גליון מס' 51 - בענייני שכירות פועלים

שער לדין

תשלום שכר בהעדר הסכמה מראש

עד כה עסקנו בשאלה, כיצד נוצרת עסקת שכירות פועלים. את הגליונות הקרובים נקדיש לדיון בשאלה, מה דינם של פרטים בעסקה שלא הותנה עליהם בפירוש. שאלה זו נוגעת לעצם שכרו של הפועל, אבל גם לכל התנאים הנלווים – שעות עבודה, מזונות, תנאים סוציאליים וכן הלאה.

טרם שנעסוק בפרטי דין זה נשאל: האם בכלל חייב בעל הבית לשלם שכר, כאשר אדם עבד בשדהו שלא על פי בקשת בעל הבית?

הגמרא בבבא מציעא (קא.) דנה במי שירד לשדה חברו בלא רשות הבעלים ונטעהּ או עשה בה בניין. הגמרא אומרת, שאם מדובר בשדה העשויה ליטע, 'אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה'. ואילו בשדה שאינה עשויה ליטע, 'ידו על התחתונה'. ומוסיפה הגמ' שאם ניכר ממעשיו של בעל השדה שהוא מרוצה ממעשי הפועל, 'ידו על העליונה'.

פירוש ידו על התחתונה

במקרה שבו 'ידו על התחתונה' פירשו הראשונים שאין הפועל מקבל יותר מאשר 'הוצאה שיעור שבח', כלומר: נותנים לפועל את הוצאותיו אך לא יותר מהשבח שהשביח בו את הקרקע.

אולם, לגבי המקרה של הנוטע שבו 'ידו על העליונה' מצאנו מחלוקת: לדעת בעל המאור (נח: מדפי הרי"ף) הכוונה שמשלמים ליורד כפי שמשלמים לפועל שניתן לסמוך עליו שיעשה את העבודה בעצמו. שכר זה גבוה יותר מאשר שכרו של פועל שצריך להשגיח עליו כל הזמן. במקרה של היורד, הרי עשה שלא מדעת בעל הבית, ולכן בעל הבית לא היה צריך להשגיח עליו, וממילא משלמים לו את השכר הגבוה יותר. אולם בכל מקרה אין משלמים ליורד יותר מאשר השבח שהשביח את הקרקע.

לעומת זאת, מדברי הרמב"ן (במלחמות שם) משתמע, שגם אם ההוצאה יתרה על השבח, היורד יטול את כל ההוצאה. הסברא היא, כי בשדה העשויה ליטע גם בעל הבית היה נוטע את השדה, ואילו הוא היה מעסיק פועלים, בוודאי שהיה צריך לשלם להם את הוצאתם, גם אם היא יתרה על השבח.

מה בין היורד ברשות ליורד שלא ברשות

לפי הרמב"ן נראה, שלמעשה, דין היורד שלא ברשות לשדה העשויה ליטע זהה לדין היורד ברשות. שכן, בשדה העשויה ליטע, אומדים את דעתו של בעל השדה שהוא מוכן לשלם לכל מי שיטע את השדה. מסיבה זו, גם אם ההוצאה יתרה על השבח, משלם בעל הבית את מלוא ההוצאה.

לעומת זאת, לפי בעל המאור נראה שיש הבחנה בין יורד שלא ברשות לבין יורד ברשות אפילו בשדה העשויה ליטע. שכן, לראשון אין משלמים יותר מאשר השבח, ואילו ליורד ברשות ישלמו בוודאי את כל הוצאותיו.

הבחנה דומה לזו של בעל המאור ניתן למצוא גם בדברי הרמב"ם (הלכות גזילה פרק י):

הלכה ד: היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה, אם היתה שדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ליטעה, ונוטל מבעל השדה. ואם אינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על התחתונה... הלכה ז: היורד לשדה חבירו ברשות אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע שמין לו וידו על העליונה, שאם היתה ההוצאה יתירה על השבח נוטל ההוצאה ואם השבח יתר על ההוצאה נוטל השבח, ובעל בנכסי אשתו והשותף בשדה שיש לו חלק בה כיורד ברשות הן ושמין להם וידם על העליונה. הלכה ח: היורד לשדה חבירו שלא ברשות ונטע או בנה ואחר כך בא בעל השדה והשלים הבנין או ששמר הנטיעות וכיוצא באלו הדברים שמראין שדעתו נוטה למה שעשה זה וברצונו בא הדבר, שמין לו וידו על העליונה.

בהלכה ד, העוסקת ביורד לשדה שלא ברשות, כתב הרמב"ם שאומדים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ליטעה, וזה שכרו של היורד. לעומת זאת, בהלכה ז העוסקת ביורד ברשות, מבואר ש'ידו על העליונה'. מדברי הרמב"ם בהלכה ח משתמע, ששיעור 'ידו על העליונה' הוא יותר מאשר 'כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ליטעה'. הרי שגם אצל הרמב"ם ישנה הבחנה בין מי שירד לשדה שלא ברשות, ובין מי שירד ברשות.

בפשטות, הבחנה זו שעושים בעל המאור והרמב"ם משמעה, שהיורד שלא ברשות נוטל שכר על ההנאה שגרם לבעל הבית, ולכן שכרו מוגבל על ידי השבח שהשביח השדה, ואילו היורד ברשות, שכרו אינו נובע באופן מהותי מההנאה שגרם לבעל הבית, אם כי הוא מושפע ממנה, כפי שיתבאר להלן.

טרם שנמשיך לעסוק בדינו של היורד ברשות, נעיר עוד בעניינו של היורד שלא ברשות. הראשונים נחלקו, מה הדין כאשר בעל הבית אומר שאינו מעוניין בעבודתו של הפועל לאחר שזו נעשתה, ודורש מהפועל להחזיר את המצב לקדמותו.  כאשר מדובר בשדה שאינה עשויה ליטע, מסכימים הראשונים שרשאי בעל הבית לומר לפועל 'טול עציך ואבניך', ולא לשלם לו דבר. אולם, בשדה העשויה ליטע, נחלקו הראשונים. לדעת הרמב"ן וסיעתו, בשדה העשויה ליטע אין בעל הבית רשאי לומר לפועל 'טול עציך ואבניך'. ואילו לדעת הרא"ש, רשאי בעל הבית לומר לפועל שאינו מעוניין בעבודתו גם בשדה העשויה ליטע. בפשטות, הבית יוסף (חושן משפט סימן שעה סוף סעיף א) הכריע כדעת הרא"ש.

נתיבות המשפט (סימן שעה סק"ב) כתב, שאם אדם צבע את בגד חברו באופן שאי אפשר להוריד את הצבע, יהיה בעל הבגד חייב לשלם לו, אף אם בעל הבגד יטען שהוא מעדיף שהבגד לא יהיה צבוע ולא יצטרך לשלם. מדבריו עולה, שהוא הבין כי גם לדעת הרא"ש, אף שבעל הבית רשאי לדרוש מהפועל להחזיר את המצב לקדמותו, כל עוד המצב אינו חוזר לקדמותו, בעל הבית חייב לשלם על ההנאה, אף אם אינו מעוניין בה.

לעומת זאת, החזון איש (חידושים לבבא מציעא קא.) דן במי שקצר את שדה חברו העומדת להיקצר, וכעת הוא תובע תשלום על הקצירה. החזון איש כותב, שאין אפשרות להכריח אדם לקבל הנאה בעל כרחו ולשלם עליה, ולכן הוא סבור שאם בעל הבית יישבע שלא היה מעוניין להעסיק פועל כדי לקצור את השדה, יהיה נאמן.

מחלוקת נתיבות המשפט והחזון איש קשורה גם היא לשאלה העקרונית שהצגנו – האם שכרו של היורד שלא ברשות נובע מכך שכשיש אומדנא שבעל הבית מעוניין בעבודה, הוא בעצם נחשב כיורד ברשות, או ששכרו של היורד שלא ברשות נובע רק מעצם העובדה שההנה את בעל הבית, בלא קשר להסכמה מראש. ברור שנתיבות המשפט סובר כמו האפשרות השנייה, ולכן אפשר שאדם יתחייב לשלם עבור עבודה, כאשר ברור שהוא לא רוצה בה. אולם, את החזון איש אפשר להסביר גם אליבא דהאפשרות הראשונה וגם אליבא דהשנייה, כי החזון איש מחדש, שאין אפשרות לאכוף על אדם הנאה, כאשר הוא אינו מעוניין בכך.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר