|
 גליון מס' 42 - חוזיםעת לדוןחובת התשלום בהעדרות עובד עקב מחלההרב עקיבא כהנאעובד שנעדר מעבודתו עקב מחלה, האם המעסיק חייב לשלם לו בעבור ימי המחלה? האם זה משנה באיזה מחלה הוא חלה? בגליון זה, ננסה לבחון שאלה זו.
שיטות הראשונים בעניין ימי מחלה
הגמרא בקידושין (יז.) דנה בשאלה, אם עבד עברי שנמכר לשש שנים וחלה חלק משנות עבודתו, צריך להשלים את ימי מחלתו, כך שהאדון יקבל שש שנות עבודה, או שימי המחלה נחשבים כחלק משש שנות העבדות. הגמרא מבדילה בין שני מקרים: אם העבד חלה במיעוט הזמן, דהיינו פחות משלוש שנים, הוא אינו צריך להשלים עבודתו, וההפסד הוא על האדון. אבל, אם חלה רוב זמן העבדות, אז חייב להשלים את הזמן שלא עבד עקב מחלתו.
התוספות (שם ד"ה חלה) מביאים דעה, שדינו של שכיר שחלה במהלך התקופה שהתחייב לעבוד, דומה לדינו של עבד עברי:
יש שהיו רוצים לומר שאותם שכירים, מלמדי תינוקות, אם חלו חצי זמן כמו כן לא יהיו משלימים את זמנן, כמו עבד עברי דהכא, ויטלו כל השכירות.
על כך מקשים התוספות מהגמרא בבבא מציעא (עז.) שממנה משמע שפועל שנאנס ולא עבד אין נוטל אלא עבור מה שעבד בפועל, ומסיקים:
ואם כן מלמדי תינוקות נמי, אם חלו, לא יקחו אלא מה שהרויחו דאין לדמותם כלל לעבד עברי, דעבד עברי גופו קנוי לאדונו... אבל מלמד אין גופו קנוי, אלא שכר עצמו ללמוד עד הזמן, וכשאינו יכול להשלים לא יטול אלא מה שהרויח.
נמצא, שיש מחלוקת בראשונים בשאלה אם שכיר לזמן שלא עבד עקב מחלה חייב המעסיק לשלם לו שכרו.
התשב"ץ (חלק א סי' סד) מסביר את הסברא הראשונה שהביאו התוספות, ובכך גם נדחית ראיית התוספות משכיר יום שחלה בזמן עבודתו: אדם שיש לו עבד עברי לזמן ארוך, יודע שחלק מהזמן העבד יחלה, ובכל זאת לא התנה עמו כלום לגבי זה. בכך, מקבל האדון על עצמו לשלם אף שהעבד יחלה. בדומה לכך, כך גם מעסיק ששוכר מלמד לזמן ארוך, יודע שהמלמד יחלה חלק מהזמן, וכיוון שלא התנה, הסכים לתת שכרו בזמן מחלת העובד. לעומת זאת, שכיר יום, המעסיקו אינו מעלה בדעתו שבדיוק באותו יום ששכרו, הפועל יחלה, ולכן אינו מחויב לשלם לו.
אלא שגם לשיטת התשב"ץ ישנו תחום שלא ברורה הגדרתו: שכירות שהיא בין יום לבין שנה, מתי תהיה השכירות מוגדרת כשכירות ארוכה, שבה המעסיק מחויב לשלם על ימי מחלה לעובד, ומתי תוגדר כשכירות קצרה שבה אין המעסיק מחויב לשלם על ימי מחלה. ניתן כמובן לומר שהחל משנה זה נחשב כתקופה ארוכה, זמן שאגב, גם מופיע בחוק הישראלי כקביעות בעבודה.
שיטה נוספת היא שיטת הרא"ש (המובאת ברמ"א חושן משפט סימן שלג סעיף ה) שאף שמעסיק לא חייב לשלם לעובד על ימי מחלה, מכל מקום אם חזר העובד לעבודה, והמעסיק לא אמר לו שמנכה לו משכרו, חייב המעסיק בשכרו, כיון שמחל לו על ימי המחלה. אבל הש"ך (סקכ"ה) חולק על כך, וסובר שאין בשתיקתו של המעביד משום מחילה על ימי העבודה שלא עבד.
כל האמור לעיל הוא מדינא דגמרא, אבל גם לשיטת התשב"ץ, היות שבמדינת ישראל קיים 'חוק דמי מחלה', מסתמא, כשאדם מעסיק שכיר, על דעת זה מקבלו, ולכן יהיה חייב רק בימי המחלה הקבועים בחוק, או לחילופין, על פי המנהג המקובל בכל מקום עבודה. עם זאת, במקום שאין מנהג ברור, מסתבר שיש ללכת אחר דין תורה בעניין זה.
סביר להניח, שגם לשיטת הרא"ש, אם אדם עובד במקום עבודה מסודר, הרגיל לתת ימי מחלה, הרי המעביד והעובד התחייבו זה לזה על דעת ימי המחלה הקבועים בחוק, או על דעת ימי המחלה שנהוג במקום עבודה זה.
תשלום מראש
הלכה משמעותית נוספת בעניין זה עוסקת במקרה שבו המעביד שילם לפועל מראש. הרמ"א (שם) כותב, שאם המעביד שילם לפועל מראש, אינו יכול לנכות את ימי המחלה, ולדרוש מהפועל להחזיר חלק מהכסף. הרב בנימין רבינוביץ (קובץ התורה והמדינה קובץ ט) מסביר שהטעם להבחנה בין תשלום מראש לבין תשלום לאחר העבודה קשור להגדרת אופי העסקה שבין בעל הבית והפועל. כאשר בעל הבית משלם לפועל מראש, הרי זה כאילו קנה את גופו של העובד למלאכתו, ואז דינו כעבד, שימי מחלתו נחשבים כחלק מימי עבודתו וגם אם חלה לא יצטרך העובד להחזיר את הכסף. לעומת זאת, כאשר המעביד משלם לאחר העבודה, אין גופו של הפועל קנוי, ואפילו אם כבר נתן את המשכורת, גם בעבור ימי המחלה, יכול המעסיק לדרוש חזרה את חלק ימי המחלה שניתן בטעות.
עובד שנעדר עקב חשש להידבקות במחלה
הכנסת הגדולה (חושן משפט שם אות יז) מוסיף שגם לפי הרא"ש הסובר שאין חובה לשלם לעובד כאשר הוא חולה בעצמו, אם בעיר משתוללת מגפה והעובד בורח כדי שלא להידבק, אין זה נחשב שאינו יכול לעבוד מחמת מחלה, והמעסיק יהיה חייב לשלם לו שכרו. הרב משה טווערצקי (מאסף קול התורה כרך נד) הבין שגם על פי דברי כנסת הגדולה, "אם המלמד היה יכול להכריח ולאנס את עצמו, ולאזור חיל וללמד לתלמידו, ולא עשה כן, אין מקום לתשלומין". אבל אין דבריו נראים, משום שאם כן נתת דבריך לשיעורים, מה עוד שמדברי כנסת הגדולה עצמם לא משמע כך.
מחלה הגורמת לתפקוד חלקי
המהר"י ברונא (סי' קלד) וכן הציץ אליעזר (חלק ב סי' כו) סוברים שכל שכיר שחלה, אלא שמחלתו לא מפריעה לו בתפקוד באופן שאינו יכול כלל לעבוד, אלא שרק יכול הוא לעבוד באיכות נמוכה יותר (ואולי גם ניתן לומר פחות שעות ביום), חייבים בכל שכרו. ראיָתם היא מהגמרא בקידושין (שם), האומרת שאם עבד חלה יותר משלוש שנים צריך להשלים את הזמן שלא עבד, אבל אם היה יכול לעשות מלאכה קלה בזמן המחלה, אינו צריך להשלים. הציץ אליעזר הבין שאותו דין קיים גם לגבי פועל.
אמנם ניתן לחלק, ולומר שדין זה קיים רק בעבד, שלא סיכם עם מעסיקו על מלאכה מסוימת, אלא סיכם שגופו ייקנה לרבו, ולכן כל עוד הוא יכול לבצע מלאכה כלשהי, נחשב שהוא עובד אצל אדונו, מה שאין כן מעסיק השוכר עובד לעבודה מוגדרת, אם העובד יכול לעבוד רק בצורה מופחתת, המעסיק יהיה פטור מלתת לו את שכרו, כיון שהעובד הפר את הסיכום שביניהם, וכן משמע מדברי הריטב"א בקידושין (שם).
לסיכום הדברים: לגבי עבד עברי הדין הוא שימי המחלה נחשבים כאילו עבד בהם, כל שלא היה חולה רוב ימי עבדותו. לגבי פועל, יש מחלוקת ראשונים אם הוא נחשב כעבד, או שפועל לעולם אינו מקבל שכר בעבור ימי מחלתו, אלא אם כן ישנה הסכמה מכוח המנהג, או מחילה של בעל הבית.
כמו כן, עובד שמחמת מחלתו אינו עובד באיכות טובה כפי שהיה עובד בזמן שהיה בריא, ייתכן שעדיין צריכים לשלם לו כל שכרו.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
גליון 42
גליון 42