין שומר

כאמור לעיל, ברור שהנתבעת נחשבת כגזלנית לגבי סכום הקרן שלקחה מתוכנית החיסכון, והשאלה היא לגבי תשלומי ההצמדה והרווחים. שהרי, כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה, ולכן את מה שלקחה, צריכה לשלם, אולם את הרווחים העתידיים, לכאורה אין זה אלא גרמא בעלמא, ופטורה מלשלם.

ואמנם, מסתבר שיש לנתבעת דין של שומרת על הכסף, שהרי היא שימשה כנאמנת ואפוטרופסית על עליו. בשו"ת שאלת יעבץ (חלק א סי' פה) דן באדם ששמר על כרטיסי הגרלה, כשהחוק היה שמי שכרטיסו הפסיד בהגרלה הראשונה יכול להוסיף מעט כסף ולהחליף את הכרטיס בכרטיס שני, ונמצא שכשהשומר התרשל ולא החליף את הכרטיסים, איבדו המפקידים את זכותם בהגרלה השנייה. וכתב השאלת יעבץ, שאף שהשומר לא עשה דבר שגרם להפסדים, אלא רק גרמא בעלמא, הלא שומר חייב גם בגרמא.

כעין זה כתב גם בשו"ת חתם סופר (חושן משפט סימן קמ):

על כרחך האמת יורה דרכו דלא נאמרו דיני גרמי וגרמא אלא באיניש דעלמא המזיק חברו, אבל מי שבא הדבר לידו בתורת שמירה או שליחות חייב אפילו על צד רחוקה ונפלאה, וכל פשיעת השומרים ועיוות שליחות כד מעיינת בהו איננו אלא גרמא בעלמא, ואפילו הכי חייב. ואם כן יפה פסק הרא"ש לחייב השליש שהחזיר שטר מכירת שמעון לאביו, דאף על גב דאין דין שומרים בשטרות על זה יפה, כתב הרא"ש דהיינו אי היה השטר נאבד בפשיעה, אבל השתא שהאביד השטר בידים אף על גב שמכל מקום לענין הפסד הממון שבתוך השטר איננו אלא גרמא, מכל מקום כיון שבא החפץ בתורת שמירה לידו מחייב לשמור שמירה מעליותא...

אמנם, יש לחלק בין נדון שלהם לנדון דידן. שכן, בנדון החתם סופר והשאלת יעבץ, השומר שמר על ממון מסוים, וברגע שגרם את הנזק, מיד התחייב בכל התשלום, אף שחלק מהנזק נוצר על ידי גרמא. אולם, בנדון דידן, הרי ברגע שלקחה הנתבעת את הכסף, נתחייבה בתשלומים כפי שווי החיסכון באותו הזמן, אבל ההצמדה והרווחים שמכאן ואילך, לא היתה שומרת עליהם כלל, ולכן אין לחייבה עליהם. וכעין חילוק זה עולה גם בדברי הריב"ש (סי' שצו) שכתב על אדם שהפקיד אצל חברו חיטים, והנפקד מכר אותם בשעה שהחיטים היו זולות, וכעת לאחר שנתייקרו החיטים תובע המפקיד את שווי החיטים כעת. וכתב הריב"ש, שכאשר הנפקד הוציא את החיטים, הרי הוא גזל אותם, וכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה, ולכן אין הנפקד צריך לשלם אלא כשעת הזול. הרי, שלמרות שהנפקד גרם הפסדים למפקיד, אין הוא משלם אלא כשעת גרימת ההפסדים.

ג. חיוב הנתבעת מדין מזיק

נאמר בגמרא (בבא מציעא צט:):

אמר רבא: הני שקולאי דתברו חביתא דחמרא לחנוואה, ביומא דשוקא מיזדבנא בחמש בשאר יומי מיזדבנא בארבע. אהדרו ליה ביומא דשוקא – מהדרו ליה חביתא דחמרא, בשאר יומי – מהדרו ליה חמש.

על פי פירוש רש"י, אדם ששבר חבית לחברו, למרות שהחבית נשברה ביום ששווה רק ארבעה זוזים, היות שביום השוק היא תהיה שווה חמישה זוזים, חייב השובר לשלם חמישה זוזים.

קצות החושן (רצא סק"א) תמה על דברי רש"י, מדוע משלם כשעת היוקר כששבר בשעת הזול? ותירץ, שכיוון שבטוח לחלוטין שערך החבית יעלה ביום השוק, הרי הפסיד השובר את הרווח הזה לבעל החבית, ומדינא דגרמי עליו לשלם את השווי ביום השוק.

בנתיבות המשפט (שם סק"ב) חלק על קצות החושן, וכתב שגם מדינא דגרמי לא משלמים יותר משווי החפץ כעת. את שיטת רש"י מבאר נתיבות המשפט, שמדובר בפועל ששבר, ולגבי פועל יש דין מיוחד, שהוא מתחייב לשלם כשלא יעשה עבודתו כראוי, והרי זה דומה לאריס שחייב לשלם כשהוביר את השדה, כמבואר במשנה (בבא מציעא קד.).

בנדון דידן, לשיטת קצות החושן, היות שההתחייבות של הבנק לשלם את מלוא ההצמדה והרווחים היא התחייבות גמורה, הרי זה 'ברי היזקא' והנתבעת צריכה לשלם את מלוא ההצמדה והרווחים המובטחים.

גם לשיטת נתיבות המשפט, היות שהנתבעת היתה אפוטרופסית על החיסכון, ברור שגם לגביה שייכת הסברא שאמר נתיבות המשפט לגבי פועל, שמתחייב לשלם מדין 'אם אוביר ולא אעביד'.

ד. חיוב הנתבעת מדין מבטל כיסו של חברו

הירושלמי במסכת בבא מציעא (פרק ה הלכה ג) אומר, שהנותן לחברו מעות להתעסק בהן, ולא התעסק המקבל, אין לנותן עליו אלא תרעומת. הלכה זו מכונה בקיצור, 'מבטל כיסו של חברו'.

הראבי"ה (סימן תקנו) כותב, שהפטור נובע מכך שהרווח לא היה בטוח, שהרי לא כל מתעסק מצליח להרוויח. בנמוקי יוסף (בבא מציעא סא: מדפי הרי"ף) כותב שהפטור נובע מכך שהמקבל לא התחייב בפירוש לפצות את הנותן במקרה שלא יתעסק, בניגוד לאריס המתחייב לעשות כן, כפי שעולה מהמשנה שהבאנו לעיל.

בנדון דידן, שתי הסברות אינן שייכות. היות שתוכנית חיסכון מבטיחה רווחים, הרי ההפסד שגרמה הנתבעת הוא הפסד ודאי. כמו כן, היות שהנתבעת שמשה כאפוטרופסית, ברור שהיא התחייבה שאם תזיק תשלם את כל הרווחים, שהרי לכך התוכנית עומדת, ועל זה גופא התחייבה וקיבלה להיות שומרת בעבור בנותיה.

אמנם, מדברי הש"ך (חושן משפט סימן רצב סקט"ו) עולה, שאף במקום שהרווח ברור, אין המבטל כיסו חייב, משום שאין זה אלא גרמא בעלמא.

בתשובת החתם סופר (חושן משפט סימן קעח) כתב, שיש לפשר בעניין זה, כיוון שאין הדין ברור לחלוטין.

לאור כל האמור קבע בית הדין שיש לעשות פשרה – את הרווחים וההצמדה שהיו מגיעים לבנות אילו החיסכון היה נקבע מראש עד יום שבירת החיסכון, תשלם הנתבעת. אבל את הרווחים שמכאן ולהבא, הנתבעת אינה צריכה לשלם.

בית הדין האזורי אשדוד

פד"ר כרך טז עמ' 252-259

עורך דין שגבה ריבית פיגורים בשם העירייה

תיאור המקרה

העירייה במקום פלוני סללה מדרכה על יד ביתו של התובע, ושלחה לו חשבון תשלום בגין חלקו במדרכה. התובע סירב לשלם, והעירייה העבירה את העניין לטיפולו של הנתבע, שהוא עו"ד מטעמה. מאחר שהתובע עמד בסירובו לשלם, נאלץ הנתבע לגבות ממנו בעל כרחו את החוב בצירוף ריבית והצמדה כחוק.

התביעה

התובע טוען, שהנתבע לקח ממנו כסף שלא כדין, ועליו להשיבו לו. אמנם, הנתבע פעל כשליחה של העירייה, אולם היות שמדובר בגביית כספי ריבית שיש בזה איסור, אין הנתבע נחשב כשליח, משום שאין שליח לדבר עבירה.

פסק הדין

בית הדין פטר את הנתבע מלשלם לתובע.

הנימוקים:

סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:

א. האם מותר לעירייה להטיל מסים ולחייב ריבית והצמדה על המאחרים מלשלם?

ב. האם רשאי התובע לתבוע את הנתבע, משום שאין שליח לדבר עבירה?

א. זכות העירייה להטיל מסים ולקנוס את המאחרים לשלם

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן ב) מבואר:

וכן נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כבית דין הגדול, מכין ועונשין, והפקרן הפקר.

ואף שיש חולקים וסוברים שאין בידם להפקיר, היינו לגבי הפקעת ממון, ולא לגבי חלוקת הוצאות העיר בין תושביה, וכפי שכתב הסמ"ע (שם סקי"א) בשם המהרי"ק:

דאפילו למאן דאמר טובי העיר יכולים לתקן מה שירצו, היינו דוקא מה שהוא צרכי הקהל, אבל להפקיע ממון מאחד לחבירו שאינו צורך הקהל, פשיטא דלא.

ולכן, הוצאות בניית מדרכה וכדומה, יש לבני העיר רשות להטיל את התשלום על אנשי העיר כראות עיניהם.

ואמנם, בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רלא סעיף כח) מבואר, שבמקום שיש 'אדם חשוב' בעיר, אין רשאים להתנות שלא מדעתו, ואם כן, היו צריכים להתייעץ עם תלמידי החכמים שבעיר, דבר שמן הסתם לא נעשה, אך כתב בדרכי משה (חושן משפט סימן ב) שזה רק בדבר שהוא קנס, ולא במסים סתם.

מלבד זאת, יש לציין ש'אדם חשוב' היינו, אדם שממונה לעניין זה, שתקנות הציבור יהיו תלויות בו, כלשון השולחן ערוך (סימן רלא שם), אבל מי שאינו תלמיד חכם הממונה על הציבור, אין לו דין אדם חשוב לעניין זה.

כל האמור לעיל הוא ביחס לעצם המס. אבל לשאלת הקנס במקרה של פיגור בתשלום, נחלקו הדיינים אם רשאים בני העיר להטיל קנס.

לדעת הרב שלמה דיכובסקי, רשאים בני העיר להטיל קנסות אלו משני טעמים: (1) העירייה אמנם נחשבת כ'אישיות משפטית' אבל היא איננה אישיות משפטית פרטית, ואין איסור להלוות או ללוות ממנה בריבית. (2) הטלת ריבית והצמדה על חוב שאדם חייב למוסד ממשלתי או עירוני, איננה ריבית, אלא קנס נוסף על המאחרים לשלם.

הרב יעקב אליעזרוב התנגד לטעם הראשון שכתב הרב דיכובסקי – לדעתו, אף שיש המתירים להלוות לבנקים בריבית, כדוגמת שו"ת מהרש"ג (יו"ד סי' ג) וחלקת יעקב (ברייש, חלק ג סי' קצ), שם מדובר דווקא להלוות לבנק. אבל ללוות מהבנקים בריבית, אסור גם לשיטתם, ואין לסמוך על כך לכתחילה. הרב אליעזרוב התנגד גם לטעם השני של הרב דיכובסקי, אלא שהוסיף שלכתחילה היה ראוי שהעירייה תציין שמדובר בקנס פיגורים, ולא בריבית, כדי למנוע חשש איסור על פי ההלכה. למעשה, הרב אליעזרוב כתב שאין להוציא מיד הנתבע מאחר שהוא מוחזק, ולא סמך לגמרי על שני הטעמים הנ"ל.

לדעת הרב מסעוד אלחדד, הצמדת החוב למדד מותרת, אבל תוספת הריבית יש בה משום איסור ריבית, אלא שאין זה איסור דאורייתא, שהרי אין כאן ריבית בדרך הלוואה, אלא רק איסור דרבנן.

ב. דין שליח לדבר עבירה בנדון דידן

לדעת הרב דיכובסקי, היות שלעירייה היתה זכות מלאה לגבות את ההצמדה וריבית הפיגורים, ברור שגם הנתבע נחשב שליח לכל דבר, וממילא אינו בעל דברים של התובע.

הרב אליעזרוב והרב אלחדד ציינו טעמים מדוע אין כאן דין שליח לדבר עבירה, אף אם נאמר שהנתבע עשה איסור:

הרב אליעזרוב ציין, שלדעת תוספות (בבא מציעא עט. ד"ה נתנו) כשהשליח שוגג, יש שליח לדבר עבירה, משום שלא שייכת סברת 'דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעים?'. היות שאין ברור שיש כאן איסור, ואף אם יש איסור, בוודאי שהשליח היה שוגג, אין להוציא מיד השליח.

הרב אלחדד ציין, כי היות שמדובר בריבית דרבנן, יש שיטות באחרונים, שבאיסור דרבנן יש שליח לדבר עבירה. כן כתבו המשנה למלך (מלוה ולוה פרק ה הלכה יד ד"ה העולה שכר) והמהרי"ט (חלק א סי' קטז).

נוסף על כך, יש לצרף את שיטת הרמ"א (יורה דעה סימן קס עיף טז):

שמותר לישראל לומר לחבירו ישראל: לך והלוה לי מעות מפלוני ישראל ברבית ומותר לתת אחר כך הרבית לשליח להביאו לו, דלא אסרה תורה אלא רבית הבא מיד לוה למלוה והשליח אינו עושה שום איסור, דהאי רבית לאו דידיה הוא, ואי משום ששלוחו של אדם כמותו, אין שליח לדבר עבירה.

ואף שהט"ז חלק על הרמ"א, ובב"י כתב שתלמיד טועה כתבו, בנקודות הכסף סתר את ראיות הט"ז, והסיק כדעת הרמ"א. ולכן, היות שהנתבע מוחזק, יכול לומר 'קים לי' כדעת הרמ"א.

הרב צבי יהודה בן יעקב, בית הדין לממונות שע"י המועצה הדתית רמת גן

משפטיך ליעקב כרך ב עמ' שסא-שעג

התחייבות לתשלום שכר צמודה לדולר

תיאור המקרה

התובעת היא חברת שירותי קייטרינג, שסיפקה שירות לאירוע שארגן הנתבע. על פי הסיכום בין התובעת לנתבע היה הנתבע אמור לשלם סכום מסוים שחושב בדולרים. למעשה, הנתבע עיכב את התשלום מחמת טענות שונות. התובעת הגישה תביעה בבית המשפט, והנתבע התחייב לשלם את התשלום צמוד למדד.

התביעה

הנתבע פנה לבית הדין, בטענה שאיננו צריך לשלם את ההצמדה למדד כפסיקת בית המשפט, משום שיש בזה איסור ריבית.

פסק הדין

בית הדין קבע שהנתבע איננו צריך לשלם את ההצמדה למדד, אבל הוא צריך לשלם צמוד לדולר, כלשון החוזה.

הנימוקים:

סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:

א. האם יש איסור בהצמדת חוב הנובע משכר עבודה למדד?

ב. האם התחייבות לשלם בדולרים מחייבת לשלם צמוד לדולר, גם לאחר יום התשלום?

א. הצמדת חוב הנובע משכר עבודה למדד

האחרונים דנו בשאלה, האם יש בהצמדת חוב מחמת הלוואה למדד משום איסור ריבית. החזון איש (יורה דעה סימן עד אות ה) כתב:

המלוה חברו מטבע והוזלה ואייקור פירי, אף על גב דהסיבה היא במטבע, שהושפע שפע של כסף, מכל מקום אינו מוסיף לו, דזהו כוחו של מטבע שאמרה תורה בגזלן ומזיק, דמשלם כשעת הגזילה. וכדאמרו ריש פרק הזהב, דיוקרא וזולא מתייחס אל הפירי לעולם, ולא אל המטבע. ואפילו נפסל המטבע בינתים וקם מטבע חדש, כל שלא נשתנה משקלו, הרי זה כמו מטבע ראשון, בין שהוקרו פירי ובין שהוזלו.

כיוצא בזה כתב גם באגרות משה (יורה דעה ב סימן קיד). ועל כן, הצמדת חוב למדד אסורה משום ריבית.

ואמנם, היה מקום לומר, שהלווה אינו משלם שכר על המתנת מעות, אלא תשלום על ההפסד שנגרם לתובע מירידת ערך הכסף בין מועד ההלוואה למועד הפרעון. הפסד זה הוא הפסד ברור, שהרי המלוה היה יכול להצמיד את כספו למדד בקלות רבה. אבל מדברי הרשב"א בתשובה (חלק ג סי' רכז) מבואר שאסור ללווה לשלם למלוה את מה שנמנע להרוויח מחמת שלא שילם לו בזמן:

אלא שאפילו בטענת הריבית, איני רואה טענת מי שמתיר מדין מזיק. שאם כן בכל ריבית נתיר, שבכל ההלוואות יש בהן נזק כזה שאינו יכול להרויח תוך הזמן בסחורה ובשאר רוחים שיבואו לידו.

וכן הסיק בשבות יעקב (חלק א סי' סד), שתשלום בגין עיכוב מעות הוא ריבית גמורה, וכן כתב גם החתם סופר (שו"ת חו"מ סי' קעח).

אמנם, כל האמור לעיל הוא לגבי חובות הנובעים מהלוואה. לגבי חוב הנובע משכר שכיר, יש הסוברים שדינו שונה. כך כתוב באור זרוע (פסקי בבא מציעא סימן קפא):

כבר היה מעשה בהרב ר' אליעזר דטול זצ"ל שהיה נשכר לר' חזקיה זצ"ל בבוברט. וכשהגיע הזמן שהיה לו ליתן שכירות שלו לא נתן לו ועכבה הרבה עד לאחר הזמן. והיה הרב ר' אליעזר זצ"ל תובע אותו כמו שהיה יכול להרויח באותן המעות עד אותו הזמן. והיה דן מורי רבינו אבי עזרי זצ"ל לחייב את ר' חזקיה... – רבינו יואל הלוי זצ"ל. ונראה בעיני שר' חזקיה לא היה חייב ליתן לו כלום עבור מה שעיכב לו השכירות משום דהוה ריבית... – כך נראה בעיני אני המחבר יצחק בר משה נב"ה:

הרי שלדעת רבינו יואל אין איסור ריבית בהלנת שכר, והריב"ם סובר, שיש משום ריבית גם בהלנת שכר. בראשונים אחרים מבואר, שרבנו אליעזר מטוך הוא שהתיר ריבית בהלנת שכר.

הב"י (יורה דעה סוף סימן קס) כתב שדברי רבינו יואל אין להם על מי שיסמוכו, וכן כתב הש"ך (יורה דעה סימן קעו סק"ח). אבל הבית יצחק (יו"ד חלק ב סי' ב) פסק כרבנו אליעזר מטוך.

גם החתם סופר (שו"ת, ליקוטים סי' כו) כתב שסברת רבנו אליעזר נכונה ונימק:

ואמנם לפע"ד סברתו נכונה, דקיימא לן נהי דאין דורשין טעמא דקרא מכל מקום היכי שהטעם מפורש בקרא אזלא בתריה, ומפורש בקרא טעמיה 'וחי אחיך עמך' – שהקב"ה הטיל חיותו של הלוה על המלוה ומחוייב להלות לו הלואת חן וחסד ולא באגר נטר. ואם כן תינח במלוה ולוה דעלמא, אמנם בשוכר ושכיר נהפוך שהטיל הקב"ה חיותו של מלוה שהוא השכיר על הלוה השוכר ופקיד עליו 'לא תלין שכרו אתך עד בקר' משום כדי חיותו של שכיר כמבואר ריש פרק כל הנשבעים, ואם כן אם ירצה השכיר המלוה הזה לוותר על חיותו ולהשהותו שכרו מותר ליקח ממנו אגר נטר כדי להחיות נפשו. וסברת ר"א מטוך נכונה וישרה.

לפי דברי החתם סופר, הטעם לחלק בין חוב של שכירות לבין חוב רגיל הוא, שלגבי חוב רגיל, התורה הטילה על המלוה לדאוג לחייו של הלווה, ולכן אסרה על המלוה לקחת שכר על ההלוואה. אולם, בעובד המצב הפוך – התורה הטילה על המעביד לדאוג לרווחתו של העובד, שהרי יש על המעביד איסור 'בל תלין', ולכן לעובד מותר לקחת שכר על דחיית תשלום שכרו.

לפי דברי החתם סופר, רק במקום שבו יש לעובד דין של שכיר, שהמעכב שכרו עובר בבל תלין, התיר רבנו אליעזר מטוך. בקצות החושן (סימן שלט סק"ג) כתב, שאומן העובד בכליו שלו, הרי זה כמקח וממכר, ואין בעיכוב שכרו משום איסור 'בל תלין', והוא הדין בנדון דידן, שהרי התובע רק מספק אוכל לנתבע, ואיננו שכיר של הנתבע. לכן, גם לפי שיטתו של רבי אליעזר מטוך, לא יוכל התובע ליטול ריבית על עיכוב שכרו.

ב. התחייבות דולרית לתשלום

הנמוקי יוסף (בבא מציעא כז. מעמודי הרי"ף) כותב:

ודכוותיה במטלטלי, שמי שמשך חפץ מחבירו והתנה ליתן לו כור חיטים חדשים, חייב ליתן לו כמו שפסק.

דהיינו, שאפשר לקבוע שהתשלום עבורחפץ לא יהיה בכסף דווקא, אלא גם בחפצים. בקצות החושן (סימן רג סק"ד) הקשה מדברי הראשונים בסוגיית הגמרא בעבודה זרה (סג.), הכותבים שאם התחייב לפועל כור חיטים בעד עבודתו, רשאי לתת גם כסף, ולאו דווקא חיטים. דהיינו, שלגבי שכר פועל, אין אפשרות להתחייב לשלם חפץ דווקא. והדבר סותר לכאורה את דברי הנמוקי יוסף.

קצות החושן מתרץ, ששכר פועל באופן מהותי הוא כסף, וכסף אינו קונה מטלטלין, ולכן אי אפשר שתמורת הכסף יתחייב בעל הבית לשלם לפועל מטלטלין דווקא. מה שאין כן במי שמשך פירות, שמשיכת המעות קונה את התמורה, גם אם התמורה היא חפץ אחר.

בנתיבות המשפט (שם סק"ז) תירץ באופן אחר: יש הבדל בין מי שאמר לפועל שבתמורה לעבודה יתן לו חפץ, שאין כאן קניין, משום שהרי זה כמו קניין בלשון 'אתן' שאינו מועיל, לבין מי שאמר לפועל שתמורת עבודתו יהי חפץ זה שלו, שזו לשון מועילה. במקרה של הנמוקי יוסף מדובר שהקונה התחייב לשלם פירות תמורת החפץ, וגם התחייבות של פירות מועילה, ורק לשון של 'אתן' איננה מועילה, שאין כאן התחייבות ואין כאן קניין.

נמצא, שבין לדברי נתיבות המשפט ובין לדברי קצות החושן, במכירה יכול הקונה להתחייב חפץ כתמורה. ולכן, היות שבהסכם שבין התובע לנתבע התחייב הנתבע לשלם בדולרים, אף אם נגדיר דולרים כפירות בארץ, כיוון שהמטבע הוא השקל, תועיל ההתחייבות.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר