גליון מס' 48 - לכשרות עדים

פסקי דין

הרב עובדיה הדאיה, בית הדין הרבני הגדול

פסקי דין רבניים כרך ה עמ' 3 -  8

כשרות חוקר פרטי לעדות

תיאור המקרה

שני הצדדים הם זוג בהליכי גירושין. לטענת הבעל, האשה בוגדת בבעלה, והוא הציג בפני בית הדין חוקרים פרטיים שנשכרו על ידו, והעידו על כך.

האשה מכחישה את דברי העדים.

פסק הדין

בית הדין קבע כי חוקרים פרטיים, אף שהם מקבלים שכר מצד אחד, כשרים להעיד בנסיבות המדוברות.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. מאיזה טעם פסול לעדות עד הנוטל שכר להעיד?

ב. באילו תנאים, קבלת שכר כדי לראות עדות אינה פוסלת את העד?

ג. עד שיש לו נגיעה בעדות בגלל שהדבר מועיל למוניטין שלו, האם נפסל לעדות?

א. טעם פסלותו של עד הנוגע בדבר

הגמרא (בבא בתרא מד:) דנה בראובן שמכר קרקע לשמעון, שלא באחריות. כעת בא לוי, וטוען שהקרקע שביד שמעון היא בעצם קרקע גזולה, והוא הבעלים. הגמרא אומרת, שראובן אינו נאמן להעיד על הקרקע שהיא אינה גזולה ביד שמעון, אם אין לו עוד קרקע, משום שיש לחשוש שלראובן יש בעלי חובות, ושראובן מעוניין להשאיר את השדה בידי שמעון, כדי שבעלי חובותיו יוכלו לגבות את אותה קרקע מיד שמעון.

ואמנם, אם השדה נמכרה באחריות, אין לראובן נפק"מ בזה שיעיד כדי להשאיר את השדה ביד שמעון, שהרי אם יבוא בעל חובו ויטרוף משמעון, יחזור שמעון על ראובן, וממילא יהיה מי שלגביו יהיה ראובן 'לוה רשע ולא ישלם'. אבל אם הקרקע נמכרה שלא באחריות, אז יש לראובן נגיעה, כי הוא מחוייב כלפי בעל חובו, ואילו לשמעון יוכל לומר שלכן מכרה לו שלא באחריות, כדי שלא יהיה לגביו 'לוה רשע ולא ישלם'.

הרמב"ן (חידושים שם מה.) הביא את קושיית הר"י מיגש, שהקשה, למה הגמ' אומרת שהמוכר שדהו אינו נאמן להעיד ללוקח משום שהוא נוגע כי אינו רוצה להיות רשע ולא ישלם, הרי אם ישקר יהיה רשע שהרי מעיד עדות שקר, וזהו חטא גדול יותר. וא"כ, מדוע יש חשש נגיעה.

הר"י מיגש תירץ שני תירוצים:

א. פסול נוגע אינו מחשש שקר, אלא כדין קרוב, שהרי אדם קרוב אצל עצמו ויש בעדות גם תועלת לעצמו, וקרוב פסול להעיד גם כשאין חשש שקר.

ב. אע"פ שיהיה רשע כשישקר, אבל הבריות אינן יודעות ברישעו זה, מה שאין כן כשיהיה רשע מחמת שלא שילם.

על פי התירוץ הראשון, נגיעת הממון כשלעצמה אינה יוצרת חשש שקר, כי לא נחשדו ישראל לשקר בגלל נגיעת ממון. לעומת זאת, לפי התירוץ השני, אכן יש חשש שקר אצל עד המקבל ממון.

במשנה בבכורות (כט.) מבואר, שעד הנוטל שכר להעיד, עדותו בטלה. ומבואר בדברי הראשונים שם, שפסולו מדרבנן בלבד, משום שעבר על ציווי התורה 'מה אני בחינם, אף אתם בחינם'. אלא שהגדרת 'עד הנוטל שכר להעיד' תלויה בשני התירוצים של הר"י מיגש.

אם נאמר שנוגע פסול משום שהוא קרוב, נמצא שגם אם נוטל שכר מאחד הצדדים בלבד, עדותו פסולה רק מדרבנן, שהרי נגיעת ממון אינה פוסלת לעדות, ותשלום השכר אינו הופך את העד לקרוב, שהרי הנגיעה אינה בתוכן העדות עצמה. אולם, על פי התירוץ השני, שעד הנוגע פסול מפני חשש משקר, גם עד הנוטל שכר להעיד פסול מן התורה. ומה שאומרים הראשונים, שעד הנוטל שכר להעיד עדותו בטלה מדרבנן, הוא רק כאשר העד נוטל שכר בשווה משני הצדדים.

להלכה כתב נתיבות המשפט (סימן לד סק"י), שהעיקר כתירוץ השני, שנגיעת ממון פוסלת את העד מפני חשש משקר.

ב. נוטל שכר לראות עדות

בשו"ת משאת בנימין (סימן צח) נכתב:

היכא דהתנית האשה עם העד שאם יועילו עדותו שתהיה מותרת לינשא תתן כך וכך ואם לא יועילו עדותו תתן לו פחות, אז נוגע בעדות הוא ופסול מדאורייתא. ומאי דשנינו הנוטל שכר להעיד עדותו בטלה מטעמא דמה אני בחנם כו' הוי כנוטל דבר קצוב בין יועיל עדותו בין לא יועיל.

דהיינו, שאם העד נוטל שכר שווה בין אם עדותו תועיל ובין אם לא, פסולו רק מדרבנן, משום 'מה אני בחינם'.

ובשו"ת הרשב"א (חלק ג סימן יא) כתב:

נראה לי, שלא אמרו אלא בעדים שנעשו עדים כבר, שהן מצווין להעיד ולא רצו להעיד ולא רצו להעיד עד שנטלו שכר, ודומיא דהנוטל שכרו לדון, שמצוה על ב"ד לדון בין איש לרעהו. אבל מי שאינו מחוייב להעיד, ונוטל שכר לילך ולהיות עד, אינו בדין זה לפי דעתי.

דהיינו, שאם העד נוטל שכר כדי לראות את המעשה שעליו יעיד, אין הוא בכלל 'נוטל שכר להעיד'. כי ציווי התורה 'מה אני בחינם אף אתם בחינם' מתייחס לחובה להעיד במקרה שהעד יודע כבר עדות, אבל אין חובה ללכת לראות מעשה מסויים, כדי להעיד עליו אחר כך.

לפי זה, היות שהחוקרים הפרטיים נוטלים את שכרם כדי לעקוב אחר אדם, הרי זה כמו לראות מעשה כדי להעיד עליו, שאין בזה חסרון של 'מה אני בחינם'. ולכן יש לדון רק בשאלה, באיזה אופן משולם שכרם, כאשר ברור שאם הם מקבלים שכר נוסף כדי למצוא עדויות מפלילות, אם כן הרי הם נוגעים בעדות.

ג. מוניטין - האם סיבה להחשב נוגע?

על הדוגמא שהבאנו לעיל, של ראובן שמכר קרקע לשמעון אמרה הגמרא, בשלב ראשון, שאם לראובן אין נכסים אחרים, אין לו נגיעה במה שמעיד על הקרקע של שמעון, שהרי סוף סוף שמעון לא יכול לתבוע אותו. התוספות (שם מה. ד"ה מאי) שואלים, מדוע לא נאמר שלראובן יש אינטרס להחזיק את הקרקע ביד שמעון, כדי שכשיתעשר ראובן, לא יחזור שמעון ויתבע ממנו?

הרמב"ן (חידושים שם) הביא תירוץ בשם הראב"ד:

כי קושיא זו אינה קושיא כי דבר רחוק הוא שיחשוב בלבו אעשיר ואקנה ויכחיש על העושר העתיד שלא יטרפנו בע"ח.

כיוצא בדברים אלו כתב גם הטור (חושן משפט סימן לז) בשם הרמ"ה, שאריס יכול להעיד על הקרקע שהוא עובד בה שהיא של בעל הבית, אם בקרקע אין פירות כעת, אף על פי שהאריס נוטל חלק בפירות שהקרקע, ויש לו לכאורה נגיעה, שהרי הוא רוצה ליטול חלק בפירות לכשיבואו, סוף סוף אינו נחשב כנוגע משום

דכיון דזימנין דהוי ביה תיוהי מפסיד ליה לטרחו, לאו נוגע בעדותו הוא, דמספיקא לא נחית לאסהודי בשיקרא.

מדברי הראב"ד והרמ"ה עולה העקרון, שאף שנוגע פסול מחשש משקר, זה רק כאשר הרווח ודאי. אבל כאשר יש ספק אם הרווח יבוא, אין חושדים בעד שישקר בעדות כעת, על רווח שאינו ודאי.

בית הדין קבע שכלל זה יפה גם לנדון דידן. ואין מקום לפסול עדות של חוקרים פרטיים המעידים על אשת איש שזינתה משום נוגעין בעדות,מטעם שעל ידי כן יצא להם מוניטין ואפשר שיגיעו להם ריווח מחמת עדותם, כי אין לפסול עד משום נוגע אא"כ יש לו הנאה בעדות זו ולא מה שיתכן שתגיע לו טובת הנאה על ידי עדותו בעתיד.

הרב שאול ישראלי, בית הדין הגדול

משפטי שאול סימן ה

כשרות עדים המעידים על עצמם כפסולים

תיאור המקרה

שני הצדדים הם זוג בהליכי גירושין. לטענת הבעל, האשה ביצעה מספר מעשים, המעידים על כך שהיא מתנהגת בפריצות. והוא הביא שני עדים על כך.

עד אחד העיד על עצמו שהוא 'שומר שבת קצת' ו'מניח תפילין בשבתות וימים טובים'. השני העיד על עצמו שהוא נוסע באוטובוס בשבת.

בית הדין נדרש לשאלת כשרות העדים.

פסק הדין

בית הדין קבע כי עדותו של העד שמדבריו משתמע שהוא עם הארץ בטלה. לגבי העד השני, יש גם כן מקום להסתפק בכשרות עדותו. כיוון שלכל היותר יש רק עד אחד כשר, אין להחזיק את האשה כפרוצה.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. האם יש לקבל עדות מי שמעיד על עצמו שהוא מחלל שבת בפרהסיא?

ב. האם יש לקבל עדות מי שמדבריו נראה שהוא עם הארץ?

א. עדות מי שמעיד על עצמו שהוא מחלל שבת בפרהסיא

אילו היו עדויות בפני בית הדין, שאותם עדים אכן מחללי שבת, ברור שאין לקבל את עדותם. זאת על פי מה שנפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן לד):

סעיף א: רשע פסול לעדות... סעיף ב:  איזהו רשע, כל שעבר עבירה שחייבים עליה מלקות; ואין צריך לומר אם חייבים עליה מיתת בית דין. לא שנא אם עבר לתיאבון, לא שנא אם עבר להכעיס.

אולם, בנדון דידן לא הוצגו בפני בית הדין עדויות מעדים כשרים על כך שהעדים שהעידו בפני בית הדין הם פסולים, אלא רק העדים עצמם העידו על פסלותם. במקרה כזה, קיים הכלל (חושן משפט שם סעיף כה):

אין אדם נפסל בעבירה ע"פ עצמו, אלא על פי עדים שיעידו עליו, שאין אדם משים עצמו רשע.

ולכן, לכאורה עדותם של העדים אינה נפסלת על פי דבריהם.                  

אמנם, בהגהות מיימוניות (הלכות גירושין פרק יג אות כ) מביא את דברי הראבי"ה:

ועוד יש לתת טעם דבכל דבר גילוי לא משקר כדאיתא בר"פ אין מכירין דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי אינשי והתם באיסורא דאורייתא נפקא מינה כגון תיקון המועדים יום כפור וחמץ בפסח.

הראבי"ה כותב, שבדבר שיכול להתברר בקלות, אין חוששים לשקר. מסיבה זו כותב הראבי"ה שיש להכשיר עדות פסולים, להעיד על אשה שמת בעלה. בית הדין קבע, שגם לגבי פסול עד יש מקום לומר, שכיוון שדברי העד על עצמו יכולים להתברר בקלות, במקרה כזה יש מקום לומר ש'אדם נאמן לשים את עצמו רשע'.

ב. עדותו של מי שנראה מדבריו שהוא עם הארץ

עדותו של העד שהעיד על עצמו שהוא 'מניח תפילין בשבתות וימים טובים', מעידה על בורות ועל רצון לשקר לבית הדין.

בית הדין דימה מקרה כזה למה שכתב הרמ"א בתשובה (סימן יג):

דהא גלוי לכל דאלו שנים עדים שהעידו הם חשודים וכו' וניכרים לפוחזים וריקים לכל אדם, אע"ג דלא ידעינן בהו שהם פסולים ממש, מכל מקום, מאחר שהוחזקו בפי כל לפוחזים וריקים פסולים הם לעדות כזה... וכתבו בהגהת מרדכי דסנהדרין דכל מי שאינו זריז בקריאת שמע ובתפלה ובמצוות פסול לעדות וכו'. קל וחומר לריקים אלו שהוחזקו לחשודים וקלים שאין מקבלים עדותם כלל.

רבי עקיבא איגר (שו"ת מהדורא קמא סימן צט) התקשה בדברי הרמ"א. שהרי הבזויים ועמי הארצות פסולים רק מדרבנן, ובנדון הרמ"א הדיון הוא להאמין לעדים לאסור אשה לבעלה, ואם כן, אף שפסולים מדרבנן, יש לחשוש לעדותם לגבי חשש דאורייתא. אבל למעשה רבי עקיבא איגר לא חלק על הרמ"א.

הבית מאיר (מובא בשו"ת רע"א סימן ק) הסביר את טעמו של הרמ"א:

אבל לאסור אשה לבעלה על ידי ריקים ופוחזים והדומים להם כמו חשוד להעריות, דנראה לחכמים דהם חשודים לשקר, דודאי הם ספק פסולי תורה, מהיכי תיתי להוציא על ידם אשה מבעלה.

דהיינו, שכיוון שחכמים אסרו את עמי הארצות והפוחזים בחזקת רשעים, שוב הם בכלל חשש משקר, ככל עד רשע, וממילא הם ספק פסולים לעדות מן התורה.

נוסף על כך, בנדון דידן, פסילת העדים אינה גורמת להקל, אלא להחמיר, שלא לחייב לגרש את האישה בעל כרחה, נגד חרם דרבנו גרשום.

הרב יעקב רוזנטל, בית הדין האזורי חיפה

פסקי דין רבניים כרך ד עמ' 346 - 350

חזרה מהסכמה לקבלת עדות עד פסול

תיאור המקרה

שני הצדדים הם זוג בהליכי גירושין. לטענת הבעל, הפירוד הוא באשמת האישה, והוא מוכן להביא קרובי משפחה כעדים על כך.

בישיבה ראשונה, האשה הסכימה לכך שאותם קרובים יעידו בבית הדין. אולם, בישיבה נוספת החליטה לחזור בה מהסכמתה. הבעל מבקש מבית הדין לאפשר את הבאת העדים.

פסק הדין

בית הדין קבע כי האשה יכולה לחזור מהחלטתה.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. האם יש תוקף להסכמה לקבל עדות פסולים בדיני ממונות?

ב. האם יש תוקף להסכמה כזו בענייני גיטין וקידושין?

א. תוקף הסכמה לקבל עדות פסולים בדיני ממונות

המשנה בסנהדרין (כד.) אומרת:

אמר לו: נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך נאמנים עלי שלשה רועי בקר, רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו, וחכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו.

דהיינו, שאם הסכימו הצדדים לקבל קרוב או פסול בתורת עד, אינם יכולים לחזור בהם מהסכמה זו. ומבואר בגמרא, שרק לאחר שנגמר הדין, אין הצדדים יכולים לחזור בהם. בשולחן ערוך (חושן משפט סימן כב סעיף א) נפסק, שגם קודם גמר הדין אין הצדדים יכולים לחזור בהם מהסכמתם, אם עשו קנין על כך. 

הש"ך (סק"ד) מציין, שנחלקו הראשונים מדוע הקנין מועיל, ואין אומרים שהוא נחשב 'קנין דברים'. דעת הנמוקי יוסף (סנהדרין ד:), שהקנין אכן אינו עושה פעולה קניינית, אלא רק מצביע על גמירות דעתם של הצדדים, להסכים לקבל עד פסול. לעומת זאת הראב"ן סובר, שהצדדים אכן צריכים לעשות קנין גמור על הממון שאותו העד מחייב או פוטר.

בית הדין קבע שהעיקר כדעת הנמוקי יוסף, שהקנין אינו על הממון. כך משתמע מלשון הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ז הלכה ב):

מי שקבל עליו קרוב או פסול בין להיותו דיין בין להיותו עד עליו, אפילו קבל אחד מן הפסולים בעבירה כשני עדים כשרים להעיד עליו או כשלשה בית דין מומחין לדון לו, בין שקבל על עצמו לאבד זכיותיו ולמחול מה שהיה טוען על פיהן, בין שקבל שיתן כל מה שיטעון עליו חבירו בעדות זו הפסול או בדינו, אם קנו מידו על זה אינו יכול לחזור בו.

לשון הרמב"ם 'שקיבל על עצמו למחול' היא קנין דברים. ואעפ"כ, הרמב"ם אומר שהיא מועילה.

וכך נראה גם מדברי התוספות (בבא מציעא עד. ד"ה הכא), שכתבו שקבלת עדים פסולים היא 'בלא קנין, בדברים בעלמא'.

בית הדין קבע גם, שכיוון שהאשה חתמה על הסכמתה לקבל את הקרוב, הרי זה כקנין, שהרי כל הסכם חתום הרי הוא כקנין.

ב. תוקף הסכמה לקבל עדות פסולים בענייני גיטין וקידושין

בית הדין קבע, שכל דין קבלת קרובים ופסולים כעדים הוא רק בדיני ממונות, שבהם אדם יכול להתחייב בדברים שאינו חייב מן הדין. אבל לעניין נתינת גט וקבלתו הרי לא מועילה התחייבות של הבעל או האשה, כפי שנפסק בתרומת הדשן (סימן קעג), ולכן מסתבר שגם לא תועיל קבלת קרובים ופסולים.

אמנם, מדברי הרשב"ם (בבא בתרא קכח. ד"ה אינו יכול) נראה, שקבלת עדים פסולים איננה התחייבות, אלא נאמנות - שני הצדדים נותנים נאמנות לעדים. ולדבריו נראה שתועיל קבלת עדים פסולים גם לעניין גיטין, אבל מדברי כל הראשונים נראה שהם חולקים על הרשב"ם וסוברים שקבלת עדות היא מטעם התחייבות, וממילא הסכמת האשה לקבל את העד הפסול אינה מחייבת אותה.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר