|
 גליון מספר 7 - הוצאות משפטפסקי דיןהרב א. ל. רביץ (אב"ד), בית הדין האזורי תל אביב
פסקי דין רבניים, חלק ג עמ' 18 – 39
חיוב בהוצאות משפט בעקבות ביטול התביעה
תיאור המקרה
התובעת היא אשתו של התובע. הזוג החל בהליך גירושין עקב סכסוך ביניהם, בעקבות נישואי הבעת לגוי. כל אחד מהצדדים מאשים את השני כי הוא אשם בנישואים אלו, והדבר הוביל לכך שהם אינם מסוגלים לחיות ביחד.
הנתבע הגיש תביעת גירושין. לאחר מספר דיונים, הוא ביטל את התביעה. ואחר זמן נוסף, חידש את התביעה.
התביעה
התובעת דורשת מהנתבע תשלום עבור כל הוצאות המשפט של סדרת הדיונים הראשונה. טענתה היא, שהיות והנתבע ביטל את התביעה, יש בכך הוכחה כי זו תביעה קנטרנית בלבד.
תשובת הנתבע
הנתבע הסביר, כי ביטול התביעה באמצע הדיונים נבע מתביעה שהגישה התובעת בשם בתה לסלקו מהדירה, והנתבע רצה שהתובעת תעיד בתור אשה ולא בתור גרושה.
הנתבע טוען, שאפילו היה מפסיד בתביעה, אינו חייב בהוצאות, ומכל שכן שלא הפסיד, אלא המשיך בתביעה.
פסק הדין
היות ותביעת הנתבע לא היתה משום תרמית או קינטור כטענת התובעת, אין לחייב את הנתבע בהוצאות שגרם לתובעת.
אולם, היות והנתבע ביטל את תביעתו לשם תועלת משפטית בתביעה נוספת בבית משפט אזרחי, חייב בית הדין את הנתבע בתשלום עבור הוצאות ישיבה אחת, כולל שכר עורך הדין.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. האם מעיקר הדין יש חיוב בהוצאות משפט?
ב. חיוב הוצאות משפט במסרב לרדת לדין
ג. חיוב הוצאות כאשר התובע לא מופיע לדיון
ד. על אילו הוצאות צריך לשלם כאשר ישנו חיוב הוצאות
א. האם מעיקר הדין יש חיוב בהוצאות משפט?
הגמרא במסכת סנהדרין (דף לא:) אומרת:
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן התוקף את חבירו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הוועד כופין אותו וילך למקום הוועד אמר לפניו רבי אלעזר רבי מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה אלא כופין אותו ודן בעירו.
וכתבו הראשונים, שמגמרא זו יש להוכיח, שהמתחייב בדין אינו משלם את ההוצאות של הצד שכנגד, משום שאחרת לא היתה שייכת שאלת 'יוציא מנה על מנה'. וכן נפסק בשולחן ערוך (חו"מ סימן יד סעיף ה).
אמנם, מסתבר שאם התביעה נעשתה שלא בתום לב, דהיינו שהתביעה היתה במרמה, וכן אם הנתבע כפר בשקר, חייב הרמאי לשאת בהוצאות. וכן כתב בישועות ישראל.
ב. חיוב הוצאות משפט כאשר מסרב לרדת לדין
הרא"ש (בב"ק פרק י סימן ו) כותב, שלמרות שאין חיוב לשלם הוצאות משפט, אבל אם הנתבע סירב לרדת לדין, והוצרך התובע להוציא הוצאות כדי להעמידו לדין, חייב הנתבע לשלם לתובע את ההוצאות. וראייתו היא מכך שכאשר הנתבע מסרב לרדת לדין, והוצרכו לכתוב עליו 'פתיחה', משלם הנתבע את שכר הסופר.
לעומת זאת, הרשב"א (שו"ת ח"א סימן תתקמ) כותב, שאם הנתבע סירב לרדת לדין, והתובע נאלץ לתבוע את הנתבע בערכאות של גויים, ושם הוצרך להוצאות, אין הנתבע חייב לשלם את ההוצאות. ורק ב'פתיחה' הוא דין מיוחד, שבית דין מחייבים את הנתבע, על שסירב לבוא לפניהם.
שתי הדעות הובאו בשו"ע (שם). הגר"א (אות כט) מסביר, שמחלוקת הרא"ש והרשב"א היא, שלדעת הרשב"א, הוצאות שמוציא צד אחד לצורך המשפט, אע"פ שנגרמו בעטיו של הצד השני, אינן אלא גרמא, ולכן אפילו שהצד השני אשם בהוצאות אלו, כגון שסירב לרדת לדין והוצרך הצד השני לכופו, אין זה אלא גרמא, ופטור, וחיוב ההוצאות במסרב הוא רק מטעם זילותא דבי דינא. ואילו הרא"ש סובר, שהוצאות אלו הן בגדר גרמי, ולכן במסרב, שהרי הוא כמזיק במזיד, חיוב ההוצאות הוא מדין מזיק בגרמי.
ג. חיוב הוצאות כאשר התובע לא מופיע לדיון
הרמ"א (חו"מ שם) פוסק:
מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו: לך ואני אבוא אחריך, והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו.
ונחלקו האחרונים בטעם החיוב. הגר"א (אות לא) כותב שטעם החיוב ב'לך ואני אבוא אחריך' הוא כחיובו של מסרב לרדת לדין, אבל סיים את דבריו בצ"ע. הטעם לספקו של הגר"א הוא, שיש לומר שטעם החיוב אינו מדין גרמי, אלא מדין ערב. דהיינו, שהיות וצד אחד הוציא הוצאות על פי הבטחתו של הצד השני, שיבוא אחריו, הרי זה חייב מדין ערב, ככל ערב, שהמלוה מוציא מעות על פיו.
ויש הבדל בין שני ההסברים. שאם החיוב הוא מדין גרמי, פטור הצד שהתחייב אם לא היה יכול לבוא מחמת אונס, ככל גרמי שפטור באונס. אבל אם חיובו הוא מדין ערב, חייב אע"פ שנאנס ולא היה יכול לבוא.
טעם שלישי לחיוב מבואר מדברי נתיבות המשפט (סימן רלב ביאורים אות י):
...ומזה נראה לפענ"ד, דאם חטף ראובן חפץ משמעון והוליכו למקום אחר דחייב ראובן להחזיר לו החפץ על הוצאותיו דהרי מזיק בידים הוא... ועוד, דלא גרע מלך ואני אבוא אחריך דחייב להחזיר ההוצאות כמבואר לעיל בסימן י"ד סעיף ה' בהגה"ה. ודוקא כשנתכוין לגזול לעצמו והוליכו למקום אחר אינו צריך להוליכו אחריו כשלא נשבע, מטעם תקנת השבים כמ"ש הסמ"ע בסימן (שפ"ז) [שס"ז] ס"ק ב' ע"ש, אבל מזיק בעלמא חייב, דלא מצינו שעשו תקנה למזיק. וכן נראה בלוה שהיה דר עם המלוה במקום אחד ולוה ממנו מעות, ואח"כ עקר הלוה מקום דירתו למקום אחר שמחוייב לשלם דמי הלואתו למקום שלוה ממנו על הוצאותיו, שבגרמת היזק כי האי חייב. ודוקא כשהמלוה עקר דירתו פטור דהמלוה הזיק עצמו, אבל כשהלוה עקר חייב. ואף שהלוה לא נתכוין להזיק מ"מ נראה דחייב, כמו הכא אף שהלוקח לא נתכוין להזיק ומ"מ חייב, דהוצאה היזק ממון גמור הוא ולאו גורם הוא...
נתיבות המשפט כותב, שאם אדם הלוה לחברו, והלוה עבר דירה למקום אחר חייב הלוה לשלם למלוה גם את הוצאות הדרך שהוציא לצורך הגביה, מטעם שהרי הוא כמזיק בידים, וחייב אע"פ שהלוה לא התכוון להזיק כלל.
על כל פנים, היות ורוב הפוסקים הבינו שהדין שכותב הרמ"א, שצד שהבטיח לצד השני שיבוא אחריו לדין ולא בא חייב לשלם לו כל הוצאותיו, הוא מדין גרמי, יש לפטור את המתחייב אם לא בא מחמת אונס.
ד. על אילו הוצאות צריך לשלם כאשר ישנו חיוב הוצאות
הלבוש (חו"מ סימן יד) כותב, שגם את שכר המליצים חייב המסרב לשלם. וכן יש ללמוד מדברי המחבר (שם):
ויש מי שאומר שאם תבעו בערכאות והוציא הוצאות בדיינים וטוענים...
וטוענים, היינו שכר המליצים.
כלל זה כוחו יפה גם ביחס לדין 'צא ואני אבוא אחריך'. אין לומר, שההתחייבות של הצד שהציע לבוא לדיון היא רק כלפי בעל הדבר עצמו, ולא כלפי בא כוחו, משום שרשאי להביא בא כח, וגם המנהג בכך.
לגבי הוצאות נסיעה, גם הן נכללות בגדר הוצאות, כמבואר בדברי הרא"ש (שו"ת כלל קז סימן ו).
הפסדים של התובע מחמת ביטול מלאכתו אינם נכללים בגדר הוצאות, על פי הדין של המבטל כיסו של חברו שפטור (שו"ע חו"מ סימן רצב ש"ך ס"ק טו).
הרב יעקב רוזנטל (אב"ד), בית הדין האזורי חיפה
פסקי דין רבניים, חלק ו עמ' 81 - 88
חיוב בהוצאות משפט
התביעה
התובע והנתבע היו שותפים. לאחר פירוק השותפות טען התובע כי היו רווחים נוספים שהנתבע לא שילם לו עליהם את חלקו. הנתבע כפר בטענותיו של התובע, אך חויב בדיון קודם לשלם לתובע סכום מסוים כתחליף לשבועת השותפין.
התובע דורש מהנתבע לשלם לו גם את הוצאות המשפט שנאלץ להוציא, כולל שכר טרחת עורך הדין, והאגרות שנדרש לשלם עבור התביעה.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען שהוא כבר נתן לתובע את כל חלקו בשותפות שהתפרקה, ועל כן אינו מוכן לשלם לו שום סכום נוסף, ובוודאי שלא להשתתף בהוצאות התובע.
פסק הדין
1. הנתבע אינו חייב לשלם את הוצאותיו של התובע, אך ראוי שישלמם מדין "לצאת ידי שמים".
2. הנתבע חייב לשלם את הוצאות התובע עבור דיונים שהוא לא הופיע אליהם.
3. הנתבע חייב להשתתף בשווה עם התובע בתשלום אגרת המשפט, אולם היחס אינו לפי הסכום שתבע התובע, שהיה מוגזם, אלא לפי הסכום שהיה ראוי שיתבע.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. האם ניתן לחייב הוצאות משפט מדיני מזיק?
ב. חיוב הוצאות משפט מכח 'זילותא דבי דינא'
ג. מי חייב בתשלום אגרת התביעה?
א. האם ניתן לחייב הוצאות משפט מדיני מזיק
בשו"ע (סימן יד סעיף ה) נפסק:
המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, אע"פ שהזקיקו לדון בעיר אחרת.
נקודת המוצא היא, שבמצב רגיל אין הצד המפסיד חייב בהוצאותיו של הצד המנצח. כל זאת כאשר התביעה נעשתה בתום לב.
אמנם, כאשר התביעה נעשתה שלא בתום לב – התובע נחשב לגורם היזק לחבירו, וחייב. לכאורה, גם בנידון דידן, לטענת התובע, גרם הנתבע הפסד לתובע שלא בתום לב לתביעה על ידי הימנעותו המכוונת מתשלום החוב.
בעל "ישועות ישראל" (שם, עין משפט אות ד) טוען שחיוב הנתבע בהפסדים מסוג זה תלוי במחלוקת הראשונים האם אדם שהזיק בגרמא במזיד חייב גם כאשר לא עשה מעשה בגוף החפץ הניזוק, כאשר לדעת הרמב"ם והרי"ף – חייב, ולדעת התוספות והרא"ש – פטור.
לדעתו, נחלקו בכך להלכה גם המחבר והרמ"א (סי' שפו סע' ג):
…הזורק כלי שלו מראש הגג, והיו תחתיו כרים וכסתות שאם יפול עליהם לא ישבר, וקדם אחר וסלקם, ונחבט הכלי בארץ ונשבר - חייב המסלק; וכן כל כיוצא בזה. הגה: וי"א דזה מקרי גרמא בנזקין ופטור.
לאור זאת, נראה, שהנתבע אינו חייב מן הדין לשלם לתובע את הוצאותיו על שכר טרחת עורך הדין, שכן אין להוציא ממון מספק, אך ראוי שיעשה כן כדי לצאת ידי שמים.
אמנם, בנדון דידן לא הוכח שהנתבע פעל שלא בתום לב, ועל כן אינו חייב כלל לשלם את הוצאות התובע.
ב. חיוב הוצאות משפט מכח 'זילותא דבי דינא'
מסקנת הדברים דלעיל עומדת לכאורה בניגוד לפסק השו"ע (סי' יד, שם) בנוגע לנתבע שסירב להופיע בבית הדין:
והני מילי דלא מסרב למיקם בדינא, אלא שרוצה לדון בעיר אחרת, אבל אם היה מסרב לבא לב"ד, והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין - חייב לפרוע לו כל הוצאותיו שהוציא משעה שנעשה סרבן.
שהרי אם נתבע פטור על נזק שנעשה בגרמא לתובע, גם אם נעשה במזיד – מדוע יתחייב לשלם לו את הוצאותיו כאשר גרם לכך על ידי הימנעות מהופעה לדיון?
לאור זאת, צריך לומר, שחיוב זה אינו מדיני הנזיקין אלא תקנה מיוחדת, בה קנסו חכמים אדם שלא מופיע לדיון בגין ביזוי בית הדין ("זילותא דבי דינא") מדין "הפקר בית דין – הפקר".
חיוב זה דומה לדברי הרשב"א (שו"ת, חלק א סי' תתקמ) ביחס לחיוב הוצאות "פתיחא", ולדברי הרמ"א בתשובה (סימן קח) שחייב נתבע בהוצאות של תובע שנאלץ לפנות לערכאות ברשות בית הדין, שכתבו שהחיוב הוא מכח שהנתבע מורד בסמכות בית הדין.
לכן בנדון דידן, חייב הנתבע בהוצאות התובע בגין דיונים שהוא לא הופיע אליהם. אולם, הנתבע אינו חייב בהפסדים שנגרמו לתובע עקב הפסד ימי עבודה.
ג. חיוב תשלום אגרת התביעה
בית הדין קבע כי באגרות המשפט השונות חייבים שני הצדדים בשווה. טעם החיוב הוא על פי הדין המופיע בשולחן ערוך (חו"מ סימן יד סעיף ה):
מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו: לך ואני אבוא אחריך, והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו.
ונראה, שקביעת הישיבה במעמד שני הצדדים, הרי זה כאילו כל צד אומר לצד שכנגדו 'לך ואני אבוא אחריך', וחייב לשלם כל הוצאותיו בזה.
לגבי מיסי תביעה התלויים בסכום התביעה, היות וסכום התביעה התברר כמוגזם, אפילו כתביעה, ברור שאין הנתבע חייב לשלם את חלקו במיסים אלו על פי הסכום שתבע התובע, אלא על פי הסכום שהיה ראוי שיתבע.
הרב שאול ישראלי; הרב מרדכי אליהו
פסקי דין רבניים, חלק י עמ' 3-16
חיוב התובע בהוצאות הנתבע בתביעה טרדנית
תיאור המקרה
הבעל הגיש בבית הדין תביעה לשלום בית נגד אשתו, לאחר שזו עזבה בטענה שהוא התנהג באלימות כלפיה, וכן אין לו כח גברא. האישה נאלצה להוציא הוצאות כדי להשיב על טענותיו. כעת תובעת האישה מהבעל את הוצאות המשפט.
טענות התובעת
האישה טוענת שתביעת הבעל לשלום בית היתה טרדנית ולא נעשתה בתום לב. על כן, על בית הדין לחייבו בהוצאותיה. סימוכין לכך היא מביאה מהעובדה שהוא פנה לשדכנית במקביל לתביעתו לשלום בית.
תשובת הנתבע
הבעל טוען שתביעתו היתה כנה. בתחילה הכחיש הבעל את עובדת הפנייה לשדכנית. לאחר שהוכח הדבר, הוא טען להגנתו, שהפנייה אליה נעשתה שמונה חדשים לאחר שאשתו עזבה את הבית ולכן רצה למצוא אשה חדשה.
פסק הדין
לדעת הרב ישראלי על הבעל לשלם לאשתו את כל הוצאות המשפט.
לדעת הרב אליהו עליו לשלם רק את ההוצאות שהאישה הוציאה על מנת למצוא ההוכחות לכך שהבעל פנה לשדכנית.
למעשה, פסקו כל הדיינים סכום שווה, אך כל אחד מטעמיו הוא.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. חיוב תובע בהוצאות הנתבע מדינא דגרמי.
ב. האם תביעת הבעל נחשבת לתביעה במרמה?
א. חיוב תובע בהוצאות הנתבע מדינא דגרמי
בשו"ע, (חו"מ סימן יד סעיף ה) פסק הרמ"א:
מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו: לך ואני אבוא אחריך, והלך, והשני לא הלך אחריו - צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו.
מבואר בדבריו,שכאשר גרם התובע הוצאות לנתבע על ידי כך שגרם לו ללכת למקום מסוים – הוא חייב לפצות אותו מדינא דגרמי.
הישועות ישראל (סימן יד ס"ק יד) לומד מדין זה של הרמ"א, שגם במקרה בו התובע הגיש תביעת סרק ובכך גרם לנתבע להוציא הוצאות עבור הגנתו – הוא חייב לשלם לו אותם מדינא דגרמי:
…במקום שכפה המלוה את הלוה ונמצא שהמלוה שיקר בתביעתו, שנתברר שלא היה חייב לו - בזה וודאי חייב המלוה להחזיר לו ההוצאות, שהרי ע"י כפייה שלו הוצרך להוציא הוצאות, והרי אבד מעותיו של זה ע"י גרמתו, ודמי ממש ל"לך ואני אבוא אחריך".
כלומר, נקודת המוצא שבמצב רגיל אין הצד המפסיד חייב בהוצאותיו של הצד המנצח, תקפה רק כאשר התביעה נעשתה בתום לב. אמנם, כאשר התביעה נעשתה שלא בתום לב – התובע נחשב לגורם היזק לחבירו וחייב לשלם לו את הוצאותיו.
הרב ישראלי פסק למעשה בפשטות כדעת הישועות ישראל שאין לחלק בין "לך ואני אבוא אחריך" לתובע שבא במרמה.
לעומתו, טען הרב אליהו, שייתכן ופטור מתשלום עבור הוצאות משפט תקף גם כאשר התביעה נעשתה במרמה. הוא מסתמך על דברי רש"י (סנהדרין לא: ד"ה התוקף) שפירש שהסוגיה בגמרא, ממנה מוכיחים הראשונים שאין לחייב נתבע בהוצאות המשפט של התובע, עוסקת גם במקרה בו התובע הגיש תביעת סרק:
התוקף את חבירו בדין - בעל דין קשה ומטריח את חבירו.
ואעפ"כ, הגמרא דנה רק בחיוב הנתבע בהוצאותיו של התובע, אך ברור לה שהתובע אינו חייב.
הרב ישראלי השיב, שבסוגיא מדובר על תובע שזכה בדינו, ואין זו תביעת סרק. ומה שאמר רש"י 'בעל דין קשה' היינו שתובע על דברים קטנים ולא חשובים, ולטענת הנתבע תובע בשקר.
ב. האם תביעת הבעל נחשבת לתביעה במרמה?
הרב ישראלי טוען שבנידון דידן כל תביעתו של הבעל היתה במרמה, ולכן הוא חייב בכל הוצאות המשפט של אשתו.
הוא מסתמך על שתי עובדות שהתבררו במהלך הדיון:
א. הבעל הזניח תביעה קודמת לשלום בית. משמע שרצונו בשלום בית אינו אמיתי.
ב. פניית הבעל לשדכנית במקביל לתביעת שלום הבית מעידה על כך שכלל אינו רוצה לשוב ולחיות עם אשתו.
הרב אליהו טוען שאין מספיק בעובדות הנ"ל בשביל לקבוע באופן חד משמעי שתביעת הבעל היתה במרמה. זאת, משום שייתכן שבתביעתו לשלום בית יש מעין חרטה על הפנייה לשדכנית. כמו כן, ייתכן שכוונת הבעל היתה להבטיח לעצמו אופציה חלופית למקרה שאשתו לא תסכים לחזור אליו.
למרות זאת, ניתן, לדעת הרב אליהו, לחייב את הבעל בהוצאות שנאלצה האישה להוציא על מנת להוכיח שאכן הבעל פנה לשדכנית. הכחשת עובדה זו על ידי הבעל יש בה לדעתו, משום תביעה במרמה ולכן הוא חייב בהוצאות שנגרמו על ידה.
עמדת בית הדין 'משפט והלכה בישראל' בנושא תשלום הוצאות משפט
אנו מבקשים לציין כי במסגרת הסכם הבוררות של בית הדין משפט והלכה בישראל, הצדדים מסמיכים את בית הדין לחייב את הצדדים בתשלומי הוצאות משפט, על פי שיקול דעת בית הדין. וז"ל הסעיף:
8. "הצדדים מתחייבים לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין כפי שיקבע על ידי בית הדין, לפי שיקול דעתו"
הסיבה שבית הדין ראה לנכון לשלב התחייבות זו במסגרת הסכם הבוררות היא, שבימנו, העלויות הנובעות מניהול הליך משפטי עשויות להיות גבוהות ביותר, ויש לפצות צד שעלויות אלו נכפו עליו בלא הצדקה. כמובן, שלא בכל מצב, הצד שהפסיד בדין יחוייב לשלם לצד שכנגד את עלויות המשפט. כמו כן, לגבי אגרת בית הדין, הצדדים משלמים לא על הדין עצמו, עליו למעשה אין מקום ליטול שכר, אלא על מכלול השירותים אותם מספק בית הדין. כיון ששני הצדדים מעוניינים בשירותים אלו, במצב בו יש בסיס לתביעה, אין סיבה שהתובע ישא לבדו בעלות האגרה.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
