|
 גליון מספר 11 - שכירות דירהפסקי דיןהרב דוד עובדיה (אב"ד), ביה"ד שע"י הרבנות ירושלים
דיני ממונות ובירורי יהדות כרך א עמ' קא-קט
הפרת חוזה שכירות
תיאור המקרה
התובע השכיר דירה לנתבע. הנתבע איחר מספר פעמים בתשלום דמי השכירות.
כמו כן, הנתבע השכיר (ברשותו של התובע) חדר מהדירה לאדם שלישי, על מנת שישמש כמכבסה. ההסכם היה, שהנתבע ישלם עבור החדר שהוא משכיר 'כראות עיניו'. בפועל, שילם הנתבע רק עבור חודש אחד, ואחר כך הפסיק לשלם, אף על פי שהמשיך להשכיר את החדר.
התביעה
(א) התובע טוען, כי האיחור בתשלומים הוא הפרה יסודית של החוזה, ולכן הוא דורש לבטל את חוזה השכירות בינו ובין הנתבע, ואם הנתבע מעוניין להמשיך לגור בשכירות – עליהם לערוך חוזה חדש. (ב) התובע תובע תשלום עבור השכירות שהשכיר הנתבע את החדר לאדם השלישי.
פסק הדין
(א) איחור בתשלומים, כאשר ברור שהתובע השכיר משום שהיה זקוק לכסף בזמן, הוא עילה לביטול החוזה. (ב) לאחר ששילם הנתבע פעם אחת עבור החדר שהשכיר, גילה דעתו מה נחשב אצלו 'כראות עיניו' ושוב הופך סכום זה לחלק בלתי נפרד מדמי השכירות.
הנימוקים:
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. האם איחורים בתשלום דמי השכירות הם עילה לביטול הסכם השכירות?
ב. במידה והשוכר השכיר חלק מהדירה - למי מגיעים דמי השכירות מדינא?
ג. כיצד יש לחשב את השכר שצריך לשלם לתובע עבור השכרת החדר לאדם שלישי?
א. ביטול הסכם שכירות בגלל איחורים בתשלום דמי השכירות
הגמרא (בבא מציעא עז:) אומרת, שאם אדם מכר לחברו שדה, ונתן הקונה מקצת הדמים, והיה התובע חוזר ותובע ממנו את שארית התשלום, לא נקנה השדה. וביאר רש"י, שהסיבה היא, כי היות שהמוכר חוזר ותובע כל הזמן את הקונה על שארית הדמים, הרי זו ראיה שלא מכר את השדה אלא מפני שהיה זקוק לכסף; ומכיוון שהקונה אינו משלם בזמן, הרי אדעתא דהכי לא מכר לו.
בנדון דידן, ברור לכול, כי התובע לא השכיר את הדירה אלא על מנת לשלם עבור שהיית אמו בבית אבות, והוא זקוק לכסף בזמן. ולכן, איחור בתשלום השכירות מבטל את חוזה השכירות.
ב. למי מגיעים דמי השכירות כשהשכיר השוכר את הנכס לאחר?
מבואר בנמוקי יוסף (בבא קמא ט. מדפי הרי"ף), שכשמדברים על שוכר שהשכיר את הבית ששכר לאדם אחר, יש להבדיל בין שכירות ברשות ובין שכירות שאינה ברשות. במקרה של שכירות שאינה ברשות, פשוט שהרווח הולך למשכיר הראשון. לעומת זאת, במידה ומדובר על שכירות ברשות, כותב הנמו"י שברור שהרווח שייך לשוכר.
הנמו"י נותן שתי דוגמאות לשכירות ברשות: (א) כגון שהתנה במפורש עם המשכיר, שיוכל להשכיר לאדם אחר. (ב) כגון שלשוכר השני אין יותר בני בית מאשר לשוכר הראשון, שאז מן הדין כופה השוכר את המשכיר להשכיר לאדם אחר.
הרמ"א (חו"מ סימן שסג סעיף י) מביא את דברי הנמוקי יוסף, אבל רק את הדוגמא השניה. ואולי הוא סובר, שרק במידה שיש לשוכר זכות מן הדין להשכיר את הנכס לאחר, דמי השכירות הולכים לשוכר, אבל אם הזכות מוקנית רק מכח הסכם, אין דמי השכירות הולכים לשוכר, אלא למשכיר.
בימינו, המנהג המקובל הוא, שאין השוכר רשאי להשכיר את הדירה לאחר בלי רשות מפורשת. וממילא, השאלה האם השכר הולך לשוכר או למשכיר הראשון, תלויה בשאלה איך להבין את דברי הרמ"א – האם גם במקום שרק מחמת הסכמת המשכיר רשאי השוכר להשכיר את הנכס, הולך שכר הדירה לשוכר. למרות שמדברי קצות החושן (שם סק"ח) משמע שהבין כדברי הנמו"י, קבע בית הדין שזהו ספקא דדינא. ובנידון דידן, היות שהנתבע מוחזק בדמי השכירות, אי אפשר להוציא אותם ממנו.
אמנם, היות שהתובע התנה עם הנתבע, שאם ירצה להשכיר לאחר חדר, יצטרך להוסיף בדמי השכירות, אין כאן זכות השכרה הקנויה לשוכר, אלא זכות זו תלויה ועומדת – אם יעמוד בדבריו ויוסיף שכר לתובע, תיקנה לו הזכות, ואם לא – לא. ומכיוון שבסופו של דבר לא שילם הנתבע לתובע עבור הזכות להשכיר, ממילא איבד את זכותו, ולכן גם לדעת הנמוקי יוסף דמי השכירות של החדר שהשכיר הנתבע, צריכים להגיע לידי התובע.
ג. חישוב דמי השכירות כאשר אינם מפורשים בחוזה
במקום שלא פירשו כלל את גובה דמי השכירות, הרי אומרת המשנה בבבא מציעא (פג.) שהכל כמנהג המדינה. וכתב הרי"ף, שאם יש כמה שערים לשכר, אין למשכיר אלא הפחוּת שבהם, משום המוציא מחברו עליו הראיה.
בנדון דידן, היות שהצדדים הסכימו שהנתבע ישלם 'כפי ראות עיניו', הרי פשוט שהכל תלוי ברצונו הטוב של הנתבע, בלי קשר לשכר המקובל בעיר במקרים דומים.
אמנם, מאחר שהנתבע גילה מהו 'ראות עיניו' שהתחייב בחוזה, נתגלה הדבר, שעל סכום זה הייתה ההתחייבות, והוא חייב בו כחיובו בעיקר השכירות שפורש בחוזה.
כמובן, שאם התובע גובה ישירות מהשוכר השני את דמי השכירות עבור החדר, עליו לנכות חלק מדמי השכירות שהוא גובה מהנתבע.
הרב צבי יהודה בן יעקב, ביה"ד האזורי חיפה
שורת הדין כרך ח עמ' רד-רטז
מת המשכיר תוך זמן השכירות
תיאור המקרה
אדם השכיר את דירתו לנתבע. בחוזה השכירות נכתב, כי השכירות הינה לשנה, ויש לשוכר (הנתבע) אופציה לשכירות הדירה לשנה נוספת. במהלך שנת השכירות הראשונה, נפטר המשכיר.
התביעה
יורשי המשכיר תובעים מן הנתבע לצאת מן הדירה מיד. במידה שהם אינם יכולים להכריח את הנתבע לצאת מיד, הם אינם מוכנים להשכיר את הדירה לנתבע לשנה נוספת.
פסק הדין
התביעה נדחית.
הנימוקים:
סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:
א. האם ניתן לסלק שוכר בתוך ימי השכירות, כאשר מת המשכיר?
ב. האם התחייבותו של המשכיר לאפשר לשוכר להאריך את משך השכירות מחייבת את היורשים?
א. סילוק שוכר תוך ימי השכירות כאשר מת המשכיר
הגמרא במסכת בבא מציעא (נו:) מתלבטת בשאלה האם יש דין אונאה בשכירות:
בעי רבי זירא: שכירות יש לו אונאה או אין לו אונאה? ממכר אמר רחמנא - אבל לא שכירות, או דלמא לא שנא? אמר ליה אביי: מי כתיב ממכר לעולם?! ממכר סתמא כתיב, והאי נמי ביומיה מכירה היא.
מפשטות לשונו של אביי נראה, שמכירה ושכירות הן מהות אחת, אלא שמכירה היא לעולם ושכירות לזמן, וזו הסיבה שגם בשכירות יש דין אונאה.
התוספות (ד"ה והאי) מקשים מדברי הגמרא במסכת עבודה זרה (טו.), שם מסיקה הגמרא ש'שכירות לא קניא', ולכן אסור להשכיר בית לגוי, משום שהגוי יכניס לשם עבודה זרה, ונמצא שהמשכיר עובר על 'ולא תביא תועבה אל ביתך' (דברים ז', כו).
התוספות מתרצים:
דהכא גבי אונאה כתיב ממכר מיותר, לרבות שכירות.
בהבנת תירוץ התוספות ישנן שתי אפשרויות: (א) שכירות אינה נחשבת כמכירה בכלל. למרות זאת, לגבי דין אונאה ישנו ריבוי מיוחד בכתוב, כך שהוא חל גם על שכירות. (ב) שכירות נחשבת כמכירה, אלא שאין היא מכירה של גוף הנכס, אלא רק של זכויות ההשתמשות בו – מכירה לפירות.
כהבנה הראשונה משמע מדברי היש"ש (בבא קמא פ"ה סימן לג), והש"ך (חושן משפט סי' שלד סק"ב). ולשיטתם, היות ששכירות הבית אינה כמכר, אם המשכיר אינו יכול להמשיך ולעמוד בהתחייבותו להשכיר, כגון שהוא מת, בטלה השכירות.
אולם, דעת רוב הראשונים אינה כן, אלא כהבנה השנייה בדעת התוספות, ששכירות היא קניין של לזמן. הרמב"ם (הלכות שאלה ופקדון פרק א הלכה ה) כותב:
שאלו (=את החפץ) לזמן קצוב, כיון שמשך וזכה אין הבעלים יכולין להחזירו מתחת ידו עד סוף ימי השאלה. ואפילו מת השואל, הרי היורשין משתמשין בשאלה עד סוף הזמן. ודין הוא - הלוקח קונה הגוף קנין עולם בדמים שנתן, ומקבל מתנה קנה הגוף קנין עולם ולא נתן כלום, והשוכר קנה הגוף לפירותיו עד זמן קצוב בדמים שנתן, והשואל קנה הגוף לפירותיו עד זמן קצוב ולא נתן כלום; כשם שהנותן כמוכר שאינו יכול לחזור בו לעולם כך המשאיל כמשכיר שאינו יכול לחזור בתוך הזמן.
וכדעתו ניתן להוכיח מדברי ראשונים רבים.
ואמנם, יש לחקור אם הקניין שיש לשוכר הוא רק לגבי הפירות, או שהוא בגוף החפץ המושכר ממש. ונפקא מינה למקרה שנפל הבית בתוך תקופת השכירות, או לגבי קניין חצר אם הוא למשכיר או לשוכר.
על כל פנים, היות שדעת רוב הראשונים ששכירות היא כקניין, אין המשכיר והשוכר יכולים לחזור בהם תוך זמן השכירות, ואף אם מת המשכיר, הרי הדירה (או הזכות להשתמש בה) קנויה לשוכר עד תום זמן השכירות.
ב. קיום התחייבות המשכיר על ידי היורשים
לכאורה, היה מקום לפרש את ההתחייבות של המשכיר לשוכר להשכיר לו לשנה נוספת כהתחייבות אישית. הרמ"א (חושן משפט סימן ריב סעיף ז) כותב:
אבל אם אמר: כשתלד בהמתי, או: יוציא אילן זה פירות, וכיוצא בזה, אתננו להקדש או לעניים, חייב לקיים דבריו מטעם נדר. ודוקא אם הנודר קיים, אבל אם כבר מת, אינו כלום, שהרי אינו כאן שיקיים נדרו.
אמנם, נראה שאין ההתחייבות של המשכיר נחשבת כהתחייבות אישית, אלא היא תנאי מתנאי השכירות, ועל כן, כשקנה השוכר את הדירה מחמת השכירות, קנה אותה עם תנאי זה. ויש להוכיח שזהו הפירוש בתנאי הזה מדברי הריב"ש (סימן רנז). הריב"ש נשאל לגבי משכיר שהשכיר את ביתו לחמש שנים, והתנה עם השוכר, שאם לאחר אותן חמש שנים ירצה השוכר להאריך את השכירות לחמש שנים נוספות, יוכל. והמשכיר יוכל לעכב בעדו רק אם ירצה לגור בדירה בעצמו. בתוך חמש השנים הראשונות, מכר המשכיר את הדירה לאחר, וכעת טוען הקונה, שכשם שהמשכיר היה יכול להוציא את הדירה מיד השוכר על מנת לגור בה בעצמו, יכול גם הקונה לעשות כן. הריב"ש מסיק, שהתנאי היה שדווקא המשכיר עצמו יוכל להוציא את השוכר לצורך מגורים, ולא הבאים מכוחו.
מדברי הריב"ש עולה, שגם הקונה מחויב לתנאים שהתנה המשכיר, ואין הוא יכול לומר, שההתחייבות היא על גופו של המשכיר, ולא על יורשיו או הבאים מכוחו.
הרב ברוך יצחק לוין, ביה"ד שע"י הרבנות ירושלים
דיני ממונות ובירורי יהדות כרך ב עמ' סג-ע
התחייבות לתשלום על מניעת רווח
התביעה
התובע השכיר דירה לנתבע. כחלק מהביטחונות שלהם נדרש הנתבע בזמן השכירות, הוא היה צריך להפקיד בטחונות בידי התובע.
הנתבע התחייב לאפשר לתובע להכניס אנשים לראות את הדירה על מנת שיוכלו לשכור אותה בתום תקופת השכירות. כמו כן, הנתבע התחייב לפצות את התובע על כל נזק או אבדן רווח שיגרמו לו, אם הנתבע לא יעמוד בהתחייבויותיו. בפועל, הנתבע לא אִפשר לשוכרים עתידיים להיכנס לדירה בתוך זמן השכירות, ועקב כך נאלץ התובע להראות לשוכרים עתידיים את הדירה רק לאחר תום תקופת השכירות. לטענתו, הוא הפסיד מכך חודש שכירות, ולכן הוא אינו מוכן להחזיר את הבטחונות שהפקיד בידו הנתבע.
פסק הדין
ההתחייבות של הנתבע היא אסמכתא, ולכן אינה מחייבת אותו.
הנימוקים:
סדר הדברים לבירור פסק הדין:
א. האם התחייבות מפורשת על פיצוי בגין מניעת רווח, מועילה במקרה דנן?
ב. מי נחשב מוחזק כשיש משכון – המלוה או הלווה?
א. התחייבות על פיצוי בגין מניעת רווח
הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' רכז) דן במקרה הבא:
ראובן לוה מנה משמעון, וכתב לו את השטר לפרוע לזמן שקבע לו, ואם לא יפרענו תוך אותו זמן, קבל עליו ליתן כל הוצאה וכל הפסד שיבא לו ויעשה מחמת חוב זה, וקבל על עצמו זה בקנין גמור ובלא אסמכתא ובנאמנות. וכשהגיע הזמן, תבע שמעון את חובו, ואמר: שהיה לו סחורה מזומנת לקנות, ואם לא יפרענו יפסיד הוא הסחורה; ועם כל זה לא פרעו. ועכשיו שמעון תובע מראובן אותו הפסד הריוח.
תשובת הרשב"א היא, כי היות שההתחייבות של ראובן לשמעון הייתה רק לפצות אותו על הפסדים שייגרמו לו, אין מניעת רווח בכלל זה. ואין חיוב מצד עצם מניעת הרווח, כי בירושלמי (בבא מציעא פ"ה ה"ג) מבואר, שהמבטל כיסו של חברו, דהיינו שקיבל על עצמו להתעסק במעות של חברו על מנת לתת חלק מהרווח לנותן המעות, ובסופו של דבר לא התעסק, וממילא הפסיד נותן המעות את הרווח – פטור.
בדרכי משה (סימן סא אות ד) הבין, שהרשב"א פטר את המתחייב לא משום שההתחייבות הייתה רק על הפסדים, אלא משום שהתחייבות על פיצוני בגין מניעת רווח היא אסמכתא (וכנראה לא ראה את תשובת הרשב"א בפנים, שכן ברשב"א מבואר שהתחייב בקניין גמור ודלא כאסמכתא). הדרכי משה מקשה על הרשב"א, שכן בדבר שאינו קנס שהמתחייב מטיל על עצמו, אלא פיצוי על הפסד, לא שייך אסמכתא! הש"ך (שם סק"י) מתרץ, שמניעת רווח אינה הפסד, ולכן ההתחייבות על פיצוי כזה היא באופן עקרוני אסמכתא.
נמצא, שאם התחייב אדם לחברו, שישלם לו רווחים שנמנעו ממנו, לדעת הדרכי משה אין בהתחייבות זו חסרון של אסמכתא, ולדעת הש"ך יש בזה חסרון של אסמכתא.
על כל פנים, הרב לוין מציין, כי על מנת שהתחייבות לשלם פיצוי בגין מניעת רווחים תחול, היא צריכה להיעשות בקניין. הטעם לכך הוא על פי דברי הרמב"ם (הלכות מכירה פרק יא הלכה טו), שהתחייבות מועילה רק כאשר היא נעשית בלא תנאי. אבל התחייבות שיש בה תנאי, דורשת קניין (ועיין ש"ך בסי' מ סק"ד), ואחרת היא נידונה כאסמכתא.
לאור הדברים הנ"ל, אף על פי שהיה רשום בחוזה כי הנתבע מתחייב לפצות את המשכיר על מניעת רווחים שייגרמו לו, כיוון שלא נעשה קניין על התחייבות זו, היא בטלה, משום שהיא אסמכתא.
עוד מציין הרב לוין, כי ישנה מחלוקת בשאלה האם נתינת משכון מועילה לסלק בעיה של אסמכתא. מחלוקת זו מופיעה בשו"ע (סימן רז סעיף יא):
הנותן ערבון לחבירו ואמר ליה: אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך, והלה אומר: אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך – אם חזר בו הלוקח, קנה זה הערבון, שהרי הוא תחת ידו; ואם חזר בו המוכר, אין מחייבין אותו לכפול הערבון, שזו אסמכתא היא, ולא קנה. הגה: ויש חולקין, וסבירא להו דאפילו אם חזר בו הלוקח לא קנה המוכר, אף על פי שהוא בידו, אסמכתא לא קניא. וכל שכן אם התפיסו ביד שליש.
דעת המחבר היא דעת הרמב"ם, שמשכון מועיל לסלק בעיית אסמכתא. ואילו דעת היש חולקים שמביא הרמ"א היא דעת הראב"ד וסיעתו, הסוברים שמשכון אינו מסלק בעיית אסמכתא.
ואם כן, השאלה האם ההתחייבות בנידון דידן מועילה תלויה במחלוקת המחבר והרמ"א.
ב. הגדרת 'מוחזק' כשיש משכון – המלוה או הלוה
כיוון שיש כאן ספקא דדינא, יש לדון בשאלה מיהו המוחזק – האם המלוה הוא המוחזק משום שהוא מחזיק במשכון, או הלווה מחמת שמעות ההלוואה בידו. הרב לוין מציין, שיש בדבר מחלוקת הפוסקים. לדעת השו"ע (סי' עב סעיף כג) הלווה הוא המוחזק. והטעם הוא, משום שהמשכון עומד לחזרה, וכמי שהוחזר דמי. ואילו לדעת הש"ך (שם ס"ק קט) המלוה נחשב מוחזק, משום שבעל חוב קונה משכון.
בנוסף, הש"ך (סי' רנא ס"ק ו) כותב, שאם יש ספק אם הייתה הלוואה בכלל, אין המלוה נחשב מוחזק בגלל המשכון. ולכן, כיוון שבנידוננו יש ספק אם בכלל היה חיוב, שהרי אולי ההתחייבות הייתה אסמכתא, בזה גם לדעת הש"ך הלווה הוא המוחזק.
תגובות לפסקי הדין מהגליון הקודם
פסק הדין בנושא: מקח טעות בקניית רכב
המסקנה שאותה הסקתם מפסק הדין, לפיה 'במקרה של מקח טעות עקב מום בדבר הנקנה, הטענה היחידה האפשרית הינה טענה של ביטול המקח' איננה מדויקת. שכן, באופן עקרוני כאשר ניתן לתקן את הנזק, הדין יכול להיות שונה. כאשר המוצר פגום באופן רציני אך שם המוצר עליו וניתן לתקן את הפגם, יש מחלוקת הפוסקים בהבנת שיטת הרא"ש האם רשאי הקונה לבטל את המקח, או שרשאי המוכר לתקן את הפגם. לעומת שיטת הרא"ש, הר"י מיגאש סבור שאם יש סיבות חיצוניות המונעות שימוש תקין במוצר, וניתן להסירם מבלי לתקן דבר בגוף המקח, הרי המקח קיים. ואולם אם הפגם בגוף המוצר, רשאי הקונה לבטל את המקח למרות שהפגם ניתן לאיחוי.
כלומר שכאשר הפגם חיצוני, מוסכם על הכל, שהמוכר יכול לדרוש את קיום העסקה תוך תיקון הנזק. הראשונים חלוקים ביניהם במקרה שהפגם הוא במקח עצמו. ההלכה שהתקבלה בשולחן ערוך (חו"מ סימן רלב סעיף ה) היא:
ראובן שמכר לשמעון בתים שיש לו בעיר אחרת, וקודם גמר המקח נכנסו עובדי כוכבים בבתים וקלקלו קצת מקומות ועשנו הכתלים ועקרו דלתות הבית והחלונות, ורוצה שמעון לחזור בו, וראובן טוען שכיון שהוא מום עובר ינכה לו מן הדמים כדי שיחזיר הבית לקדמותו ויקיים המקח, הדין עם ראובן. הגה: שהרי בית מכר לו ועדיין נקרא בית. וכן מום שאינו בגוף הבית, כגון שיש לאחר דרך עליו או אמת המים עוברת שם, מסלק המום והמקח קיים. אבל אם המום בגוף הבית, כגון שאמר לו שיש לו כותל שלם, ונמצא רעוע, אינו יכול לבנות לו כותל שלם; וכל כיוצא בזה.
על פי דברי הרמ"א, כאשר יש פגם בגוף הבית, יכול הקונה לבטל את המקח. ואולם לפי השולחן ערוך, כאשר שמו של המקח עליו, רשאי המוכר למנוע את ביטול המקח, אך עליו לפצות את הקונה עבור התיקון והחזרת המצב לקדמותו. ואולם אם המוצר איבד את שמו, כגון שהבית אינו נקרא עוד בית, רשאי הקונה לבטל את המקח.
על מי מוטלת חובת התיקון: שאלה נוספת המתעוררת מדיון זה היא האם הקונה יכול לדרוש מן המוכר שיתקן את הפגם, או שהקונה צריך לתקן את הפגם ולנכות את ערך התיקון מכספי הקנייה. מן הראשונים נראה שיש בכך מחלוקת, ועל פי הרא"ש הקונה הוא שמתקן את הפגם, ואילו לפי הר"י מיגאש המוכר מתקן את הפגם. הרב חיים אוירבך (דברי משפט סימן רלב, ה) סבור שחובת התיקון אינה מוטלת על המוכר, אלא הקונה מתקן את הפגם ומנכה זאת משווי הקנייה. לעומת זאת הרב יוסף הוטנר (אולם המשפט סימן רלב) סובר שאין מחלוקת בין הראשונים והמוכר הוא זה שצריך לתקן את הפגם.
כאשר המוכר אינו מעוניין לתקן את הפגם הרמב"ם פסק (הלכות מכירה פרק טו הלכה ד):
וכן אם רצה הלוקח ליקח פחת המום, הרשות ביד המוכר שהוא אומר לו אם תקנה אותו כמות שהוא, או טול דמים שלך ולך.
ומכאן שהמוכר אינו חייב לתקן את המקח, ובידי הקונה הרשות לבטל את המקח או לקבלו, אלא אם כן המוכר מעוניין לתקן את הפגם. הרב הילדסהיים מבחין בין קנייה ישירה של מוצר, לבין הזמנת מוצר כאשר הייתה התחייבות לספק אותו. במקרה של הזמנת מוצר, אם המקח פגום נחשב הדבר כאילו ההזמנה לא מומשה וחובת התיקון מוטלת על המוכר. (הרב משה בארי)
פסק הדין בעניין: רכב שנמכר ונמצאה בו תקלה
בית הדין קבע, שלא סביר שאדם הסכים לקבל מום שיגרום לרכב להפסיק לעבוד מיד
בנסיעה הראשונה. מי קובע כך? הרי מנהג המדינה הוא שקובע מה חושב האדםהסביר, והאדם הסביר פועל על פי מנהג המדינה המושפע מן החוק, ובית המשפט קבע כי האחריות על הטעויות היא על מכון הבדיקה, כלומר שברגע שאדם נכנס למכון לבדיקת רכבהוא מסיר את האחריות מן המוכר ומעבירה למכון הבדיקה. ראה לדוגמה פסק הדין בבית משפט לתביעות קטנות נתניה (תק 002792/05), שם קונה רכב תבע את מכון הבדיקה, משום שבמכון הבדיקה נאמר לו שהבעיה ברכב היא קלה, ומצריכה טיפול קל שעלותו כ – 800 ₪, ואילו בפועל התברר שצריך להחליף את כל המנוע, דבר שעלה מעל 4,000 ₪. בית המשפט קיבל את התביעה. (הרב משה בארי)  לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
שכירות דירה