גליון מספר 54 - פרשנות חוזים

שער לדין

ייאוש וייאוש שלא מדעת

כפי שהסברנו בגליון הקודם, השאלה הבסיסית הנוגעת לאדם הרואה אבידה היא – האם זו אבידה או מציאה. דהיינו, האם הוא חייב ליטול אותה על מנת לשמור עליה בעבור הבעלים ולהכריז עליה (אבידה), או שמא הוא רשאי ליטול את האבידה לעצמו (מציאה). וכבר הזכרנו, כי השאלה המרכזית שבירורה מבדיל בין אבידה למציאה היא האם הבעלים התייאשו.

המשנה בתחילת פרק אלו מציאות (בבא מציעא כא.) אומרת:

אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז? אלו מציאות שלו: מצא פירות מפוזרין, מעות מפוזרות, כריכות ברשות הרבים, ועגולי דבילה, ככרות של נחתום, מחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר, וגיזי צמר הלקוחין ממדינתן, ואניצי פשתן, ולשונות של ארגמן – הרי אלו שלו, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: כל שיש בו שינוי חייב להכריז. כיצד? מצא עגול ובתוכו חרס, ככר ובתוכו מעות.

האבחנה המרכזית שעושה המשנה היא בין חפצים שיש להם סימן, ובין חפצים שאין להם סימן. אם יש סימן בחפץ, הרי הבעלים אינו מתייאש, שהרי הוא יכול לקבל את החפץ מיד המוצא בסימנים. אולם, אם אין סימן בחפץ, הבעלים מתייאש כיוון שאין באפשרותו להוכיח שחפץ זה שלו הוא.

לכאורה, יש בידינו סימן בדוק האם לפנינו אבידה או מציאה – יש בחפץ סימן, הרי הוא אבידה. אין בו סימן – הרי הוא מציאה. אולם, בתחילת סוגיית בגמרא אנו נתקלים בבעיה. מה הדין, כאשר אדם מוצא חפץ שאין בו סימן, אלא שהבעלים לא יודעים עדיין שאיבדו את החפץ? מחד, ברור לכול, שכאשר הבעלים יֵדעו שהחפץ אבד, הם יתייאשו. מאידך, כיוון שהבעלים אינם יודעים בפועל שהחפץ אבד, הם אינם מתייאשים ממנו עדיין. מקרה כזה נקרא 'ייאוש שלא מדעת', ובגמרא (כא:) נחלקו אביי ורבא האם מצב כזה נחשב ייאוש או לא. לדעת אביי, שהלכה כמותו, ייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש.

מסוגיית הגמרא נראה, שבכל מקרה שיש ספק אם הבעלים כבר מוּדע לכך שאיבד את החפץ אם לאו, אין למוצא רשות ליטול את החפץ לעצמו, וכן כתב המגיד משנה (הלכות גזילה ואבידה פרק יד הלכה ה). נמצא, שלא מספיק לדעת שבחפץ אין סימן, אלא שצריך לדעת בוודאות, שהבעלים מודע לכך שהוא איבד את החפץ. וכך נפסק בפירוש בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רסב סעיף ג).

כיצד יודעים אם המאבד מודע לאבידתו? הגמרא מונה מספר 'חזקות' שניתן לסמוך עליהן כדי להניח שהמאבד מודע לכך שאיבד את החפץ, שעיקרן בשני מישורים: (א) הגמרא אומרת ש'אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה' ולכן הוא יודע כשנפל ממנו כסף או חפצים יקרים אחרים; (ב) הגמרא אומרת שאדם מודע לכך שנופלים ממנו חפצים כבדים.

בפשטות, חזקות אלו אינן מוחלטות. לא תמיד בעל רכב מודע לכך שנופל חפץ מהרכב, אף אם במקרה של אדם הנושא את החפץ על גבו נפילת החפץ תורגש מיד. כיצד המוצא יכול לדעת אם החפץ נפל מרכב או מאדם?

גם לגבי כסף מסתבר מאוד, שלגבי סכומים קטנים, אין לאדם כיום מידע ברור על סכומי הכסף שבכיסו, ואם נופל סכום כסף קטן, אין וודאות שהמאבד יודע זאת. גם כאשר אנו מוצאים פריטי לבוש שנשכחו במקום מסוים, קשה לדעת מתי בדיוק הם נשכחו שם.

נמצא, שכאשר אדם מוצא חפץ שאין בו סימן, פעמים רבות הוא אינו יכול להניח שהבעלים התייאשו, ובפשטות, הוא מתחייב להשיב את החפץ לבעלים, וגם אם הבעלים יתייאשו לאחר מכן, לא יועיל הייאוש, כיוון שהמוצא כבר התחייב בהשבה (וכפי שהסברנו בגליון הקודם). אלא, שכיוון שאין בחפץ סימן, אין בעצם אפשרות למוצא להחזיר את החפץ למאבד. וזה דבר תימה – בשביל מה המוצא צריך לשמור על החפץ?

על מנת לענות על שאלה זו, עלינו להתייחס לסוגיא נוספת. הגמרא (כה:) אומרת:

אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: כל ספק הינוח – לכתחילה לא יטול, ואם נטל – לא יחזיר.

