גליון מס' 47 - החלטות הנוגעות להליך השיפוטי

פסקי דין

בית הדין הרבני הגדול

משפטי שאול סימן מב

העדפת בית דין שיש לו סמכות כפיה

תיאור המקרה

שני הצדדים הם זוג בהליכי גירושין. הבעל, שהוא הנתבע הוא אזרח ישראלי העובד בחו"ל, ומגיע לארץ רק אחת לשנתיים בערך. התובעת, אשתו, מתגוררת בארץ עם הילדים.

התובעת מעוניינת להתגרש, והגישה בקשת גירושין בבית הדין בעיר מגוריה, תל אביב. הנתבע טוען, שהוא מעוניין לדון בבקשת הגירושין בפני בית הדין שבמקום מגוריו הנוכחיים.

פסק הדין

בית הדין קבע שעל הדיון להתקיים בבית הדין בתל אביב.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. דעת הרב אליעזר גולדשמידט

ב. דעת הרב שאול ישראלי

א. דעת הרב אליעזר גולדשמידט

ראשית כל, הרב גולדשמידט ציין, כי הנתבע הוא אזרח ישראלי, שבסיום עבודתו בחו"ל עתיד לחזור לארץ . לכן, הוא כפוף מבחינה חוקית לחוקי מדינת ישראל.

שנית, הרב גולדשמידט ציין, שלבית הדין בארץ ישנה סמכות חוקית לדון בתביעות בענייני גירושין, ואף דרכים חוקיות לאכוף את ביצוע פסקי הדין. לעומת זאת, בית הדין שמציע הנתבע, איננו בעל סמכות חוקית - הוא אינו יכול לאכוף את הנתבע לדון בפניו, ואף לאחר שדן, איננו יכול לאכוף  על הנתבע את ביצוע פסק הדין.

בשו"ת מהריב"ל (חלק ב סימן צז) הסביר שהטעם למנהג, שעל התובע לתבוע את הנתבע בעירו של הנתבע הוא:

והתקנה הזאת נראה שתקנוהו משום שהיחיד הוא מוכרח ונכנע לפני בית הדין של הקהל שלו, מה שלא יכנע אם יגזרו עליו זולתם.

דהיינו, שזוהי תקנה לטובת התובע, כיוון שהנתבע יציית יותר לפסק של בית הדין שבעירו. 

על כן, בנדון דידן שברור שבית הדין בעירה של התובעת יכול לאכוף את פסק הדין הרבה יותר מאשר בית הדין בעירו של הנתבע, יש לחזור לעיקר הדין, שעל הנתבע ללכת לעירו של התובע.

ב. דעת הרב שאול ישראלי

בגמרא בסנהדרין (לא:) נאמר:

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: התוקף את חבירו בדין, אחד אומר: נדון כאן, ואחד אומר: נלך למקום הוועד כופין אותו וילך למקום הוועד. אמר לפניו רבי אלעזר: רבי, מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה? אלא, כופין אותו ודן בעירו.

הגמרא אומרת, שכאשר התובע רוצה לדון במקומו, והנתבע מבקש לדון בבית דין אחר שהוא גדול יותר, כופים את הנתבע לדון בעירו, ולא הולכים לבית הדין הגדול יותר. ובהמשך הגמרא שם:

אמר אמימר, הילכתא: כופין אותו וילך למקום הוועד. אמר ליה רב אשי לאמימר: והא אמר רבי אלעזר: כופין אותו ודן בעירו! - הני מילי היכא דקאמר ליה לוה למלוה, אבל מלוה - עבד לוה לאיש מלוה.

דהיינו, שכאשר מדובר בהלוואה, המלוה יכול לכוף את הלוה לצאת מעירו, על מנת ללכת למקום הוועד, משום 'עבד לוה לאיש מלוה'.

אמנם, הרמ"א (חושן משפט סימן יד סעיף א) כותב, שבזמן הזה אין לנו בית הוועד, אבל הרב ישראלי קובע, שהיות שבתי הדין בארץ עוסקים בדיני תורה לעיתים מזומנות מאוד, ובארץ ישנו קיבוץ גדול של חכמים, הרי כיום בתי הדין שבארץ נחשבים כ'בית הוועד', וממילא התובע יכול לכוף את הנתבע לבוא לארץ ישראל לדון בתביעות אלו.

רוב הראשונים הבינו, שסברת 'עבד לוה לאיש מלוה' אינה שייכת רק בהלוואה אלא גם בדינים נוספים. המרדכי מביא את דעת ריב"א ור"י, שכתבו שהוא הדין לגבי ירושה ופקדון, גזילות וחבלות. ובהגהות מיימוניות (הלכות סנהדרין פרק ו אות ט) כתב:

וכן כתבו התוס' דלאו דווקא מלוה ולוה, אלא אפילו גזילות וחבלות ומקח וממכר ופקדונות, וכל דבר שיש בו תובע ונתבע.

בדעת הרמב"ם נחלקו הראשונים. לשון הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ו הלכה ז):

במה דברים אמורים (-שכופים אותו ודן בעירו) בשאר הדינין שזה טוען וזה טוען או כשאמר המלוה נדון כאן והלוה אומר נלך לבית דין הגדול, אבל אם אמר המלוה נלך לבית דין הגדול כופין את הלוה ועולה עמו שנאמר עבד לוה לאיש מלוה, וכן אם טען זה שהזיקו גזלו ורצה הטוען לעלות כופין בית דין שבעירו את הנטען לעלות עמו וכן כל כיוצא בזה.

מדברי הגהות מיימוניות לעיל נראה שהוא הבין שהרמב"ם סובר כדעת התוספות. אבל הכסף משנה הבין בדעת הרמב"ם שאכן, רק תביעת גזילות וחבלות דומה לתביעת הלוואה. והטעם:

ולי נראה דיש לומר דבשאר תביעות נמי שייך לומר שהתובע מתרעם מחבירו שהזיקו הוי הנתבע עבד לו עד שיסלק היזקו או יברר שאינו מזיקו.

בנדון דידן, לפי הכסף משנה, נראה שאין ליישם את הכלל 'עבד לוה לאיש מלוה'. ולכן, למרות שבתי הדין שבארץ הם בגדר 'בית הוועד' אין התובעת יכולה לכוף את הנתבע לבוא לארץ. אולם, לדעת התוספות וסיעתם, יכולה התובעת לכוף את הנתבע לבוא לארץ.

מעבר לסברת 'עבד לוה לאיש מלוה', יש לומר, שכיוון שבתי הדין בארץ פועלים מכח חוקי הכנסת, שכל אזרחי המדינה כפופים להם, והחוק מחייב לדון דווקא בפני בתי הדין שהוסמכו לכך, שוב אין הנתבע, שהוא אזרח ישראל, רשאי לבקש להתדיין בפני בית דין שלא הוסמך לכך, אף אם הוא נמצא בעיר מגוריו.

עוד יש לציין, שהטעם שהנתבע יכול לדרוש לדון בעירו הוא על פי מה שכתב הגר"א (חושן משפט סימן יד סקי"ח) שיסוד המנהג נובע מעיקרון שמציגה הגמרא (בבא קמא מו:): 'דכאיב ליה כאיבא, אזיל לבי אסיא'.  ואם כן, יש לומר שכל היסוד שהולכים אחרי הנתבע הוא רק במקום שבו התובע צריך להוכיח את טענתו, והנתבע נאמן בלא ראיה, כגון טענת פרעתי במלוה על פה וכדומה. אבל בנדון דידן, התובעת טוענת, שהנתבע חייב להמשיך לשלם לה מזונות. ובעניין מזונות פסק הרמ"א (אבן העזר סימן ע סעיף יב):

אם היתה לה קטטה עם בעלה ולא מתדר לה עמו, והמניעה ממנו, ולותה למזונות, צריך לשלם; אבל אם המניעה ממנה, אין צריך לשלם.

 ומסתבר, שחובת ההוכחה היא על הבעל, וזאת על פי המבואר בשולחן ערוך (שם סימן קנד סעיף ג):

ואם אינו ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות.

על כן, הנתבע הוא שצריך להוכיח את טענתו, ולא התובעת, ובמקרה מעין זה, לא שייך הנימוק שהולכים אחר הנתבע, אלא מן הדין הנתבע צריך ללכת אחר התובע למקום מגוריו.

הרב אברהם שפירא, בית הדין הגדול

שורת הדין כרך ז עמ' תסא - תסב

מקום הדיון

תיאור המקרה

אחד הצדדים, תושב בית שמש, דרש להתדיין בפני בית הדין של העדה החרדית בירושלים. הצד השני דרש להתדיין בפני בית הדין האזורי בירושלים.

פסק הדין

בית הדין קבע כי הדיון יתקיים בבית הדין האזורי ירושלים.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. האם אפשר ללכת לבית דין חלופי במקום שיש בית דין קבוע?

ב. מה נחשב בית דין קבוע בנדון דידן?

א. חיוב הפניה לבית דין קבוע

בית הדין ציין שמתוך דבריהם של הצדדים, קשה לקבוע מי נחשב תובע ומי נחשב נתבע. אולם, למעשה אין לשאלה זו חשיבות בנדון דידן. שכן, בשולחן ערוך (חושן משפט סימן ג סעיף א) נאמר:

אם הנתבע מסרב לירד לדין או שאינו רוצה לדון עם התובע בעירו; אבל אם רוצה לדון עמו בעירו, אלא שאינו חפץ בשלשה שבירר התובע, אז זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. הגה: כדקלמן סימן י"ג. ונ"ל דווקא בדיינים שאינם קבועים, אבל אם דיינים קבועים בעיר, לא יוכל לומר: לא אדון לפניהם אלא בזה בורר, וכן נוהגין בעירנו.

הרי מבואר ברמ"א, שכאשר יש בית דין קבוע, אין ללכת אלא לבית הדין הקבוע בעיר.

ב. הגדרת בית דין קבוע

בית הדין קבע, כי בתי הדין האזוריים נחשבים כבית דין קבוע. אמנם, בחוץ לארץ הגופים הבוחרים את בתי הדין אינם מורכבים בהכרח מנציגים דתיים, אבל בארץ, בחירת הדיינים נעשית על פי החוק ע"י רוב גדול של יהודים דתיים שומרי מצוות, ולכן בתי הדין הנבחרים באופן זה נחשבים כ'מרא דאתרא'.

ואמנם, במקום שבו הנתבע אומר שהוא שייך לעדה מסויימת, ורוצה להתדיין בפניה, בתי הדין מאפשרים זאת אם ניכר שאינו עושה זאת מתוך כוונה לרווח ואינטרסים, אבל כאן המצב שונה, משני טעמים עיקריים:

א. העדה החרדית היא קהילה נפרדת רק בירושלים בלבד, והיא נפרדת עוד מימי המנדט. בכל מקום אחר בארץ, יש רק קהילה אחת, במועצה דתית אחת ומרא דאתרא אחד. היות שהצד שדרש ללכת לבי"ד של העדה החרדית הוא תושב בית שמש, ברור לחלוטין שהוא אינו שייך לעדה החרדית דירושלים.

ב. היות שהצד שדרש ללכת לעדה החרדית נושא משרה רבנית, מטעם המועצה הדתית, בוודאי שהוא אינו יכול לומר שהוא שייך לעדה החרדית.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר