|
 גליון מס' 43 - בדיני אפוטרופסיםפסקי דיןבית הדין האזורי פתח תקוה
פד"ר כרך יח עמ' 94-102
פיטורין עקב איחורים
תיאור המקרה
התובע שימש כר"מ בישיבתו של הנתבע במשך ארבע שנים וחצי. באמצע זמן חורף פוטר התובע.
התביעה
התובע תובע פיצויי פיטורין על חמש שנות עבודה, וכן משכורת עד תום שנת הלימודים.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען, שהתובע איחר מספר פעמים. אמנם, מדובר באיחורים קטנים יחסית, אבל הם תכופים ויש להם השפעה חינוכית שלילית. נוסף על כך, התובע היכה תלמיד, זאת בניגוד למקובל כיום.
פסק הדין
בית הדין חייב את הנתבע לשלם את פיצויי הפיטורין. לגבי המשכורת עד תום שנת הלימודים נחלקו הדיינים. דעת הרוב היתה שלא לחייב.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. האם התובע זכאי לפיצויי פיטורין בנדון דידן?
ב. האם התובע זכאי למשכורת עד לתום שנת הלימודים בנדון דידן?
א. פיצויי פיטורין בנדון דידן
בית הדין מכיר בצורך לשלם פיצויי פיטורין בתורת מנהג, ולכן יש מקום לדון בתביעת התובע לקבלם. בית הדין קבע, שעל פי הנוהג, אין העובד מפסיד את פיצויי הפיטורין גם אם פוטר מסיבות מוצדקות, אלא אם כן העובד הורשע בפלילים.
לגבי השאלה אם בנדון דידן ישנה עילה סבירה לפיטורין, נחלקו הדעות בבית הדין. לגבי ההכאה ציין בית הדין, שהיא היתה זמן רב לפני הפיטורין, וגם במקומות עבודה של משרד החינוך אין הכאה חד פעמית מהווה עילה לפיטורין בהכרח.
לגבי האיחורים, לדעת אחד הדיינים איחורים אינם עילה לפיטורין. אותו דיין ציין שכך מבואר בדברי האגרות משה (יורה דעה חלק א סי' קלח), שכתב שאף על פי שאסור למלמד לאחר, אם איחר, אין זו עילה לפיטוריו.
לעומת זאת, לדעת דיין אחר, התובע הודה שאיחר בגלל שמשכורתו אינה גבוהה מספיק, ולכן אינו רואה לעצמו חובה להתאמץ כדי להגיע בזמן. בוודאי שדברים אלו משקפים זלזול בהוראת התורה, דבר שהתלמידים הרגישו אותו גם כן. ואמנם, אין זו סיבה למניעת פיצויי פיטורין כאמור לעיל, אבל זו עילה סבירה לפיטורין.
ב. משכורת עד לתום שנת הלימודים
בית הדין ציין, שישנו מנהג לגבי מורים, שמשלמים להם את שכרם עד תום שנת הלימודים, משום הקושי להשיג עבודה באמצע השנה. נוסף על כך, נראה שיש בדבר גם חיוב מן הדין. משני נימוקים:
1. בשו"ת הרא"ש (כלל קד סי' ד) כתב:
מי ששכר לבנו ללמדו שנה, ובתוך השנה מצא טוב ממנו... כיון ששכרו לזמן קצוב והתחיל במלאכתו, אינו יכול להוציא מתחת ידו תוך זמנו אם אינו פושע במלאכתו.
ובפתחי תשובה (חושן משפט סי' שלג סק"י) כתב:
ונוהגים עכשיו שבכל תחילת זמן רשות לבעל הבית לחזור, בימי החורף עד ראש חודש חשון ובקיץ עד ראש חודש אייר.
והוא הדין בנדון דידן.
2. בשו"ת דובב מישרים (חלק ג סי' לח) כתב, שראש ישיבה הרי הוא כשררה ואינו עניין פרטי, ולכן אין מסלקים ראש ישיבה אלא בפשיעה גמורה. כדברים אלו כתב גם הרב שלמה טנא (פד"ר חלק ח עמ' קכט), וכן כותבים פוסקים נוספים.
לדעת הדיין הראשון שהבאנו לעיל, היות שהפיטורין לא היו מסיבה טובה, ברור שצריך לשלם לתובע את משכורתו עד סוף זמן חורף. לעומת זאת, לדעת הדיין השני, היות שהפיטורין היו מסיבה טובה, אין צורך לשלם עד סוף הזמן.
בית הדין משפט והלכה בישראל
לא פורסם
חזרה מעבודה עקב טענות הדדיות
תיאור המקרה
התובע הוא קבלן שנשכר ע"י הנתבעת לעבודות שיפוצים בדירתה. בשלב מסוים נתגלעו חילוקי דעות בין התובע לנתבעת. הנתבעת לא היתה מרוצה מטיב עבודתו של התובע, ואופן התנהלותו, ולכן הפסיקה הנתבעת להעביר תשלומים במועדים שננקבו בהצעת המחיר.
התובע נוכח, כי אינו מקבל את תשלומי עבודתו במעודים שקבע, ובשלב מסוים הוא דרש סכום של 20,000 ש"ח, הנחוץ לטענתו על מנת לשלם לקבלני משנה ולספקים, ואמר שהוא מפסיק לעבוד על שיקבל סכום זה.
לאחר הפסקת עבודתו של התובע, לקחה הנתבעת קבלן אחר, על מנת שיסיים את העבודה. מחיר העבודה של הקבלן השני היה, מטבע הדברים, גבוה יותר מאשר עלות השלמת העבודה ע"י התובע.
התביעה
התובע תובע את שכרו על העבודה. לטענתו, היות שהנתבעת סרבה להעביר את התשלומים במועדים שהוסכמו מראש, הוא לא היה יכול להמשיך בעבודה. מסיבה זו, על הנתבעת לשלם מחיר מלא בעבור העבודה שכבר נעשתה.
תשובת הנתבעת
הנתבעת טענה, כי היות שהיא לא היתה מרוצה מעבודתו של התובע, לא היתה שום סיבה להמשיך בתשלומים. מבחינתה, הואיל והתובע עבד בצורה גרועה, הרי הוא זה שאשם בסיום ההתקשרות ביניהם.
פסק הדין
בית הדין קבע כי על הנתבעת לשלם לתובע את שכרו, בלי לנכות לו את מה ששילמה לקבלן השני בעבור השלמת העבודה.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. מה דינו של קבלן שחזר בו באמצע העבודה?
ב. מה דינו של מעסיק שחזר בו באמצע העבודה?
ג. מה הדין כאשר העבודה הופסקה ללא אשם?
ד. על מי יש להטיל את האחריות להפסקת העבודה בנדון דידן?
א. דין קבלן שחזר בו באמצע העבודה
נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שלג סעיף ד):
כיצד דין הפועל שחזר בו אחר שהתחיל, שמין לו מה שעשה, ונוטל. ואם קבלן הוא, שמין לו את שעתיד לעשות, בין שהוזלה בעת ששכרו בין שלא הוזלה, בין שהוזלה המלאכה אחר כך בין שלא הוזלה, שמין לו מה שעתיד לעשות. כיצד, קבל ממנו קמה לקצור בשתי סלעים, קצר חציה והניח חציה; בגד לארוג בשתי סלעים, ארג חציו והניח חציו; שמין לו מה שעתיד לעשות, אם היה שוה ו' דינרים נותן לו שקל או יגמרו את מלאכתן; ואם היה הנשאר יפה שני דינרים, אינו נותן אלא סלע, שהרי לא עשו אלא חצי מלאכה.
דהיינו, כאשר קבלן חוזר בו באמצע העבודה, אין המעסיק מחויב לשלם לו את כל שכר הפעולה, אלא את שכר העבודה הכוללת בניכוי מה שעוד יצטרך המעסיק לשלם על מנת להשלים את העבודה. ובכל מקרה, לא ישלם המעסיק מעבר למה שעל פי ההסכמה הראשונית היתה שווה העבודה שנעשתה.
ב. דין מעסיק שחזר בו באמצע העבודה
נפסק בשולחן ערוך (שם סעיף א):
הלכו החמרים ולא מצאו תבואה; פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה; או ששכרם להשקות השדה ומצאוהו שנתמלא מים, אם ביקר בעל הבית מלאכתו מבערב ומצאה שצריכה פועלים, אין לפועלים כלום, ומה בידו לעשות; ואם לא ביקר, נותן להם שכרן כפועל בטל, שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן, ועושה מלאכה לבטל.
דהיינו, שבמקרה שהמעסיק חוזר בו לאחר שהפועל התחיל לעבוד, מקבל העובד שכר עבור מה שעשה, ועבור שארית היום הוא מקבל שכר כ'פועל בטל', דהיינו שאומדים כמה אדם רוצה לפחות משכרו כדי לשבת בטל ולא לעשות כלום.
אלא שהטור (שם) כותב, שאם העבודה הוזלה, בעל הבית משלם לפועל 'וידו (-של בעל הבית) על התחתונה', דהיינו שמשלם באופן עקרוני, רק על חלק העבודה שכבר נעשה. וכן פסק הרמ"א (שם סעיף ד). האחרונים הקשו על דברי הטור והרמ"א, מדוע אין בעל הבית משלם לפועל בעבור כל הזמן שהפועל התחייב מראש כפועל בטל, כפי שעולה מדברי השולחן ערוך שהבאנו לעיל?
לדעת הפרישה (טור שם), פועל מקבל שכר כפועל בטל, רק כאשר אין הוא יכול למצוא עבודה אחרת, אבל כאשר הפועל יכול למצוא עבודה אחרת, אין בעל הבית צריך לשלם לו שכר על החלק שלא עבד.
נתיבות המשפט (שולחן ערוך שם סק"ז) כותב, שיש להבדיל בין שכיר לבין קבלן. שכיר מקבל שכר כפועל בטל. אבל קבלן אינו משועבד לשעות מסוימות, ולכן באופן תיאורטי הקבלן יכול לעבוד אצל שני אנשים באותו הזמן. לכן, במקרה של קבלן, אפילו אם הוא מוצא עבודה במקום אחר, יש לשלם לו כפועל בטל על חלק העבודה שלא עשה. הטור דיבר במקרה שבו המעסיק מצא עבודה אחרת לקבלן, והקבלן מעדיף שלא לעבוד.
ג. הפסקת עבודה ללא אשם
הרמ"א (שם סעיף ה) כותב, שכאשר הופסקה העבודה באונס, נוטל הקבלן ו'ידו על העליונה', דהיינו שאין מנכים מהשכר את מה שיצטרך המעסיק כדי להשלים את העבודה.
ד. האחריות להפסקת העבודה בנדון דידן
בנקודה זו נחלקו הדעות בבית הדין.
לדעת דיין א, התניית התובע שלא להמשיך את העבודה אלא לאחר קבלת התשלום המגיע לו לגיטימית. לכל היותר, עמדה לנתבעת הזכות לעכב ממון כשיעור הליקויים. ולכן, יש לראות את המקרה כאילו הנתבעת חזרה בה, וממילא יד התובע 'על העליונה'.
לדעת דיין ב, אין להצביע על אחד מהצדדים כאשם בוויכוחים שנוצרו ובהפסקת העבודה. אמנם, אילו היה התובע מתחייב לתקן את הליקויים, היתה הנתבעת זכאית לעכב רק את השכר עבור תיקון הליקויים, אבל כיוון שהתובע טוען שאין ליקויים, זכותה לעכב את כל הכסף שעוד בידיה. מאידך, ברור שהקבלן אינו צריך להמשיך לעבוד, כאשר המעסיק מעכב סכום גדול מאוד. לכן, לדעת דיין ב, אף אחד מהצדדים אינו נחשב 'חוזר בו', ואין לשלם לא כ'ידו על התחתונה' ולא כ'ידו על העליונה', אלא ישומו את שווי העבודה שנעשתה עד עתה, ואת זה תשלם הנתבעת.
לדעת דיין ג, יש ספק אם הפסקת עבודה והתניית המשך העבודה בתנאים כלשהם שלא ברור אם הם מוצדקים, נחשבת כחזרת העובד.
בית הדין משפט והלכה בישראל
מעמדו של חוזה שהופר
תיאור המקרה
התובע שימש כסוכן מכירות ומנהל תוכנית לדוברי אנגלית בעבור חברת הנתבע. בהסכם שנחתם ביניהם סוכם, כי התובע ישמש כמארגן התוכנית וסוכן מכירות לחדרים בשני מלונות, שהוזמנו ע"י הנתבע לפסח. שכר הבסיס נקבע כ-12,000$ עבור 500 אורחים בשני המלונות, ובונוס בעבור כל אורח נוסף.
הוסכם, כי התובע צריך להיות נוכח יום וחצי בשבוע במשרדי הנתבע לצרכי העבודה.
עוד הוסכם, שהנתבע לא ישכיר חדרים ביזמתו קודם לתאריך מסוים, ורק לתובע תינתן האפשרות להשכיר עד אותו התאריך.
למעשה, התובע לא עבד ממשרדי הנתבע. נוסף על כך, היה נראה שהוא לא מצליח להשכיר חדרים בכמות מספיקה. כמו כן, הנתבע התחיל להשכיר חדרים קודם לתאריך האמור. בשלב מסוים הודיע הנתבע לתובע, כי ההסכם ביניהם בטל, אם כי בפועל המשיכו שני הצדדים לעבוד ביחד, שכן התובע המשיך לעבוד בארגון התוכנית.
התביעה
התובע טוען, שבסופו של דבר הושכרו חדרים ליותר מ-500 אורחים, ולכן מגיע לו לקבל את שכר הבסיס, בלא קשר לשאלה מי היה זה שהשכיר את החדרים לאותם האורחים. לטענתו, העובדה שהנתבע השכיר חדרים בעצמו, פגעה ביכולתו להשכיר חדרים.
נוסף על כך, התובע טוען, שעיקר שכרו נובע מארגון התוכנית לאורחים, דבר שעשה בפועל.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען, שהשגיו הדלים של התובע גרמו לו להפסדים גדולים, שכן הוא נאלץ להשכיר חדרים גם לדוברי עברית, ולנהל שתי תוכניות בבתי המלון – אחת לדוברי אנגלית ואחת לדוברי עברית – מה שגרם להוצאות ניכרות. לטענתו, ההסכם בינו לבין התובע בטל ומבוטל.
פסק הדין
בית הדין חייב את הנתבע לשלם את שכר הבסיס המלא לתובע.
הנימוקים
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. כיצד יש לנהוג במקרה של הפרת הסכם כאשר הצדדים ממשיכים את ההתקשרות ביניהם?
ב. מה דינו של שכיר שאחר עשה את עבודתו?
א. הסכם שהופר למרות שהצדדים ממשיכים את ההתקשרות ביניהם
בנדון דידן, שני הצדדים הפרו את ההסכם ביניהם. התובע לא עבד במשרדי החברה, והנתבע התחיל להשכיר חדרים קודם התאריך הנקוב בהסכם שביניהם. עם זאת, הצדדים לא סיימו את ההתקשרות ביניהם באופן מוחלט, שכן התובע הוא זה שארגן את התוכנית בבתי המלון, כפי שהוסכם מראש.
במקרה כזה, ניתן לשקול שתי אפשרויות: הראשונה, להכריז כי היות שהחוזה בטל, יש לשום את שווי עבודתו של התובע במנותק מן ההסכם. והשנייה, לקבוע כי אף שהצדדים הפרו בצורה חמורה את ההסכם ביניהם, היות שהם המשיכו את ההתקשרות ביניהם, יש לשום את העבודה על רקע ההסכם.
בית הדין קבע שיש לשום את העבודה על רקע ההסכם. בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שלא סעיף ג) נאמר:
השוכר את הפועל, ואמר לו: כאחד וכשנים מבני העיר, מחשבין היתר שבשכירות והפחות שבשכירות, ומה שביניהם נותן החצי, כגון אם היתר בשש והפחות בארבע, נותן להם חמש.
דהיינו, שיש לשום את שווי העבודה על פי הממוצע של שווי העבודה בעיר. אמנם, בקצות החושן (שם סק"ג) כתב:
ונראה דודאי כששוכר פועל בסתם ואינו מזכיר כלל לומר לפי דמים ששוכרין בעיר, אם כן אין לו אלא כפחות ואפילו כמיעוט דזיילי, וכמו שכתב ריטב"א. אבל באומר כאחד וכשנים מבני העיר דנחית לשומא של בני העיר, דעתו אשומא דבני העיר והוה ליה כאומר כדשיימי, לכן דעתו אמיצוע וכמו שכתבו הרמב"ן והרשב"א.
דהיינו, שיש הבדל בין מי ששכר פועל סתם, ובין מי ששכר פועל על פי מדד מסוים 'כאחד וכשנים מבני העיר'.
העקרון העולה מדברי קצות החושן הוא, שבית הדין יכול לקבוע מדד להערכת שווי העבודה על פי אמדן דעתם של הצדדים, כפי שהוא עולה מדבריהם. ועל כן, אף שבנדון דידן ההסכם שבין הצדדים הופר, סוף סוף הוא משקף את אמדן דעתם על שווי העבודה של התובע, ויש לשום את שווי העבודה של התובע על פי ההסכם.
ב. שכיר שאחר עשה את עבודתו
מלשון החוזה שבין התובע לנתבע לא ברור על מה בדיוק שילם הנתבע. ברור, שחלק הארי של התשלום קשור לארגון התוכנית. כמו כן, מסתבר ששכר זה ניתן גם בעבור השכרת החדרים במלונות. לגבי ארגון התוכנית, אין עורר על כך שחלק זה בוצע ע"י התובע.
לגבי השכרת החדרים, למעשה הושכרו חדרים במלונות האמורים בכמות התואמת את מה שהתחייב התובע לספק. אלא, שלא כל החדרים הושכרו ע"י התובע, וחלקם נמכר ע"י הנתבע בעצמו. מאידך, הנתבע התחיל להשכיר בזמן שעוד היתה זו זכותו הבלעדית של התובע.
בית הדין קבע, שכיוון שלתובע היתה זכות בלעדית, יש להתייחס לכל ההזמנות שעד התאריך האמור, כאילו התבצעו בפועל על ידי התובע. היות שלמעשה, עד התאריך הנקוב הושכרו חדרים ל-500 איש לפחות, הרי שהתובע עמד במכסת המינימום.
לאור זאת, אילו בית הדין היה קובע שהחוזה לא הופר, ברור שהתובע היה זכאי לתשלום מלא על שכר הבסיס. בית הדין קבע, כי גם לאחר שנקבע כי החוזה הופר, היות שהצדדים המשיכו לעבוד ביחד לאחר הפרת ההסכם, יש לראות כאילו הנתבע מחל על דרישתו שהתובע ידאג להשכיר 500 חדרים.
לעומת זאת, לגבי הבונוס קבע בית הדין, שמלשון ההסכם משתמע, שאין התובע זכאי לבונוס אלא על חדרים שהשכיר בעצמו, ולא על חדרים שהושכרו ע"י אחרים, ולכן את הבונוס אין התובע זכאי לקבל.
איסור אונאת ממון חלק ב
בגליון הקודם ביארנו חלק מהיסודות של דיני אונאה. את הגליון הנוכחי נייחד לא לצד הממוני, אלא לצד האיסורי.
כבר הזכרנו, שקביעת מחיר השוק של מוצר קשה ולא כל כך ברורה. כמו כן, ציינו שגם אונאה הנעשית בטעות, חלים עליה דיני אונאה לעניין זכותו של המתאנה לתבוע את אונאתו. האם משמעות הדברים היא, שכל מי שקנהאו מכר שלא בדיוק במחיר השוק עובר על איסור אונאה?
כבר אמרנו, שאין אפשרות לתבוע אונאה בפחות משתות משום שהמתאנה מוחל. הרא"ש (בבא מציעא פרק ד סימן יז) דן בשאלה, האם מי שמאנה בפחות משתות עובר על איסור. וזו לשון הרא"ש:
ויראה דבכל שאר דברים אפילו פחות משתות אסור לאנות את חבירו אם יש בו שוה פרוטה, כיון שידוע שאין מקחו שוה כל כך. דרחמנא אמר 'אל תונו' בכל דבר שיש בו שיווי ממון הזהירה תורה שלא יאנה את חבירו, אלא שאמרו חכמים דעד שתות הוי מחילה לפי שכך דרך מקח וממכר, לפי שהלוקח והמוכר אינם יכולין לכוין דמי המקח בצמצום. ודרך העולם למחול טעותם עד שתות. שאף אם יבא המתאנה לערער לא ישומו השמאין בשוה, זה יאמר יש בו אונאה וזה יאמר אין בו אונאה, הלכך מקבל עליו שתיקה ואין מערער ומוחל (המוכר). אבל אם המוכר בקי בערך מחבירו והלוקח אין בקי כל כך, או אם הלוקח תגר ובקי בערך מקחו יותר מן המוכר, אל יאנו זה את זה אם לא שיפרש. חוץ ממטבע כל זמן שלא הגיע לכדי אונאה מותר לכתחלה להוציאה ביפה. שגם אחר יקבלנה מידו ביפה ואין בו הפסד כלל.
או שמא כיון דדרך מקח וממכר בכך, דלפעמים הלוקח חפץ במקח זה ומוסיף עליו דמים יותר מכדי שויו ופעמים שהמוכר מזלזל בשומתו בממכרו לפי שאין חפץ זה ערב עליו או שהוא דחוק למעות, הלכך עד שתות הוי בכלל דמי מקח ואין כאן שם אונאה כלל, וצ"ע. וירא שמים יצא ידי כולם.
האפשרות הראשונה שמעלה הרא"ש היא, שאף על פי שיש כאן מחילה, לכתחילה אסור להונות גם בפחות משתות, ולכן מי שיודע בוודאות מהו מחיר השוק, וחברו אינו יודע, אינו רשאי להונות אותו בפחות משתות. מספק הרא"ש כותב שיש לחשוש לאפשרות זו, וגם השולחן ערוך (חושן משפט סימן רכז סעיף ו) הסתפק בדבר ולא הכריע. האם משמעות הדברים היא, שכל מי שקונה, ואינו יודע מהו מחיר השוק עובר בשוגג על איסור אונאה? דבר זה איננו סביר.
שאלה זו מובילה אותנו לדיון בשאלה – מהו הגדר של איסור אונאה? כאשר, לשאלה זו ייתכנו שתי תשובות שהן שלוש:
דרך אחת היא, שבמנותק מהשאלה מדוע אסרה התורה אונאה, הרי שלמעשה כל מכירה במחיר השונה ממחיר השוק, הרי היא אונאה.
הדרך השניה היא, שאיסור אונאה נובע מטעם מסוים, והאיסור קיים רק כאשר גם הטעם קיים. לפי דרך זו יש שתי אפשרויות להגדיר את איסור אונאה – רמאות, או ניצול.
הקשר בין האיסור לחיוב התשלומים
כפי שכבר כתבנו, לגבי שאלת חיוב התשלומים, ברור לחלוטין שישנו חיוב תשלום גם כאשר האונאה לא נבעה מרמאות או ניצול. האם משמעות הדבר היא שהדרך הראשונה שהצגנו היא הנכונה?
הפני יהושע (בבא מציעא נו.) דן בשאלה זו – מה מקור חיוב התשלומים במקרה של אונאה:
ובאמת תמיה לי שלא מצינו בשום מפרש או פוסק איזה טעם מנא לן דאונאה ניתן להשבון, ובשלמא ביתר משתות דהוי ביטול מקח י"ל דלא צריך קרא אלא דמסברא אמרינן דהוי כעין מקח טעות, אלא בשתות דקי"ל קנה ומחזיר אונאה קשה ממה נפשך, אי משום מקח טעות יתבטל המקח ואי משום קרא ד'לא תונו' הא קי"ל דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני... אלא על כרחך דכיון דעובר בלאו קרינן ביה 'והשיב את הגזילה', ומהאי טעמא כתב הרמב"ם ז"ל דאין לוקין על אונאה דהה ליה ניתק לעשה.
הפני יהושע מסביר, לאור דברי הגמ' בכריתות, האומרת ש'כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד מהני', שלכאורה, למרות שהתורה אוסרת למכור ביותר מהמחיר המקובל בשוק, אם מכר, המכר חל. ואם כן, אומר הפני יהושע מדוע יש חיוב תשלומים באונאה?
הפני יהושע מסביר, שחיוב התשלומים נובע מהאיסור – אדם עבר על לאו, והיות שלאו זה הוא כעין לאו דגזילה, ממילא יש חיוב תשלומין מכוח המצווה של 'והשיב את הגזלה'.
על פי דבריו של הפני יהושע, צריך לומר, שמצות 'והשיב את הגזלה' קיימת גם כאשר המאנה עשה זאת בשוגג, שהרי חיוב התשלומים קיים גם בשוגג, וכיוון שהמצווה תלויה בלאו, נמצא שהלאו קיים גם כאשר האונאה לא נעשתה במזיד. לשיטת הפני יהושע נראה ברור, שאיסור אונאה הוא איסור בעצם המעשה, אלא שלעתים הוא נעשה במזיד ולעתים בשוגג.
בדרכו של הפני יהושע, המגדיר את חיוב התשלומים כעשה הנובע מהלאו הולך גם נתיבות המשפט (רכז, סקי"ט).
אולם, מפרשים אחרים נוקטים במפורש, שאיסור אונאה קיים רק במקום שיש אונאה מכוונת של אחד הצדדים. כך למשל נאמר בשו"ת הרי"ד (סימן סה) :
דמאי דאמר רחמנא לא תונו, לא אמר אלא בדרך מרמה שאין חבירו מרגיש בהונאתו וסובר כי בשווה קונה אותו. אבל היכא דיודע שקונה אותו ביותר מדמיו מפני שהוא חביב עליו וצריך לו וגם חבירו אילולי שמוכרו ביוקר לא היה מוכרו, לא הזהירה תורה על זה 'לא תונו', שאם הוא מחבבו ורוצה לקנותו ביוקר ומרבה עליו דמים כדי שיתרצה למוכרו, מה איסור יש כאן, ולא הזהירה תורה על זה כלל כי אם בדרך מרמה וטעות.
שפתי הרי"ד ברור מיללו – איסור אונאה קיים רק בדרך רמאות, אך כאשר המתאנה יודע שקונה במחיר מופקע או שמוכר בזול, אין איסור אונאה. כדבריו משמע גם בחידושי ר' מאיר שמחה על מסכת בבא מציעא (נא. אות ה).
לשיטה זו יש לומר, שאמנם איסור אונאה קיים רק כשמתכוון לרמות, אבל חיוב התשלומים קיים בכל מקרה, וחיוב התשלומים אינו נובע מהאיסור. הרמב"ן על התורה (ויקרא כה, יד) מסביר את המקור לחיוב התשלומים מריבוי מיוחד בפסוק, ואפשר לומר שחיוב זה קיים גם במקרים שבהם אין לאו כלל.
המקור לאיסור אונאה כניצול משתמע במקצת מדברי ספר החינוך (מצוה שלז) שכתב:
ועובר על זה ועשה אונאה לחבירו לדעת בשתות או יותר, עבר על לאו זה. אבל בפחות משתות התירו זכרונם לברכה להשתכר לתגר מפני תיקון הישוב, שימצאו בני אדם צרכיהם מוכנים בכל מקום.
עם זאת, יש לציין, שגם על פי ההנחה שהאיסור נובע מהניצול צריך לסייג את הדברים. שכן, ברור לחלוטין, שכאשר נוצר קרטל או מונופול, אין איסור מן התורה להעלות את המחיר ככל שרוצים. הדבר מתבאר מדברי הרמב"ם בתחילת פרק יד מהלכות מכירה:
הלכה א: כבר ביארנו שהנושא ונותן באמונה ואמר כך וכך אני משתכר אין לו הונייה, ואפילו אמר זה לקחתי בסלע ובעשר אני מוכר מותר, אבל בית דין חייבין לפסוק השערים ולהעמיד שוטרין לכך, ולא יהיה כל אחד ואחד משתכר כל מה שירצה אלא שתות בלבד יפסקו להם בשכרם, ולא ישתכר המוכר יתר על שתות. הלכה ב: במה דברים אמורים בדברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות, אבל העיקרין כגון הקושט והלבונה וכיוצא בהן אין פוסקין להם שער אלא ישתכר כל מה שירצה.
הרי מבואר ברמב"ם, שאין איסור להשתכר כמה שרוצים מן התורה, ורק מוטלת חובה על בית דין לקבוע שער לרווחים בדברים שיש בהם חיי נפש. לכן, אם רוצים לדבר על ניצול, צריך לדבר על מקרה חריג – דהיינו, להסביר שבמצב מסוים, אחד הצדדים לחוץ מאוד, ומחמת זאת מוכן לסטות בהרבה מהמחיר המקובל בשוק.
על איסור אונאה בתנאי השוק בימינו
אם נקבל את אחת משתי הגישות הרואות בכוונה של המאנה חלק מהאיסור, נמצא שבדרך כלל, אין בעסקת מקח וממכר בעיה של איסור אונאה. אם הקונה והמוכר אינם מכירים אחד את השני, לא תהיה רלוונטית בדרך כלל שאלת הניצול, שהיא מעצם הגדרתה, קשורה לניצול מצבו המיוחד של קונה או מוכר. כמו כן, בעסקה רגילה, הנעשית בתום לב, לא תהיה שייכת שאלת איסור אונאה מחמת רמאות. לכן, כאשר הצדדים אינם מכירים אחד את השני, ומגיעים לעסקה בתום לב, הם אינם צריכים לחשוש מראש, שמא הם עוברים בשוגג על איסור אונאה.
נכון אמנם, שהמתאנה יכול לתבוע את המאנה אם יגלה שאכן נתאנה, אלא שבמקרה כזה, חובת ההוכחה מוטלת על המתאנה, דבר שהוא אפשרי, שהרי ניתן לשום את מחירו של חפץ, אך לא יתרחש לעתים תכופות, מחמת העלות הכרוכה בביקור אצל שמאי, ולכן לא ישתק את חיי המסחר המוכרים לנו כיום.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
גליון 43