המקרה הוא של אדם הרואה חפץ, ויש לו ספק אם החפץ הונח שם על ידי הבעלים בכוונה, או שמא החפץ נפל. אם החפץ נפל, הרי הוא אבידה, ועל המוצא להשיבו לבעליו. אולם, אם החפץ הונח, הרי הבעלים יחזור לקחת את החפץ, ואם המוצא ייקח את החפץ, יקשה על הבעלים למצאו. ספק זה נקרא 'ספק הינוח'.

במקרה כזה, מבארת הגמרא, שלכתחילה עדיף שהמוצא לא ייקח את החפץ. הטעם הוא שייתכן שבלקיחת החפץ, הוא מפריע למאבד למצאו. מרבית הראשונים ביארו, שדברי הגמרא נאמרו בחפץ שאין בו סימן, כך שלקיחת החפץ לרשותו של המוצא, תמנע למעשה מהמאבד למצוא את החפץ.

בביאור הסיפא של המימרא ביארו מרבית הראשונים, שאם כבר הֵרים המוצא את החפץ, שלא כדין, אינו רשאי להחזיר את החפץ למקומו, אלא מוטלת עליו החובה לשמור על החפץ עד שיחזירוֹ לבעליו. ואם לא יימצאו הבעלים, 'יהיה מונח (החפץ) עד שיבוא אליהו'. אולם, הרמב"ם (הלכות גזילה ואבידה פרק טו הלכה א) כתב, שאם המוצא נטל את החפץ לעצמו 'זכה בו, ואינו חייב להחזירו', והשולחן ערוך (סימן רס סעיפים ט - י) מעתיק את לשון הרמב"ם.

בפשטות, כוונת הרמב"ם היא, שהמוצא זוכה בחפץ לעצמו. ועל כך הקשו הראשונים, שהרי חפץ שהוא ספק הינוח, הרי זה ספק אם נתייאשו כבר הבעלים, והרי זה כמו ייאוש שלא מדעת, שאינו ייאוש. ואם כן, כיצד יכול המוצא לקחת את החפץ לעצמו?

הסמ"ע (שולחן ערוך שם סקמ"ב) כתב ליישב דברי הרמב"ם, שמדובר במקרה, שכשנטל היה בכוונתו של המוצא להשיב את החפץ, ורק אח"כ גילה שאין בו סימן. במקרה כזה, אין זה נחשב 'אתי לידיהּ באיסורא' וייאוש מועיל. לדברי הסמ"ע צריך לומר שבסוגיית ייאוש שלא מדעת יש דין של 'באיסורא אתא לידיה' גם בחפץ שאין בו סימן, מפני ששם נוטל על מנת לגזול. אבל בנוטל על מנת להשיב, לא מקרי באיסורא אתי לידיה, ואחר ייאוש מותר ליטול לעצמו.

שיטת הסמ"ע בנויה על שיטת התוספות שהזכרנו בגליון הקודם. לדעת התוספות, הסיבה שייאוש אינו מועיל לאחר שהמוצא נטל לידו את החפץ היא שהחפץ לא הגיע ליד הזוכה בהיתר. לדעת הסמ"ע, אם החפץ הגיע ליד המוצא בהיתר, דהיינו שנטל על מנת להשיב, אם יתייאשו הבעלים לאחר מכן, יועיל הייאוש.

הש"ך (שם סקכ"ו) מיישב שיטת הרמב"ם באופן אחר: לדעת הש"ך, בחפץ שאין בו סימן שאין הבעלים יכולים לקחתו, אף שאין המוצא יכול להוציאו מרשותו, הוא רשאי לעשות בו שימוש כל זמן שלא באו הבעלים ודרשו אותו בחזרה. וכתב הש"ך שהוא הדין גם לגבי ייאוש שלא מדעת. הנפקא מינה בין הש"ך לסמ"ע היא, שלדעת הש"ך מותר להשתמש מיד, ולדעת הסמ"ע רק אין חיוב השבה בחפץ, אבל לזכות בו יוכל רק אחרי ייאוש.

לשיטת הש"ך, ניתן להעלות מזור לקושייתנו. שאלתנו היתה, מה משמעות חיוב השבת האבידה בחפץ שאין בו סימן? לשיטת הש"ך, אין באמת כל כך משמעות לחיוב זה, שכן המוצא רשאי להשתמש בחפץ, כל זמן שאין המאבד תובע אותו.

אולם, נתיבות המשפט (סקי"ג) דוחה את דברי הש"ך, והוא מקשה עליו: 'מהיכי תיתי יהיה רשאי להשתמש בו בדבר שאינו שלו?'. נוסף על כך, יש לזכור שהש"ך הוא רק הסבר אחד בדעת הרמב"ם, ושאר הראשונים חולקים על הרמב"ם. ולשיטתם חוזרת קושייתנו – מה משמעות חיוב השבת האבידה בחפץ שאין בו סימן, כיוון שלא סביר שהבעלים יקבל אי פעם את החפץ לידיו?

בעזרת השם, ננסה לתת תשובה נוספת לשאלה זו בגליון הבא.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר