גליון מס' 51 - בענייני שכירות פועלים

פסקי דין

הרב אברהם שיראזי, בית הדין שעל יד בית הכנסת זכור לדוד נתניה

מהלכי משפט, כרך א עמ' 404-396

פיטורין עקב סירוב לעבוד בחול המועד

תיאור המקרה

התובע עבד כשכיר במעבדה של הנתבע. עקב נסיבות מסוימות, נוצר עומס במעבדה והנתבע דרש מעובדיו לבוא לעבודה גם בחול המועד. התובע, שהוא אדם דתי, סירב לעבוד בחול המועד. הנתבע קרא לתובע לשיחה, ובמהלכה הודיע לתובע כי הוא מפוטר. שיחה זו הוקלטה על ידי התובע והוצגה בפני בית הדין, הנתבע לא הכחיש אותה.

טענות התובע

התובע טוען שכיוון שהוא פוטר מעבודתו, מגיעים לו פיצויי פיטורין. כיוון שעבד שנתיים וחצי, מגיעים לו פיצויים בסך שכר שני חודשי עבודה וחצי.

תשובת הנתבע                                                                 

הנתבע טוען, שכיוון שהתובע היה אמור לעבוד בחול המועד, כדי למנוע נזק למעבדה, הרי אלו פיטורין מוצדקים, ולכן אין מקום לתביעת פיצויי פיטורין.

פסק הדין

בית הדין קבע שמן הדין חייב הנתבע לשלם את מלוא פיצויי הפיטורין. עם זאת, במסגרת פשרה שנעשתה בהסכמת שני הצדדים שהם מיודדים, חייב בית הדין את הנתבע רק במחצית הסכום.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. האם יש מקום לתביעת פיצויי פיטורין בהלכה?

ג. האם בנדון דידן היו הפיטורין מוצדקים?

א. חיוב פיצויי פיטורין

בית הדין אימץ את עמדת בית הדין אזורי (פד"ר כרך ד עמ' 126), הקובע שיש לחייב פיצויי פיטורין, כיוון שזה מנהג המדינה, ומדובר במנהג ראוי. הסיבה לכך שזהו מנהג ראוי היא על פי דבריו של ספר החינוך (מצוה תפב) הדן במצוות הענקה לעבד עברי:

לתת ממה שיש לנו לעבד עברי בזמן שיצא מתחת ידנו לחֵרות ולא נשלחנו בידים ריקניות, ועל זה נאמר: "העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו"... ומכל מקום אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר בֵּרכו השם.

ולכן, אם אכן יתברר שהפיטורין נעשו שלא מסיבה מוצדקת, יש לחייב לשלם פיצויי פיטורין.

ב. היתר הפיטורין בנדון דידן

כידוע, על פי ההלכה אסור לעבוד בחול המועד. נחלקו הראשונים אם איסור זה הוא מן התורה או מדרבנן. לדעת הרמב"ם (הלכות יום טוב פרק ז הלכה א) איסור זה או מדרבנן "כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהם קדושה כלל". לעומת זאת, התוספות (מועד קטן יח. ד"ה חולו של מועד) כותבים שזהו איסור דאורייתא, שחכמים הגדירו את פרטיו. כדעת התוספות סובר גם הרא"ש (מועד קטן פרק א סימן א).

השולחן ערוך (אורח חיים סימן תקמב סעיף א) פוסק:

אפילו מלאכות המותרות אינם מותרות לעשותן אלא לעצמו או לאחרים בחנם; אבל בשכר, אסור.

דהיינו, שאף שמלאכת דבר האבד למשל, הותרה ביום טוב, היתר זה אינו אלא בחינם, כגון כשאדם עושה לעצמו או כטובה לאחרים. אבל ליטול שכר - אסור. בסעיף ב מרחיב השולחן ערוך את ההיתר, לגבי פועל עני:

כל מלאכה מותר לעשותה על ידי פועל שאין לו מה יאכל, כדי שישתכר וירויח.

מהלכה זו נראה, שזוהי תקנה לטובת הפועל העני ותלויה בהחלטתו – ירצה, יעבוד לפרנסתו; לא ירצה, ינוח בחול המועד. אולם, אין בכוחה של תקנה זו כדי לכפות את הפועל לעבוד בחול המועד, כאשר אין רצונו בכך.

הרמ"א (שם סעיף א) חולק על הנחתו העקרונית של המחבר:

ודבר האבד מותר לעשות אפילו בשכר קצוב.

דהיינו, לדעת הרמ"א מותר לפועל לעשות מלאכת דבר האבד גם אם הוא נוטל שכר על כך. בית הדין ביאר את דברי הרמ"א על פי דרכו של הגר"א במקום: כשם שלבעל הבית מותר להעסיק פועל בחול המועד אף שלא במלאכת דבר האבד, משום תקנת הפועל, דהיינו כשהפועל עני, כך הותר גם לפועל שאינו עני לעסוק בשכר במלאכת דבר האבד, לתקנת בעל הבית, משום שבעל הבית יתקשה מן הסתם למצוא פועלים בחינם.

נוסף על כך, נחלקו הפוסקים אם מותר לפועל לעבוד בחול המועד כאשר בעל הבית מאיים בפיטוריו: לדעת החיי אדם (כלל קו סעיף יב) אין זה בכלל דבר האבד, ואין להתיר לפועל לעבוד בחול המועד מחמת איום זה. אולם, בשבט הלוי (חלק אורח חייים סימן קפג) כתב שגם זה בכלל מלאכת דבר האבד, וכן היא דעת הרב עובדיה יוסף (תשובה בכתב יד, הובאה בילקוט יוסף הלכות חול המועד, הגהות אות מג).  

עם זאת, כל הדיון הזה הוא אך ורק בזכותו של הפועל להחליט לעבוד בחולו של מועד גם במקום שיש בזה משום מלאכה. אולם, כאמור לעיל, אין כאן היתר לבעל הבית לחייב את הפועל לעבוד בחול המועד. ולכן, בנדון דידן, דרישתו של הנתבע מהתובע לעבוד בחול המועד איננה דרישה לגיטימית אף אם היה ברור שמחמת בעיה זו יפסיד הנתבע, וממילא פיטורי התובע על רקע דרישה זו אינם פיטורין מוצדקים.

הרב יהודה פריס, בית דין לממונות מעלה אדומים

תחומין כד, עמ' 90-84

תביעה לאכיפת הסכם עבודה

תיאור המקרה

הנתבעת היא מנהלת גן ילדים. התובע הוא הורה של אחד מילדי הגן, המשמש גם כקבלן בנייה.

במהלך אסיפת הורים סיפרה הנתבעת שהעירייה הקצתה לעמותה קרקע למבנה חדש בעבור הגן, ועקב אי ניצול הקרקע בזמן, בוטלה ההקצאה. התובע הציע לראשי העמותה להשתדל בעירייה כך שתקופת ההקצאה של הקרקע תוארך. התובע אכן השתדל אצל העירייה, וההקצאה של המגרש הוארכה.

התביעה

התובע טוען, כי הוסכם בינו לבין העמותה, שאם יצליח להאריך את תקופת ההקצאה בעבור העמותה, הוא יתמנה כקבלן ומנהל העבודה, ויופקד בידו פרויקט הבנייה. כראיה לקיומו של הסכם זה הציג התובע מכתב, בו נאמר כי העמותה רואה בו את מנהל הפרויקט.

הוא תובע מהנתבעת לעמוד בהסכם, ולהעסיקו כקבלן.

תשובת הנתבעת

הנתבעת טוענת, שהתובע התנדב לעזור לעמותה של הגן שבו בנו לומד. מעולם לא הוסכם בינה ובין התובע על כך שיהיה קבלן הפרויקט ומנהלו.

לגבי המכתב, הנתבעת טוענת שהתובע אמר לה שהוא זקוק למכתב על מנת לפעול מול העירייה, כי בשביל הגורמים השונים בעירייה הוא צריך להיראות כמועסק מבחינה פורמלית. היא ציינה שהתובע הוא שהכתיב את הנוסח, כיוון שיש לה קשיים בשפה העברית.

פסק הדין

הנתבעת אינה צריכה להעסיק את התובע כקבלן ומנהל הפרויקט. עם זאת, הנתבעת צריכה לשלם על ההשתדלויות שעשה התובע בעבורה בעירייה.

הנימוקים:

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. האם ישנו הסכם מחייב בין התובע לנתבעת מכוח תחילת עבודה?

ב. האם הנתבעת צריכה לשלם בגין ההשתדלות של התובע בעירייה?

א. קיומו של הסכם עבודה בנדון דידן

לכאורה, יש מקום לומר שקיים הסכם בנדון דידן בין התובע לנתבעת, מכוח שלושה נימוקים:

א. תחילת עבודה – בניגוד לשאר ענייני מקח וממכר, בדיני פועלים עצם הדיבור בין הפועל למעסיק, יחד עם תחילת העבודה, מהווים קניין גמור והסכם מחייב. לכאורה, בנדון דידן התובע אכן התחיל בעבודה, שהרי הוא התחיל בהשתדלות בעירייה.

ב. קניין שטר – יש מקום לדון אם המכתב שנמסר ביד התובע הוא כקניין שטר, שהפתחי תשובה (חושן משפט סימן שלג סק"א) כותב שהוא מחייב.

ג. התחייבות של ציבור – בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רד סעיף ט) נפסק:

יש מי שאומר שאם רבים אמרו לאדם אחד ליתן לו מתנה, אינם יכולים לחזור בהם, אפילו אם היא מתנה מרובה.

על פי דברים אלו כתב רבי עקיבא איגר (גליון חושן משפט תחילת סימן שלג) שגם לגבי קנייני פועלים, אם ציבור התחייב להעסיק פועל, אין צורך בקניין. אמנם, מנתיבות המשפט (סימן שלג סק"א) נראה שהרבים אינם יכולים לחזור רק במקום שיש לומר שההתחייבות היא נדר. לעמותה יש מעמד של 'ציבור' ולכן יש מקום לומר שהבטחה בעל פה של העמותה, היא התחייבות לכל דבר.

עם זאת, בית הדין דחה את כל הטיעונים הנ"ל.

ביחס לתחילת העבודה בית הדין ציין שמקובל שמנהלי פרויקטים נפגשים עם גורמים שונים בטרם שהם מקבלים את הפרויקט בפועל. פגישות אלו הן השתדלות מקובלת, הנעשית במטרה להבטיח את תפקידו של אדם כמנהל הפרויקט, ואינן חלק מעבודתו כמנהל הפרויקט. על כן, ההשתדלות בעירייה אינה יכולה להיחשב כתחילת עבודה.

לגבי המכתב, אין לומר שהוא קניין שטר. שכן, תפקידו של המכתב לא היה לחזק את ההסכם בין התובע והנתבע, שהוא עניינו של שטר קניין, אלא לשמש ראיה כלפי גורמים אחרים על ההסכם הקיים כבר בין התובע לנתבע. זהו שטר ראיה ולא שטר קניין. ולכן, אם ייקבע כי לא היה כאן הסכם מחייב, הרי שהמכתב אינו יכול ליצור אותו.

גם אין לומר שהמכתב משמש ראיה לכך שכבר נעשה הסכם. אף שבשולחן ערוך (חושן משפט סימן מה סעיף ג) נאמר שהחותם על שטר ללא קריאתו, השטר מחייב אותו, בנדון דידן אין לומר שהמכתב משמש כהודאה של הנתבעת על קיומו של ההסכם. שכן, על פי טענתה של הנתבעת המשמעות של המכתב הוסברה לה על ידי התובע בעצמו, והובהר שהמכתב הוא רק אישור 'פיקטיבי' שנועד לקידום העניינים בעירייה. במקרה שבו החותם הסתמך על ההסבר שהסביר לו כותב השטר, ברור שאין החותם מתחייב ליותר ממה שהוסבר לו.

לגבי שאלת ההתחייבות של העמותה בתורת 'ציבור', בית הדין ציין שלמנהלת של גן הילדים אין סמכות לקבוע מי יהיה מנהל הפרויקט. נמצא שגם אם הייתה הבטחה כזו, זו הבטחה פרטית של המנהלת, שלא על דעת ה'ציבור'.

מעבר לכל הקביעות הנ"ל, בית הדין קבע שבנדון דידן, אפילו אם היה קניין גמור, עדיין הייתה הנתבעת יכולה לחזור בה. שכן, לגבי ניהול פרויקט רחב כגון זה שבנדון דידן, מקובל מאוד לחתום על חוזה מפורט, המסדיר פרטים מהותיים רבים כמו שכרו של מנהל הפרויקט, כיסוי הוצאותיו וכן הלאה.

עצם הנוהג לסכם את כל הפרטים האלו בחוזה לאחר משא ומתן הרי הוא אומדנא דמוכח כי כל הקניינים או ההסכמים שנעשו בתחילת ההתקשרות אינם מחייבים. זאת על פי האמור בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רט סעיף ב):

האומר לחבירו: כל מה שיש בבית זה אני מוכר לך בכך וכך וכל מה שיש בתיבה זו או בשק זה אני מוכר לך בכך וכך, ורצה הלוקח ומשך, אין כאן קנין, שלא סמכה דעתו של לוקח, שהרי אינו יודע מה שיש בו אם תבן או זהב, ואין זה אלא כמשחק בקוביא; וכן כל כיוצא בזה.

דהיינו, שכל מקום שבו יש אומדנא שלא סמכה דעתם של הצדדים על הקניין, אין הקניין מחייב.

ב. תשלום  שכר על השתדלותו של התובע

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שעה סעיף ד) נפסק:

יורד לשדה חבירו ברשות, אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על העליונה, שאם היתה ההוצאה יתירה על השבח נוטל ההוצאה; ואם השבח יתירה על ההוצאה, נוטל השבח.

להשתדלויות של התובע בעירייה יש כעיקרון מעמד של 'יורד ברשות', ולכן אם ישנה הנאה ממשית שנגרמה לנתבעת, הרי היא חייבת לשלם עבורה.

ואמנם, הנתבעת טוענת שהתובע עבד בהתנדבות. לגבי טענה זו כתב הרמ"א (חושן משפט סימן רסד סעיף ד):

כן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר: בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו.

קל וחומר שלא תתקבל טענת מעסיק, שחשב שהפועל יעשה בהתנדבות, במקום שהפועל עשה על פי בקשתו של המעסיק. יש לציין כי עצם העובדה שהתובע הוא אב לאחד מילדי הגן, אינו מהווה ראיה שעשה על דעת מתנה או התנדבות.

הרב יועזר אריאל

תחומין כד, עמ' 83-77

הפסקת עבודה באמצע שנת לימודים בהעדר הסכם עבודה

תיאור המקרה

התובע הועסק על ידי עמותה להפצת תורה, שהיא הנתבעת, כראש כולל לבעלי בתים. סוכם בינו לבין נציג הנתבעת, ששכרו יהיה מבוסס על תחשיב של 30 ₪ לשעת עבודה – 15 שעות בשבוע. בנוסף, 60 ₪ ליום בעבור נסיעות. בפועל, נקבע כי שכרו יהיה 3,000 ₪ בחודש באופן קבוע. עם זאת, הוסכם כי היות שהנתבעת מקבלת תקציבים ממשרד החינוך, שכרו של התובע מותנה בהגעת התקציבים ממשרד החינוך.

לאחר מספר חודשים, שבהם קיבל התובע שכר חלקי בלבד, הוא חתם על טופס שבו נכתב כי הוא מודע לכך שמועד תשלום שכרו וסכום התשלום מותנים בהגעת התקציבים ממשרד החינוך. בפועל, משרד החינוך תקצב את השכירים של העמותה על פי חישוב של 8 ₪ לשעה.

לאחר שבמשך תקופה ארוכה לא קיבל התובע את שכרו המלא, הוא הפסיק את עבודתו. סה"כ עבד התובע 15 חודשים.

התביעה

התובע טוען כי מגיע לו כל השכר שסוכם – 3,000 ₪ בחודש X 15 חודשי עבודה. כמו כן, הוא תובע את הפרשי ההצמדה למדד על השכר. נוסף על כך, טוען התובע כי היות שהוא נאלץ לסיים את עבודתו באמצע שנת הלימודים, יש לשלם את שכרו עד תום שנת הלימודים, כמקובל אצל עובדי הוראה.

תשובת הנתבעת

הנתבעת טוענת, שמעולם לא היה בכוונתה להתחייב לשלם יותר מהתקציב שהגיע ממשרד החינוך. התובע היה מודע לכך, לטענתה, כפי שעולה מתוך הטופס שחתם עליו. גם אם שכרו של התובע נובע ממה שסוכם עם נציג הנתבעת, הרי שנציג זה מעל בתפקידו מנקודת מבטה של הנתבעת, ולכן אין לה מחויבות לעמוד בסיכום זה. לכל היותר, יכול התובע לתבוע ישירות את נציג הנתבעת.

פסק הדין

על הנתבעת להשלים את שכרו המלא של התובע בעבור 15 חודשי עבודה, בניכוי מה ששולם לו,  אך אינה צריכה לשלם על הזמן שעד תום שנת הלימודים. לשכר יש להוסיף הצמדה בסך 4%.

הנימוקים:

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. האם התובע יכול לתבוע את שכרו מהנתבעת?

ב. האם התובע זכאי לשכר עד תום שנת הלימודים?

ג. האם התובע זכאי לתשלום הפרשי הצמדה?

א. מעמדו של ההסכם בין התובע לנציג הנתבעת

בית הדין קבע כי מרכיבי השכר שעל פיהם נקבע שכרו של התובע על ידי נציג העמותה מראים, שהשכר אינו תלוי בקריטריונים של משרד החינוך, שכן שכר זה גבוה בהרבה מהמקובל במשרד החינוך, וגם אין משלמים בעבור נסיעות.

לכאורה יש מקום לומר, שהעובדה שהתובע חתם על טופס בו הוא מסכים ששכרו יהיה תלוי בתקציב המגיע ממשרד החינוך, משמעו ויתור על ההסכם שהושג עם נציג הנתבעת. זאת על פי האמור בשולחן ערוך (חושן משפט סימן מה סעיף ג):

הודה בחתם ידו, ובשטר בגופן של גויים, והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מכל מקום מתחייב בכל מה שכתוב בו.

עם זאת, בית הדין קבע שבנדון דידן התובע חתם על הטופס, משום שהבין מנציג הנתבעת שטופס זה אינו משנה את ההסכם ביניהם. במקרה כזה, חתימה מתוך טעות אינה מחייבת את החותם. שהרי, הנימוק לפסק השולחן ערוך הוא (סמ"ע שם סק"ה):

כיון שלא חשש לקרותו, והוא סומך על הסופר. שכל הסומך על נאמנות של אחרים, הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שיאמין על עצמו.

ואם כן, במקום שכותב השטר הטעה את החותם, אין החתימה מחייבת אותו.

נמצא, שההסכם הראשון שבין התובע לנציג הנתבעת הוא המחייב. אלא, שהנתבעת טענה, כאמור, שנציגה חרג מסמכותו, ואין ההסכם מחייב אותה.

בגמרא בבבא מציעא (עו.) מבואר, שאם בעל הבית שלח שליח שישכור לו פועלים, והשליח אמר לפועלים שכר שונה ממה שאישר בעל הבית, הרי שאם אמר השליח 'שכרכם עלי' חייב השליח לשלם את שכרם של הפועלים, וחוזר וגובה מבעל הבית את מה שהוא הסכים לשלם. אולם, אם אמר השליח 'שכרכם על בעל הבית', בעל הבית הוא שמשלם לפועלים, אלא שאינו משלם על פי הסיכום עם השליח, אלא על פי ההנאה שנהנה בעל הבית מעבודתם של הפועלים.

המשמעות של סוגיא זו לנדון דידן היא, ששכרו של התובע צריך להשתלם על ידי הנתבעת, אלא שזו אינה כבולה לשכר שסוכם בין נציגה ובין התובע, אלא על פי ההנאה שגרם התובע לנתבעת.

בית הדין קבע, שאין לומר שהנתבעת לא נהנתה מעבודתו של התובע, שהרי התובע עבד עם בעלי בתים, שאינם חברי העמותה, ויש לראות את הנתבעת, כאילו היא לקחה על עצמה לשלם על ההנאה שמספקים עובדיה לבעלי הבתים.

בית הדין קבע כי שכר של 3,000 ₪ בחודש בעבור עבודה של 15 שעות בשבוע הוא שכר סביר, ואף נמוך, בהשוואה לשכר מרצים או ר"מים. ולכן הנתבעת צריכה לשלם את השכר בגין הזמן שעבד התובע.

ב. תשלום  השכר עד תום שנת הלימודים

בית הדין קבע, כי היות שבין התובע לנתבעת אין למעשה הסכם שכר, וחיוב התשלום מצד הנתבעת הוא מדין 'נהנה', הרי שברור שאין לשלם אלא בגין העבודה שנעשתה בפועל. לכן אין מקום לחייב את הנתבעת לשלם את שכרו מעבר לחודשים שהתובע עבד בהם בפועל.

מסיבה זו, לא מוטל על הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורין. שכן פיצויים אלו מוענקים רק לשכיר. אבל חיוב מדין נהנה דינו כקבלן, שאינו זכאי לפיצויי פיטורין, כיוון שאינו נחשב עובד של המעסיק.

ג. תשלום הפרשי הצמדה

נחלקו הפוסקים בדין הצמדה. בעל כנסת הגדולה (חושן משפט סימן עד, סעיפים טו-טז) סיכם את מחלוקת הפוסקים, וכתב: "עלתה הסכמת הרבים שעברו וגם עתה בזמננו לפשר בין הסוחרים". וכך כותב גם האבני נזר (חושן משפט סימן רג).

בית הדין קבע, בתורת פשרה, שעל הנתבעת לשלם הפרשי הצמדה בסך 4%.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר