גליון מס' 49 - חיובי נזיקין

פסקי דין

בית הדין משפט והלכה בישראל, ירושלים

אתר בית הדין משפט והלכה בישראל

אחריות על מוצר שהתקלקל עקב הוראות אחסנה לקויות

תיאור המקרה

התובע מכר תמרים לנתבע. לאחר הרכישה התקשר הנתבע לתובע לברר את אפשרויות ההחזקה של התמרים. בסופו של דבר, התמרים שהיו ברשותו של הנתבע התליעו כולן, והוא לא היה יכול להשתמש בהן.

טענות התובע

התובע טוען, שהוראותיו ביחס לאחזקת התמרים נכונות, והנתבע אשם בכך שלא עמד בהוראות אלו. על כן, האחריות לאבדן התמרים היא על הנתבע. הוא תובע מהנתבע לשלם לו את מלא השווי של התמרים.

תשובת הנתבע

הנתבע מכחיש את התובע לגבי ההוראות המדוייקות, וטוען שעמד בהוראות כפי שקיבל מהתובע. על כן, או שהתובע מכר לו תמרים מתולעות, או שהתובע נתן לו הוראות לא נכונות. על כל פנים, מחמת טענתו אלו, הוא אינו מוכן לשלם לתובע כלל עבור התמרים.

פסק הדין

בית הדין קבע כי אין לחייב מן הדין את התובע על הנזק שנגרם לתמרים. עם זאת, במסגרת סמכותו של בית הדין לפסוק 'הן לדין והן לפשרה', התחשב בית הדין בעובדה שהתובע מסר הוראות אחסנה מוטעות לנתבע, וקיזז תביעות אחרות של התובע (שלא פורטו בתקציר זה, ולא הוכחו מספיק) כנגד ההפסד שאולי נגרם לתמרים באשמת התובע.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. האם הנתבע יכול לבטל את המקח בטענה כי התמרים היו מתולעות מראש?

ב. האם ההוראות שמסר התובע לנתבע לגבי אחזקת התמרים היו נכונות?

ג. האם הנתבע יכול לתבוע את התובע על הפסד התמרים מחמת הוראות לא נכונות?

א. ביטול עיסקה כאשר המום התגלה ברשות הקונה

היות שהמום בתמרים, דהיינו העובדה כי הן מתולעות, התגלה רק ברשות הנתבע, ויש מקום לומר שכאשר נמכרו התמרים הן לא היו מתולעות, יש לברר על מי מוטלת חובת ההוכחה בשאלה מתי התליעו התמרים.

מקרה של ספק אם היה מקח טעות מופיע בגמרא בחולין (נ:) ביחס למי שמכר פרה לחבירו ושחטה ונמצאה טריפה. במצב זה, אם ברור שהבהמה היתה טרפה בשעה שנמכרה, המקח בטל. אם ברור שהבהמה הפכה להיות טרפה ברשות הקונה, המקח קיים. במקרה שיש ספק אצל מי נטרפה הפרה, הדין הוא "המוציא מחבירו עליו הראיה".

התוספות (שם ד"ה המוציא) והרא"ש (שם פרק ג סימן לד) פוסקים, שגם אם לא נתן הקונה דמים, אין הוא יכול להחזיק בהם מספק, שכן אנו אומרים "כאן נמצאו כאן היו", דהיינו שהיות והספק נולד לאחר המכירה ברשות הלוקח, עליו להביא ראיה שהפגם נוצר עוד קודם המכירה. לדעתם, הגמרא נקטה "המוציא מחבירו עליו הראיה", משום שבדרך כלל המוכר הוא המוחזק בדמים, שכן הוא אינו מוכר עד שיקבל כסף. כן מפורש גם ברמב"ם (הלכות מכירה פרק כ הלכה יד), שאם לא הביא הלוקח ראיה, עליו לשלם אף אם הוא מוחזק בדמים. וכך פסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן רלב סעיף יא):

המוכר בהמה לחבירו לטבחה ושחטה ונמצאת טרפה, אם נודע בודאי שהיתה טריפה כשלקחה... הוי מקח טעות וצריך להחזיר הדמים, ואם לא... על הלוקח להביא ראיה ואם לא - יפסיד ויתן הדמים אם הם עדיין בידו

אלא שבשו"ת הרא"ש (כלל קב סימן ט) משמע שלא תמיד אומרים "כאן נמצאו כאן היו":

ששאלת: ראובן שמכר לשמעון גבינות, ואחר ג' ימים פתחן ומצאן מרוקבין רקבון גדול ועפוש הרבה, יש לשאול: עיפוש הגבינות, בכמה זמן ראוי רקבון ועיפוש כזה לבא בגבינה, אם יאמרו שהיה בבית המוכר, נמצא שהיה מקחו בטעות, ואם הדבר ספק, המוציא מחברו עליו הראיה.

וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (שם סעיף טז). ומסביר הסמ"ע (סקל"ד) שכאן אם לא שילם הלוקח דמים לא ישלם, בשונה מדין בהמה הנמצאת טריפה, שם משלם למרות הספק. שכן, סתם בהמה אינה נטרפת, אך גבינות דרכן להתליע, ולכן לא אומרים בהן "כאן נמצאו כאן היו". לפי זה היה מקום לדון גם בתמרים האם נחשבים כדרכם להתליע.

להלכה בנדון דידן, קבע בית הדין כי אין ליישם את דברי הרא"ש, וזאת משני טעמים: האחד, שמלשון הבית יוסף (סימן רלב) משמע שאין חילוק בדבר, וכך גם כתב הסמ"ע הנ"ל (וחלק על הבית יוסף), וגם בבאר הגולה (שם אות מ) הבין בדברי הבית יוסף (והסכים עימו), שבכל מקרה חייב הקונה לשלם עבור הגבינות, מצד 'כאן נמצאו כאן היו'. הטעם השני הוא, שכל הנידון שם מדבר במקרה בו התעורר ספק אם כבר בשעת המכירה היו הגבינות מתולעות. ואילו בנידון דידן לא היה ערעור על שעת המכירה, אלא טענת קלקול מאוחרת יותר.

ב. ההוראות הנכונות בדבר אחסנת תמרים

בית הדין בירר עם מומחים מה הן ההוראות הנכונות לאחסנת תמרים. על פי דברי המומחים, גם הוראות האחסנה שנתן התובע על פי טענתו, אינן טובות, והן בהחלט עלולות לגרום להתלעה של התמרים.

ג. תביעת נזיקין בגין הוראות אחסנה לא נכונות

כיוון שלמעשה, גם על פי דבריו של התובע עצמו, הוראות האחסנה שנתן לא היו נכנות, יש לברר האם התובע חייב לפצות את הנתבע על הנזקים שנגרמו לו מחמת ההוראות המוטעות.

הגמרא בבבא קמא (צט:) אומרת:

איתמר המראה דינר לשולחני ונמצא רע תני חדא אומן פטור הדיוט חייב ותניא אידך בין אומן בין הדיוט חייב. אמר רב פפא כי תניא אומן פטור כגון דנכו ואיסור דלא צריכי למיגמר כלל.

כלומר מי שהראה לשולחני (אדם המתעסק בכספים) דינר, ועל סמך דבריו שהדינר טוב לקח אותו, ונמצא שהדינר היה מזוייף והפסיד אותו, חייב השולחני לשלם לו. אם השולחני היה מומחה גדול, שאז ניתן להניח שטעותו הייתה באונס, הוא פטור (ואף במקרה זה, אם השולחני קיבל כסף על כך, חייב, וכן פסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן שו סעיף ו).

בנידון דידן התובע לא קיבל תשלום על עצתו, אך אינו מומחה, ועל כן לכאורה יש לחייבו כדין 'מראה דינר לשולחני'.

אלא שנראה שאין מקום לחייב את התובע בנזקי הנתבע (וממילא לפטור את הנתבע מתשלומין) למרות עצתו השגויה, וזאת משתי סיבות:

א. לא ברי היזיקא והנזק אינו מיידי - בשעת מתן העצה לא היה ברור שהיא תגרום לנזק, שכן לא ברור היה שאכן יש כוונה לאחסן את התמרים לתקופות ארוכות. אילו הנתבע היה מצליח למכור את התמרים תוך זמן סביר, קרוב לודאי שלא היו מתקלקלים, וכפי דברי המומחה שאיתו התייעץ בית הדין שהנזק מתחיל רק לאחר מספר שבועות, וגם אז לא ניתן לדעת בבירור כמה נזק ייגרם. נמצא אם כן, שהנזק גם אינו וודאי, וגם אינו מיידי. פער הזמן, וחוסר הוודאות באפשרות גרימת הנזק, מחלישה את הזיקה בין המעשה לתוצאה ופוטרת את משיא העצה מחיוב בידי אדם. עובדות אלו מוציאות את הגדרת הנזק מדינא דגרמי עליו חייבים לשלם, והופכות אותו לגרמא, עליה אין חיוב תשלומין בדיני אדם, וכפי שנברר להלן.

ב. לא ברור שהנתבע ביצע את ההוראה שקיבל מהתובע - מדברי הגמרא בהמשך (ק.) משמע שהחיוב על עצה רעה הוא רק במקרה שמראה הדינר אומר לשולחני: "חזי דעלך קא סמיכנא". אמנם התוספות (שם ד"ה אחוי) והרא"ש (שם פרק ט סימן טז) פסקו שלאו דווקא, וגם ללא אמירת "חזי דעלך קא סמיכנא" חייב. אך הרי"ף (לה:) והרמב"ם (שם) פסקו שללא אמירת משפט זה לא קיים החיוב, וכן הכריעו המחבר (שם), הרמ"א (שהביא את הדיעה החולקת, אך סיים שהסברא הראשונה היא העיקר), והש"ך (שם סקי"ב). ואמנם בשולחן ערוך (שם) כתב שאם הדברים נראים שסומך על דבריו חייב גם ללא אמירת "חזי דעלך קא סמיכנא", ואם כן בנידון דידן שהנתבע שאל את התובע כיצד לשמור את הסחורה שקנה ממנו, לכאורה מוכח שהתכוון לסמוך על דבריו, ויהיה חייב על העצה גם ללא אמירה מפורשת.

אלא שהנתבע לא הביא שום הוכחה כיצד שמר על התמרים, ובאם הוא שמר שלא כפי הוראות התובע לשמירה (כגון שהשאיר את התמרים בחוץ יותר זמן ממה שאמר לו התובע וכד'), ניתן לטעון, שפעולותיו לא הסתמכו על ההוראות שקיבל. יתכן אם כן, שגם אם היה מקבל הוראות מדויקות, לא היה עומד גם בהן, והתמרים היו ניזוקים מכל מקרה. יתירה מכך, במידה והסחורה נשמרה בתנאים גרועים עוד יותר מהוראות התובע, שוב לא נגרם הנזק כלל על ידי עצת התובע, אלא על ידי הנתבע בעצמו.

עם זאת, גם אם נאמר שאין כאן חיוב, סוף סוף נזק בגרמא יש כאן. וכיוון שבשטר הבוררות הצדדים מעניקים לבית הדין סמכות לפסוק 'הן לדין והן לפשרה' ראה בית הדין לנכון לתת משקל לנזק בגרמא, במסגרת הפשרה.

בית הדין לממונות גזית, צפת

לא פורסם

נזק שנגרם עקב היתקלות במרצפת בולטת

תיאור המקרה

התובע נכנס לחנותו של הנתבע על מנת לערוך קניות. בדרכו לקופה נתקל במרצפת שהיתה גבוהה יותר מהאחרות, ונפל. בלילה הרגיש כאבים עזים בצלעותיו, ורופא קבע כי יש לו סדק בצלעות.

התובע נאלץ לשכב שבועיים במיטתו כשהוא סובל גם מהקאות של שטפי דם. גם לאחר איחוי השבר, אסור לו להרים משאות כבדים.

נוסף על כך, כיוון שהאירוע היה לפני חג הפסח, הדבר גם סבל רב לו ולמשפחתו.

טענות התובע

התובע מבקש מהנתבע לפצותו הן על אובדן ימי עבודה, הן על הכאב והסבל מהפציעה, והן על עגמת הנפש. התובע טוען, שאילו היה לחנות ביטוח נגד נזקים מעין אלו בוודאי שהיה מקבל מהם פיצוי גדול.

תשובת הנתבע

הנתבע טען כי המרצפת הבולטת בולטת פחות מס"מ אחד מעל  חברותיה, והיא אינה מהווה סיכון. הבליטה קיימת כבר עשרות שנים, ואף אחד לא נפל בגללה.

פסק הדין

בית הדין חייב את הנתבע לשלם סך של 2000 ₪ בתורת פשרה, וזאת על מנת לפצות את התובע על עגמת הנפש שנגרמה לו.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. האם המרצפת הרופפת מהווה עילה לתביעה מדין 'בור'?

ב. האם דנים בנזקי בור בזמן הזה?

ג. האם הנזק בנדון דידן ניתן לתשלום בתביעת נזקי בור?

ד. האם יש מקום לפיצוי על עגמת הנפש שנגרמה לתובע.

א. חיוב מדין בור בנדון דידן

בגמרא בבבא קמא (מט:) נחלקו תנאים ואמוראים, האם החופר בור ברשותו, כאשר יש רשות לרבים להלך שם, חייב או לא. להלכה פסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן תי סעיף ו):

אחד החופר בור ברשות הרבים, או החופר בור ברשותו ופתחו לרשות הרבים, או פתח לרשות חברו, או שחפר ופתח לרשותו, והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו, הרי זה חייב בנזקיו.

במקרה דנן, אכן מדובר בתקלה ברשות היחיד, שבעליה נותן כמובן רשות לבני רשות הרבים להיכנס אליה, ולכן יש לה דין בור לכל דבר.

עם זאת, בית הדין ערך סיור בחנות וראה את מקום הנפילה. המרצפת בולטת באופן לא משמעותי במיוחד, ועובדי החנות טוענים שהיא קיימת שנים רבות ואיש לא נתקל בה. לכן, לכל היותר יש כאן ספק בור.

ב. האם דנים בנזקי בור בזמן הזה

כיוון שהדיינים בזמן הזה אינם סמוכים, הרי שישנם תחומי דיון, שבתי הדין לא דנים בזמן הזה, כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן א סעיף א):

בזמן הזה, דנים הדיינים דיני הודאות והלוואות וכתובות אשה וירושות ומתנות ומזיק ממון חבירו, שהם הדברים  המצויים תמיד ויש בהם חסרון כיס; אבל דברים שאינם מצויים, אף על פי שיש בהם חסרון כיס, כגון בהמה שחבלה בחברתה, או דברים שאין בהם חסרון כיס אף על פי שהם מצויים, כגון תשלומי כפל, וכן כל הקנסות שקנסו חכמים, כתוקע לחבירו (פי' שתוקע בקול באזנו ומבעיתו), וכסוטר את חבירו (פי' מכה בידו על הלחי), וכן כל המשלם יותר ממה שהזיק, או שמשלם חצי נזק, אין דנין אותו אלא מומחים הסמוכים בארץ ישראל, חוץ מחצי נזק צרורות מפני שהוא ממון ואינו קנס.

דהיינו שבתחומים שאינם מצויים כל כך, או שבחיובים מעבר לנזק שנגרם, כגון תשלומי כפל וכדומה, אין בתי הדין דנים בזמן הזה.

 הפוסקים נחלקו, האם דנים בנזקי בור בזמן הזה. הש"ך (שם סק"ב) כתב בשם המהרש"ל שלא דנים, כיוון שבור הוא נזק שאינו שכיח. אבל בשו"ת שבות יעקב (חלק א סימן קלו) כתב שדנים בנזקי בור בזמן הזה., ובפתחי תשובה (שם סק"א) מסיק שגם הש"ך בספרו 'תקפו כהן' (סימן מ) ושער המשפט (סימן א סק"ב) כתבו שדנים בנזקי בור בזמן הזה.

ג. תשלום הנזק בנדון דידן מדין בור

אדם שניזוק בבור זכאי לפיצוי מבעל הבור על הנזק הקבוע שנגרם לו, אולם תשלומי שבת, ריפוי, בושת וצער אינם מוטלים על המזיק, כאשר הנזק נגרם מבור, וכפי שנפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סמן תי סעיף לד).

במקרה דנן אין נזק קבוע, אלא רק נזק זמני שהולך ומתרפא. לכן, חיוב התשלומים הוא רק מחמת ארבעת סוגי התשלומים שאין משלמים בנזקי בור. ואף שהתובע הסתמך על חוות דעת רפואית, שעקב הפציעה אסור לו להרים משאות כבדים, מבירור שערך בית הדין נראה שאף שלמשך מספר חודשים לא יוכל התובע להרים משאות כבדים, ברוב המקרים לא נשאר נזק קבוע.

היות שמדובר רק בספק תקלה, ובתשלומים שאין חיוב לשלמם בבור, נראה כי אין אפשרות להוציא ממון מן התנבע.

ג. פיצוי על עגמת נפש

בית הדין קבע כי הנתבע חרג ממנהג המדינה, ולא רכש פוליסת ביטוח. אילו היתה בידו פוליסה שכזו, ברור שהתובע היה מקבל פיצוי על נפילתו. כמו כן, ברור שאילו היה התובע פונה (באיסור) לבתי המשפט האזרחיים, היה זוכה שם לפיצויים משמעותיים מהנתבע.

לאחר פניה של בית הדין לנתבע, הסכים הנתבע לשלם פיצויים על הצער ועגמת הנפש שנגרמו לתובע. בית הדין קבע פיצויים בסך 2000 ש"ח.

בית הדין לממונות גזית, שדרות

אתר דין תורה

הזמנת מוצרים שלא נדרשו בסופו של דבר

תיאור המקרה

הנתבע ניהל קייטנה לילדים בחודשי הקיץ. הוא פנה לתובע על מנת שיקיים סדנת טיסנאות בקייטנה. השנים סיכמו על חוזה בו נכתב "מספר ילדים כ- 200. תשלום לכל ילד 13 שקלים חדשים, סה"כ לתשלום- [נשאר ריק]". למעשה נרשמו לקייטנה כ- 160 ילדים ולסדנה הגיעו רק 104 ילדים. הנתבע שילם עבור 134 ילדים.

טענות התובע

התובע טוען, שעל פי החוזה היה מגיע לו שכר על 200 ילדים. העובדה שהנתבע לא הביא מספר כזה של ילדים היא בעיה שלו.

גם אם הנתבע אינו צריך לשלם לתובע על הילדים שלא הופיעו לסדנא, התובע דורש החזר על החומרים שהזמין, שהרי בוודאי הוא היה חייב להערך לאפשרות שיגיעו 200 ילדים.

תשובת הנתבע

הנתבע טוען שמעולם לא התחייב לשלם עבור ילדים שלא יגיעו בפועל. הנתבע הוסיף כי כל נותני השירותים בקייטנה התקשרו אליו לוודא את מספר הילדים שיגיעו, חוץ מהתובע.

פסק הדין

בית הדין קבע שהנתבע אינו צריך לשלם עבור הילדים שלא הגיעו. כמו כן, הנתבע אינו צריך לשלם עבור החומרים שהזמין ולא השתמש בהם.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. מה היתה התחייבותו של הנתבע לתובע במסגרת החוזה?

ב. האם התובע זכאי להחזר על החומרים שהזמין ולא היה זקוק להם?

א. פרשנות החוזה בין התוב לנתבע

באופן עקרוני ישנן שתי דרכים לפרש את החוזה:

פירוש ראשון - הנתבע קיבל על עצמו הזמנה לכמאתיים חניכים, זו מסגרת העבודה. לפי פירוש זה, ברגע שהתובע הגיע למקום והתחיל בעבודתו הרי שהנתבע התחייב לשלם לו את השכר שהובטח ככל פועל (שולחן ערוך חושן משפט סימן שלג סעיף א). על פי פירוש זה, חובתו של הנתבע להודיע על שינוי במספר החניכים. לפי זה הנתבע צריך לשלם על ההפרש בין 134 למספר שסוכם. פירוש שני –הנתבע התחייב לשלם 13 ₪ לילד לפי כמות הילדים שיגיעו בפועל. אומנם הוזכר המספר מאתיים אבל בסיכום של השכר לא מופיע שום מספר. לפי פירוש זה הנתבע היה צריך לשלם רק על 104 ילדים שהגיעו בפועל.

בית הדין קבע כי הפירוש השני הוא הפירוש המסתבר. זאת משום שבחוזה לא נזכר סיכום סופי של השכר, למרות שהיה מתבקש לרשום הסכום המינימלי לתשלום ע"י הנתבע. העובדה שסכום כזה לא נכתב, מעידה על כך שהחוזה נכתב מתוך הנחה שיתכן שלא כל הילדים יגיעו בפועל, ואין לשלם אלא על מי שהגיע בפועל.

לאור זאת, לא זו בלבד שהנתבע אינו צריך לשלם לתובע תשלום נוסף, אלא אדרבה, התובע צריך להחזיר לנתבע את מה ששילם עבור יותר מ - 104 ילדים.

ב. החזרים לתובע על חומרים שהזמין ללא צורך

בית הדין הסכים לטענתו העקרונית של התובע, שהוא היה צריך להערך לאפשרות שיגיעו 200 ילדים, ולכן על הנתבע לשלם עבור החומרים שנאלץ התובע להזמין לשווא. זאת על פי האמור בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שלג סעיף ח):

אמר לאומן: עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך, ועשאו האומן, ואחר כך אינו רוצה לקחתו, והוא דבר שאם לא יקחנו מיד, יפסיד, חייב.

אמנם, בנדון דידן לא מדובר על חומרים שאם לא יקח אותם הנתבע מיד, יתקלקלו. ולכן, הנתבע אינו צריך לפצות את התובע, אלא התובע צריך לדאוג (אם ברצונו בכך) למכור את החומרים שהצטברו אצלו.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר