|
 גיליון מספר 15 - תחרות עסקיתפסקי דיןהרב ש. ב. ורנר, בית הדין האזורי תל אביב
פסקי דין רבניים כרך ב עמ' 212 - 220
קיפוח פרנסה של שוחט במושב
תיאור המקרה
התובע הוא שוחט במושב מזה מספר שנים. הוא אינו מקבל משכורת קבועה מועד המושב, וכל הכנסתו היא מדמי השחיטה שהוא גובה מהבאים לשחוט אצלו.
בזמן האחרון, התחילו חברות לשיווק בשר עוף מתל אביב למסור אווזים לפיטום במושב. עם גמר תקופת הפיטום, שוחטים את האווזים במושב שוחטים מטעם ארגון שוחטי העופות של תל אביב, והם נלקחים לשיווק בתל אביב.
התביעה
התובע טוען שפרנסתו מקופחת, משום שהוא לוקח סכום כסף בעד שחיטת כל אווז, והוא מפסיד את התשלום עבור שחיטת האווזים עבור הרבנות בתל אביב. הוא תובע מהנהלת המושב, שהם הנתבעים, שלא לאפשר לשוחטים אחרים לשחוט את האווזים הנמסרים להם לפיטום.
התובע מציין, כי מאז שהתחילו אנשי המושב בפיטום האווזים, פחתה שחיטת האווזים המקומית לצרכי המקום, והוא מניח שהדבר נובע מכך שאנשי המושב קונים חלקים של האווזים שאותם הם מפטמים.
תשובת הנתבע
ראשית, הנתבעים טוענים כי הם אינם הבעלים של האווזים, אלא רק אחראים לפיטומם. שנית, הם עושים תפקיד זה שלא לשם רווחים, משום שלעיתים השחיטה מועטה ואינה מכסה את ההוצאות, וכל הסיבה שהיא נעשית היא למנוע הכנסת בשר שלא נשחט כדין לתוך תל אביב.
פסק הדין
התביעה נדחית.
הנימוקים:
סדר הדברים בבירור פסה"ד הוא כדלהלן:
א. האם יש לתובע חזקה שרק הוא יהיה השוחט?
ב. האם לתובע יש מעמד של 'עני המהפך בחררה'?
ג. האם לתובע יש זכויות מדין 'יורד לאומנות חברו'?
א. חזקתו של התובע להיות שוחט יחיד
בדרכי תשובה (יורה דעה סימן א ס"ק ריא) כתב בשם כנסת הגדולה, שמי שהחזיק לשחוט במקום אחד, אין כח בשום אדם להוציאו מחזקתו. ונחלקו שם האחרונים, אם איסור השגת גבול מעין זו בשוחט שייכת דווקא כאשר בני העיר קיבלוהו לשוחט (שיטת 'דעת קדושים') או שהאיסור הוא אף אם הוא מוחזק מעצמו (שיטת ה'בית שלמה').
אולם, דעת בעל שו"ע הרב (שו"ת סימן ט) שאין מושג של השגת גבול בשוחט, אלא במסגרת של דיני 'עני המהפך בחררה'.
ב. האם לתובע יש מעמד של 'עני המהפך בחררה'
בית הדין קבע, שחזקתו של התובע היא רק על השחיטה לצרכים מקומיים של המושב, ולא על שחיטת האווזים המדוברת. לכן, זו אינה 'החררה' שבה היפך התובע.
ג. דין יורד לאומנות חברו בנדון דידן
בגמרא בבבא בתרא (דף כא עמוד ב) מבואר, שבן עיר יכול לעכב על בן עיר אחרת מלפתוח בעירו של הראשון עסק מתחרה מדין 'יורד לאומנות חברו'. על כן, יש מקום לדברי התובע, שאין לאפשר לשוחט אחר לשחוט במושב.
אלא שישנה הגבלה על זכותו של בן העיר למנוע פתיחת עסק של בן עיר אחרת. השולחן ערוך (חושן משפט סימן קנו סעיף ז) פוסק:
הסוחרים שמביאים סחורתם למכור בתוך העיירות, בני העיר מעכבין עליהם מלמכור יד על יד כדרך חנונים. ואם מכרו ביום השוק בלבד, אין מונעים אותם, והוא שימכרו בשוק אבל לא יחזרו על הפתחים, אפילו ביום השוק.
הטעם להיתר של הסוחרים למכור בעיירות ביום השוק הוא, שביום השוק קונים גם אנשים שאינם תושבי העיירה שבה מתקיים השוק, ונמצא שפרנסתם של בעלי החנויות המקומיים אינה נפגעת, שהרי הם מוכרים בקביעות רק לתושבי העיירה.
ניתן להבין את ההיתר המובא בשו"ע בשתי דרכים. אפשרות אחת היא, שלסוחרים שאינם תושבי המקום מותר למכור רק לאנשים שאינם תושבי המקום המגיעים ליום השוק. אבל זכות המכירה למקומיים מוגבלת רק לסוחרים המקומיים. אפשרות שניה היא, שביום השוק העיירה אינה רק 'מקומם' של תושבי העיירה, אלא של כל הכפרים הסמוכים. וממילא, גם לסוחרים המגיעים מחוץ לעיירה מותר למכור לכלל התושבים, הן אלו שבאים מחוץ לעיירה, והן לתושבים המקומיים.
על כל פנים, בנדון דידן, הנתבעים מטפלים בעופות הנמכרים בתל אביב, ולא לתושבי המושב, ולכן פרנסתו של התובע אינה מקופחת, וממילא יש לדחות את תביעתו.
הרב ברוך שרגא, בית הדין שע"י הרבנות ירושלים
דיני ממונות ובירורי יהדות כרף ד עמ' רלא - רלז
זכויות שחיטה בבית מטבחיים
תיאור המקרה
התובע הוא ספק בשר כשר במשחטה בארגנטינה. הנתבע הוא יבואן שהיה קונה ממנו בשר במשחטה זו, ולאחרונה הגיע הנתבע להסכם עם הגויים המספקים את הבהמות למשחטה, לפיו גורם אחר יספק את שירותי השחיטה, ולא התובע.
התביעה
התובע מבקש מבית הדין לאסור על הנתבע לקנות בשר באופן ישיר מספקי הבהמות למשחטה, בטרם יגיע להסדר עם התובע. לטענתו, היות והנתבע אינו קונה דרכו, הוא מפסיד הרבה כסף.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען, שהוא נכנס לעסק רק אחרי שספקי הבהמות הודיעו לו בכתב ובעל פה שהם סיימו לעבוד עם התובע ועם היבואן שעמו עבד התובע. הנתבע הגיע להסדר פשרה מסויים עם היבואן שעמו עבד התובע, וממילא אין לו יותר שום התחייבויות כלפי התובע.
פסק הדין
בית הדין קבע שיש למנוע מהנתבע להמשיך ולשחוט את הבשר שלא דרך התובע, ויש לגעור בו על כך שפגע בזכויותיו של התובע. בית הדין אף קנס את הנתבע בסכום כסף מסויים מחמת ההוצאות שנגרמו לתובע.
מאידך, בית הדין קבע אין לחייב את הנתבע לשלם לתובע עבור ההפסדים שנגרמו לו.
הנימוקים:
סדר הדברים בבירור פסה"ד הוא כדלהלן:
א. בירור ענייני 'מערופיא' השייכים לנדון דידן.
ב. בירור ענייני 'עני המנקף בראש הזית' השייכים לנדון דידן.
ג. בירור ענייני 'יורד לאומנות חברו' השייכים לנדון דידן.
א. דין 'מערופיא' בנדון דידן
המרדכי (בבא בתרא סימן תקטו) כותב שישנם מקומות שבהם דנים בדין 'מערופיא', שפירושו, שישנו יהודי שיש לו קשרי מסחר עם גוי אחד, והגוי עושה את עסקיו דווקא עם אותו היהודי. במקומות שבהם דנים דין 'מערופיא' אסור ליהודים אחרים לנסות להיכנס בקשרי מסחר עם אותו הגוי. המרדכי (בבא מציעא סימן תמה) מדמה את דין מערופיא לדין 'עני המהפך בחררה', שהיהודי השני נקרא רשע אם נכנס בעסקים אם הגוי, אבל בי"ד אינם יכולים למנוע ממנו לעסוק עם הגוי אחרי כן.
המהרש"ל (שו"ת סימן לו) דייק מדברי המרדכי בבבא בתרא, שהוא סובר שבית דין גם מעכבים על השני לעסוק עם הגוי, כמו בדין של 'מרחיקים מצודות הדג מן הדג'. ואמנם, המהרש"ל עצמו כותב, שהיות ולא ברור אם דנים בדין מערופיא או לא, הוא כתב שרק יש לאסור לכתחילה על השני להיכנס בעסקים במקום הראשון, אבל אם כבר נכנס אין מונעים ממנו להמשיך ולעסוק עם הגוי.
בשו"ת משאת בנימין (סימן כז) כתב, שכל הדיון בדין מערופיא הוא רק לגבי העסקים העתידיים שבין היהודי והגוי, והסוברים שאין דין מערופיא, הוא משום שאולי הגוי לא ימשיך לסחור דווקא עם אותו יהודי. אבל לגבי אותו עסק עצמו שבו קשור כרגע היהודי והגוי, לכולי עלמא יכול הראשון למנוע מאחרים להיכנס במקומו, ואם נכנס אחר במקומו, רשאי הראשון להוציא ממנו מה שהרוויח.
אבל מדברי הרשב"א (שו"ת חלק ג סימן פג) עולה, שאפילו באותו עסק עצמו, בי"ד רק מכריזים על השני שהוא רשע, אבל אין מונעים ממנו אח"כ, וכן היא הכרעת הרמ"א (חושן משפט סימן קנו סעיף ה).
ולפי זה, בנדון דידן, היות ולתובע כבר היה עסק עם הגוי, אין הנתבע רשאי להיכנס לאותו עסק עצמו שבו עסק כבר התובע, אבל אם נכנס, אין מחייבים אותו ממון.
ב. דין 'עני המנקף בראש הזית' בנדון דידן
המשנה במסכת גיטין (דף נט:) אומרת:
עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור
דהיינו, שאם עני טורח בקטיף זיתים בראש האילן, ובא אדם ולוקח את הזיתים שהפיל העני לקרקע, לדעת תנא קמא יש בזה גזל מפני דרכי שלום, ולדעת רבי יוסי, גזל גמור. ואף שהעני לא קנה את הזיתים, שהרי לא עשה בהם שום פעולת קניין, היות והוא השקיע מאמץ בקטיפת הזיתים, אסור לאדם אחר לקחת אותם ממנו. הגמרא (שם סא.) אומרת, שלדעת יוסי, זהו גזל גמור מדרבנן, והנפקא מינה מכך שזהו גזל גמור היא, שניתן לגבותו בבית דין. נמצא, שלדעת תנא קמא אסור לכתחילה לקחת את הזיתים שקטף העני, אבל בי"ד אינם מוציאים מיד מי שלקח אותם מן העני.
והיות והתובע טרח עם הגויים מספקי הבהמות, והשקיע בהשגת המכונות הנחוצות להכשרת הבשר ומליחתו, הרי הוא כעני המנקף בראש הזית, שאין רשות לאחר להיכנס בגבולו.
ג. דין 'יורד לאומנות חברו' בנדון דידן
נוסף על כל האמור לעיל, הרי פרנסתו של התובע היתה משחיטת הבשר. וא"כ, הנתבע יורד לאומנותו, ורשאי התובע למנוע אותו מלעשות כן.
ואמנם, לתובע לא היה קנין על הזכות להשתמש בבית המטבחיים של ספקי הבהמות, אבל המהרש"ל (שו"ת סימן לז) כתב, שגם קנין סיטומתא כמנהג הסוחרים מועיל לעניין זה, והיות והתובע טוען שהוא וספקי הבהמות נוהגים לסכם הכל בעל פה, והנתבע לא מכחישו, בוודאי יש לו זכות במקום, ואין ראוי לשום אדם מישראל להשיג את גבולו.
הרב יוסף שלום אלישיב, בית הדין האזורי ירושלים
פסקי דין רבניים כרך א עמ' 276 - 281
מניעת הדפסה של ספר דומה
תיאור המקרה
התובע עבד במשך מספר שנים על הוצאה לאור של פירוש של אחד הראשונים לתנ"ך מכתב יד. לקראת הדפסת הספר הוא גילה שגם הנתבע עומד להוציא פירוש של אותו פרשן, וספרו דומה מאוד לספרו של התובע.
התביעה
התובע מבקש מבית הדין לאסור על הנתבע להדפיס את הספר, משום שהדבר יגרום לו הפסדים גדולים. לטענתו, הוא פרסם את עובדת היותו עובד על פירוש זה, והנתבע החליט למרות זאת לעבוד על אותו פירוש.
תשובת הנתבע
הנתבע טוען, שהפרסום של התובע לא היה רחב במיוחד, והוא לא ידע על העבודה של התובע, ולכן אין למנוע ממנו להדפיס גם כן את הספר.
פסק הדין
התביעה נדחית.
הנימוקים:
סדר הדברים בבירור פסה"ד הוא כדלהלן:
א. האם יש מקום לטענת התובע מן הדין?
ב. בירור תקנת הקהל האוסרת הדפסת ספרים דומים והשלכתו לנדון דידן.
א. איסור הדפסת ספר דומה מן הדין
הראבי"ה (מרדכי בבא בתרא פרק ב סימן תקטז) כותב, שאם אדם רוצה לפתוח חנות על פתח מבוי, הפתוח לצד אחד בלבד, ויש בו כבר אותו סוג של עסק, אינו רשאי לפתוח את החנות., כיוון שאי אפשר להגיע לחנות הפנימת אלא דרך החנות החיצונית.
הרמ"א (שו"ת סימן י) עסק במקרה של אדם שהדפיס את ספרי הרמב"ם, ולאחר מכן בא מדפיס שני והדפיסם מחדש ומוכרם בזול. והראשון מעכב עליו. וכתב הרמ"א שהדין עם הראשון, ואסור לשום אדם לקנות את ספרי הרמב"ם במהדורה החדשה, כל זמן שלא יגמור הראשון למכור את כל ספריו. אחד מיסודותיו של הרמ"א הוא דברי הראבי"ה שציינו, שכיוון שההפסד של הראשון ברור, אין לשני לפתוח עסק מתחרה, והיות והמדפיס השני עשיר ויכול להרשות לעצמו למכור במחיר נמוך יותר מאשר המדפיס הראשון, הרי הוא יגרום הפסד וודאי לראשון.
בשו"ת פרשת מרדכי (סימן ז) כתב, שגם לפי דברי הרמ"א, האיסור על השני להדפיס ולמכור הוא רק במידה והשני הכריז שהוא יוריד את המחיר. אבל בסתמא, אין לחוש שיוריד את המחיר, וממילא אין לאסור עליו. מלבד זאת השיג המחבר על הרמ"א, משום שכל הדין של 'יורד לאומנות חברו' הוא רק כשהשני עוסק במקומו של הראשון, אבל בוודאי שאין על השני איסור כאשר הוא מדפיס את הספרים בעיר אחרת מזו של הראשון. כיוצא בזה כתב גם החתם סופר (שו"ת חושן משפט סימן מא), שאין אפילו מקום לגזור בחרם על המדפיסים שלא יעשו כמו הספר הראשון, משום שלפי שורת הדין אין בזה גזל לא מדבריהם, ולא מפני דרכי שלום, ואפילו אינו נקרא רשע מצד עני המהפך בחררה, שהרי זו כחררה של הפקר, שלרבנו תם אין בה דין מהפך בחררה, וגם לשיטת רש"י, שאינו מחלק בין הפקר לחררה השייכת לבעל הבית, הרי השני אינו לוקח את מה שעשה הראשון, אלא רק מתחרה בו.
ב. איסור הדפסת ספרים מתחרים מצד תקנת הקהל - ההסכמות
למרות האמור לעיל, כתב החתם סופר (שם, ובחלק ו סימן נז ד"ה מזה נראה לי), שהיות ואי אפשר להדפיס ספרים אלא בהוצאות מרובות, ואדם לא יוכל להסתכן בהדפסת ספרים אם הוא צופה שלא יהיה לו רווחים, ואם לא תהיה תקנה למניעת הדפסה, הרי אף אדם לא יסכים להדפיס ספרים, ותיבטל הדפסת ספרי קודש, והדבר יפגע בלימוד התורה. ולכן ישנו מנהג בעם ישראל, למנוע הדפסת ספרים של מתחרים ע"י הטלת חרם, כשהדבר פוגע ברווחים של הראשון. אמנם, ספרים שניתן למכור בכמויות גם במקום אחד, כגון מחזורים שכולם משתמשים בהם, אין למנוע מהשני להדפיס במקום אחר.
החתם סופר כותב, שהיות ויש מנהג כזה, אף אם במקום מסויים הטילו את החרם שלא כדין, סוף סוף המדפיס היה יכול להניח שכולם יקנו אצלו, וממילא אין אפשרות להדפיס עכשיו, כדין 'מרחיקים מצודות הדג מן הדג', שהיות והדייג הראשון היה יכול להניח שכל הדגים יכנסו לרשתו, שוב אין השני יכול לפרוס שם רשת נוספת.
כל הנימוקים של החתם סופר שייכים גם בנדון דידן, ולכן היה מקום לאסור על הנתבע את הדפסת ספרו. אבל, בשו"ת דברי חיים (חושן משפט חלק ב סימן נו) כתב, שהמנהג הוא לתת הסכמה לספר מרב חשוב, ואותו רב הוא שמטיל את החרם שלא להדפיס את הספר.
ולכן, היות וסוף סוף התובע לא דאג להצטייד באיזושהי תעודה מרב בישראל המטיל חרם על מי שיתחרה בו, אין לעכב על הנתבע את הוצאת ספרו.
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
