|
 גליון מספר 17 - חברה בעמתגובות לפסקי הדין מהגליון הקודםפסק הדין בנושא: תביעה לזכויות יוצרים.
לפסק הדין נתקבלו שתי תגובות:
א. מבלי להתייחס לגוף העניין של זכויות יוצרים על פי ההלכה, יש לעיין טובא על ראיותיו של הרב המחבר.
הגמרא בבבא קמא (מט:) לומדת מ'כי יפתח כי יכרה' את הדין ש'על עסקי כריה ופתיחה באה לו'. כלומר, התורה מחדשת שהחיוב בבור הוא לא מדין ממונו שהזיק, אלא עצם הכשרתו את הנזק, המעשה שלו, מחייב אותו בתשלומי נזק. אם כן, ודאי שאין ללמוד מכאן בעלות על עשייה או יצירה, אלא חיוב אחריות. והדבר מסתבר, שהאדם יהיה אחראי על מעשיו גם אם אינו בעלים.
גם אם היינו אומרים שהתחדשה בעלות על מעשים, אין מכאן ראיה לזכויות יוצרים – היות שבבור סוף סוף נוצר דבר ממשי ושמיש על פי כל קנה מידה, ואפשר להבין שיש זיקה ממונית בינו ובין עושהו אולי אף אם הוא נמצא ברשות הרבים. מה שאין כן לגבי המצאות וכדומה, שבהן אנו דנים על בעלות על רעיון, שצריך בירור אם הוא עצמו מוגדר ששייכת בו בעלות.
בהמשך דבריו של הרב המחבר דן בשימוש בהמצאה ופיתוחה, וטען שעל פי מחלוקת רבי ורבנן ב'השלימו לעשרה טפחים' ועל פי ספקו של רבא אם נסתלק מעשה הראשון לגמרי, גם פה יהיה ספקא דדינא. לכאורה הדבר צריך עיון. מצאנו במשנה בבבא קמא (ט:): 'הכשרתי במקצת נזקו, חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו'. ובגמרא שם (דף י.), בברייתא: 'כיצד, החופר בור ט' ובא אחר והשלימו לי' חייב'. אם כן, מצאנו שהמשנה הגדירה דין זה כהכשרת מקצת הנזק (ה'מקצת' האחרון שבו, זה שהופך אותו למזיק), המחייבת כאילו הוכשר כל הנזק. והסיבה ברורה כמו שכתבנו לעיל – התורה הגדירה מסלול נוסף לחיוב בנזיקין מלבד חיוב על ממונו שהזיק, והוא החידוש בבור – אחריות על מעשיו, על העובדה שהוא הכשיר את הנזק.
אם מדובר בשאלת אחריות על הכשרת נזק, מובן ספקו של רבא, אם מעשי השני סילקו לגמרי את מעשי הראשון או שלא, כיוון שסוף סוף השני הכשיר את הנזק, אבל אין כאן קשר לשאלות של בעלות. ולכן בהמצאה, אם אכן ישנו מושג של זכויות יוצרים, ודאי שהמתבסס על המצאה קודמת חייב לשלם לראשון, ולא יהיה בזה ספק כלל. (הרב דני כי-טוב)
ב. על ראייתו של הרב לוין מדין מבור יש לתמוה. הוא לומד מלשון התורה על החופר בור ברשות הרבים: 'בעל הבור ישלם', שכיוון שהחופר המציא דבר חדש שלא היה מקודם, הוא נקרא בעלים של ההמצאה, ולכן אדם שיצר בור חדש, נקרא הבעלים שלו. אך הגמרא בפסחים ו: מתייחסת לנקודה זו מפורשות ואומרת שיש כאן חידוש לגבי שני דברים בתורה חמץ בפסח ובור ברשות הרבים "שעשאו הכתוב ברשותו" ורש"י מסביר: "להתחייב עליו". כלומר, שחידשה התורה חיוב, לכאורה אף שאין כאן בעלות קניינית במובן הרגיל (וכחמץ בפסח שהוא איסור הנאה, וכידוע נחלקו אודות בעלות על איסורי הנאה).
גם לשיטתו, השוואתו את המקרה שדן בו לחופר בור ט' ובא אחר והשלימו לי' אינה ברורה. משום מה הרב הדיין לוין מקרה של המצאה שבאה בעקבות המצאה קודמת לבור ט' שבא השני והשלימו לי' ואחר כך סתם את הטפח האחרון, שישנו ספקא דדינא אם השני חייב לשלם (כך על פי התקציר שפורסם). אלא שלא ברור היכן היא סתימת הטפח במקרה הנידון; ולכאורה אם יש בכלל מקום ללמוד מסוגיה זו למקרה הנידון בפסק דין זה, היה צריך לדמותו לסתם חופר בור ט' שבא אחר והשלימו לי', שלהלכה האחרון נחשב ה"בעלים" על הבור להתחייב בנזקים שגרם. (הרב אייל פישלר)
 לראש העמוד הדפסת עמוד שליחת קישור לחבר |
|
