גליון מס' 47 - החלטות הנוגעות להליך השיפוטי

שער לדין

יסודות שכירות פועלים

השבוע נתחיל לעסוק בדיני שכירות פועלים. בדיני שכירות פועלים כמעט ואין דיון בגמרא חובותיו הסוציאליות של המעסיק כלפי העובד, ולחילופין חובותיו של העובד תוך כדי זמן העבודה, דיון המקביל לחלק נכבד מחוקי העבודה. הדיון בסוגיות אלו מסתכם כמעט כולו בדברי המשנה (בבא מציעא פג.):

השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב. מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב - אינו רשאי לכופן. מקום שנהגו לזון - יזון, לספק במתיקה - יספק, הכל כמנהג המדינה.

בהמשך נדון מעט בשאלה, לאילו מחוקי העבודה יש תוקף גם בדין תורה.

אולם, הדיון המרכזי בגמרא בנושא שכירות פועלים קשור לתוקפו של הקשר בין העובד והמעסיק – כיצד הוא נוצר? באילו תנאים ניתן להפר אותו? אילו פיצויים מוטלים על המפר וכן הלאה. כאשר הסוגיא המרכזית בעניין זה היא סוגיית הגמרא בבבא מציעא בתחילת פרק השוכר את האומנים(דף עו:).

בברייתא בגמרא שם נאמר:

תניא: השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותן - אין להם זה על זה אלא תרעומת. במה דברים אמורים - שלא הלכו, אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה - נותן להן שכרן משלם, אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל.

מבואר, שלאחר שהלכו הפועלים על מנת להתחיל לעבוד, התחייב המעסיק (-בעל הבית) להעסיק אותם, ואינו רשאי לחזור בו. אולם, כל זמן שלא התחילו הפועלים בעבודה, ואף לא הלכו לכיוון העבודה, אם אחד הצדדים חוזר בו, אין לשני עליו 'אלא תרעומת'. הרבה מן הראשונים (ראה למשל הנמוקי יוסף מו: מדפי הרי"ף) אומרים, שהתחלת מלאכה היא כקנין.

התוספות (שם ד"ה אין) מציינים, שלעיתים, בעל הבית אינו רשאי לחזור בו, גם קודם שהתחילו הפועלים ללכת לכיוון העבודה. במקרה שמחמת ההסכמה בין בעל הבית לפועלים, סרבו הפועלים להצעות עבודה אחרות, ואם יבטל בעל הבית כעת, לא תהיה להם עבודה, חייב בעל הבית לפצות את הפועלים על אובדן השכר, אף שעדיין לא התחילו לעבוד.

התוספות מסבירים, שסיבת החיוב במקרה כזה היא מדינא דגרמי. קצות החושן (שלג, סק"א) מקשה, שלא מצינו שיש חיוב דינא דגרמי אלא במקום שנגרם לאדם נזק, אבל הפועלים לא מפסידים דבר, אלא רק נמנע מהם רווח עקב חזרתו של בעל הבית. במקרה של מניעת רווח, סובר קצות החושן, לא שייך חיוב מדינא דגרמי. קצות החושן מציין, שישנה שיטת ראשונים – שיטת מהר"ם בר ברוך - שאכן אין מקום לחייב את בעל הבית, גם אם בגלל הביטול שלו, הפסידו הפועלים עבודות אחרות.

שיטה  נוספת היא שיטת הרמב"ן, הסובר שחיובו של בעל הבית איננו מדיני נזיקין, אלא זוהי התחייבות שנוטל בעל הבית על עצמו, מיד עם יצירת ההסכם הראשוני בינו ובין הפועלים. לשון השולחן ערוך (חושן משפט שם סעיף ב) מורה שהוא סובר כדעת הרמב"ן. בנתיבות המשפט (שם סק"ג) כתב טעם שלישי, ולדעתו חיוב זה הוא תקנת חכמים.

אם לסכם את מה שלמדנו עד כה, הרי שעיסקת שכירות פועלים נוצרת באופן מוחלט, כאשר הפועל מתחיל לעבוד, או כאשר הוא הולך לכיוון העבודה. אולם, סיכום בלבד, ואף העובדה שהפועל מבטל עבודות אחרות בגלל הסיכום הזה, אינה יוצרת עיסקה מחייבת של שכירות פועלים.

עם זאת, גם במקום שלא נוצרה עיסקת שכירות פועלים, אם הפועל הפסיד עבודות אחרות בגלל הסיכום עם בעל הבית, לרוב הדעות יתחייב בעל הבית לפצות את הפועל על אבדן הרווחים, במקרה של ביטול העבודה. חוב זה נובע או מדינא דגרמי (אליבא דהתוספות) או כהתחייבות של בעל הבית (אליבא דהרמב"ן), או מתקנת חכמים (אליבא דנתיבות המשפט).

דרך נוספת ליצור את ההתחייבות שבין בעל הבית והפועל היא ע"י עשיית מעשה קניין על העבודה. ביסודו של דבר, דרך זו מקבילה להתחלת העבודה, ויתכן שישנה עדיפות לדרך זו, על פני התחלת עבודה גרידא. נושא יידון בגליון הבא.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר