גליון מספר 55- שתי תכליות לתורה

פסקי דין

הרב עידו רכניץ, בית הדין לממונות בית אל

אתר דין תורה

חיוב אדם להעיד במשפט פלילי

תיאור המקרה

התובע התקוטט עם אדם אחר. במהלך הקטטה היכה התובע את אותו אדם, וגרם לו נזק. הניזק פנה לבית המשפט ותבע את התובע. בית המשפט קבע כי התובע אשם, וחייב אותו לשלם סכום כסף על הנזק ועוד קנס. הנתבע היה עד לאירוע.

התביעה

התובע טוען, שעדותו של הנתבע תסייע בעדו להפוך את פסק הדין בבית המשפט. לכן, הוא תובע מהנתבע לבוא לבית המשפט ולהעיד בעבורו. במידה שהנתבע לא יגיע, הוא תובע מהנתבע לשלם את התשלומים שהטיל עליו בית המשפט. 

תשובת הנתבע

הנתבע טוען, שהוא אינו זוכר את פרטי המקרה. מעבר לכך, הנתבע טוען שעדותו חסרת משמעות, וגם אילו הנתבע היה מעיד לטובתו, היה בית המשפט מגיע לאותו פסק דין.

פסק הדין

בית הדין דחה את התביעה.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. האם לעד אחד מותר להעיד בבית משפט?

ב. האם אדם שלא העיד חייב לפצות את בעל הדין על ההפסד שנגרם מההימנעות להעיד?

ג. האם עדותו של הנתבע בנדון דידן תשנה את המצב המשפטי?

א. עדות עד אחד בבית משפט

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן כח סעיף א) נפסק:

כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו, ויש לחבירו תועלת בעדותו, חייב להעיד אם יתבענו שיעיד לו, בין שיש עד אחד עמו בין שהוא לבדו.

שלושה מקורות למצווה זו: (1) חיוב הגדת עדות,  (2) איסור 'לא תעמוד על דם רעך', (3) מצוות השבת אבידה.

נראה, ששני המקורות האחרונים מחייבים אדם להעיד גם בבית משפט על מנת להציל נתבע מידי תובעו. זאת, במסגרת החובה הכללית לסייע לאדם מישראל הנמצא בצרה.

ביחס לחיוב הגדת עדות, בשו"ת דברי יציב (חושן משפט סימן עט) כתב שבשו"ת חקקי לב (חושן משפט סימן כו) דן בשאלה האם מצוות העדות חלה גם על עדות בערכאות על מנת להציל אדם, ונשאר בצ"ע. ועוד יש לציין, שעדות בבית משפט פלילי, אינה נחשבת בהכרח כעדות בערכאות, ולכן ייתכן שחובת הגדת עדות חלה בזה, גם לשיטת החקקי לב.

אמנם, יש לדון בשאלה אם על עד אחד רובצת חובת הגדת עדות. מלשון השולחן ערוך משמע שאכן קיים חיוב שכזה גם על עד אחד, אך קצות החושן (סימן כח סק"ג) כתב שעד אחד חייב כחלק ממצוות השבת אבידה, ונתיבות המשפט (סימן כח סק"א) כתב שיש על עד אחד רק מצווה דרבנן.

ב. חיוב נזיקין על אדם שנמנע מלהעיד

בשולחן ערוך (חושן משפט שם) נפסק, שעד שלא העיד, בית דין אינו מחייב את העד לשלם את הנזק, אך העד חייב 'בדיני שמים'. עם זאת, בגמרא (בבא קמא נו.) נפסק שעד אחד הנמנע מלהעיד פטור אפילו מדיני שמים.

ג. משמעות עדותו של הנתבע בנדון דידן

כאמור לעיל, התובע טען שהנתבע לא סיפר את כל הידוע לו בבית המשפט ובעקבות כך התובע הורשע.

הנתבע אמר בחקירתו במשטרה כי היתה "התגוששות" בין התובע לאותו אדם אחר. במילים אחרות, הוא העיד כי לא היה מדובר במעשה חד צדדי של התובע, אלא בהתגוששות הדדית. מכאן, שהנתון המרכזי ביחס לאשמתו של התובע באותה מכה, כבר הובא לידיעת בית המשפט.

יתרה מזו, השופט קבע בפסק הדין שהיה מרשיע את התובע גם אילו גרסתו לאירוע היתה מתקבלת.

עוד יש לציין, שגם אילו טענת התובע, כי המידע שהסתיר הנתבע היה מביא לזיכויו, היתה נכונה, הרי שהיא לא הוכחה בפני בית הדין.

בית הדין הרבני הגדול

אתר בתי הדין

קבילות ראיות הנוגדות את חוק הגנת הפרטיות

תיאור המקרה

שני הצדדים הם זוג בהליכי גירושין, כאשר הבעל אינו מתגורר בביתם המשותף זמן מה. הבעל נכנס למרתף ביתו, וגילה את אשתו עם גבר אחר במצב אינטימי מביך. הבעל צילם ראיות אלו, ועל פיהן הוא מבקש לקבוע כי האשה אסורה עליו, וחייבת בגט. האשה טוענת כי הראיות הושגו באופן הסותר את חוק הגנת הפרטיות, ולכן הן אינן קבילות.

פסק הדין

בית הדין קבע כי הראיות קבילות.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. נימוקי הרב דיכובסקי.

ב. נימוקי הרב בר שלום.

א. נימוקי הרב דיכובסקי

הרב דיכובסקי ביקש לבחון את טענותיה של האשה מנקודת מבט משפטית. לטענתו, הראיות אינן מפרות את חוק הגנת הפרטיות ממספר שיקולים:

א. החוק (סעיף 2) מתייחס לאדם שצילם אחר כשהוא ברשות היחיד. אולם, כאן מדובר ברשות המשותפת לבעל ולאשה. נכון שהבעל עזב את הבית בתקופה האחרונה, אבל לא הוצא נגדו כל צו הרחקה, וזכותו כבעל בית לכל דבר, לא פקעה.

במיוחד הדבר נכון כאשר הבעל לא נכנס לחדר השינה של אשתו, אלא למרתף, שבו לא היתה צפויה פעילות מהסוג שקיימה האשה עם אותו אדם אחר. במקרה כזה, לא שייך לדבר על 'פלישה לפרטיות'.

ב. על פי חוק הגנת הפרטיות (פרק ג):

במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה: ...

(2) הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה: הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית מוסרית חברתית או מקצועית לעשותה... (ג) הפגיעה נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של התובע.

גם בית המשפט העליון קבע (ע"פ 5026/97 2963/98 3191/98) כי לחוקר מותר להתלוות לבן זוג המתגורר בדירה, כדי להיות עד להנהגות נלוזה של בן זוגו. זהו עניין של תום לב, שנועד להגן על עניין אישי כשר.

ג. בפשטות, חוק הגנת הפרטיות ראוי לו שלא יחול על יחסים שבין בני זוג. שכן, אצל בני זוג, הפרטיות היא הפרטיות המשותפת של שניהם, ולא אחד כלפי השני. האם כל אדם הקורא מכתבים של בן זוגו הוא עבריין? האם זו עבֵרה פלילית?

ד. על פי סעיף 32 לחוק, בית המשפט רשאי להתיר שימוש בראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות. לעניין זה, בית המשפט הרבני של המדינה נחשב כבית משפט לכל דבר, וממילא רשאי להתיר להשתמש בראיות, גם אילו היו פסולות על פי החוק.

מעבר לכל הנ"ל ציין הרב דיכובסקי, שהאשה נאסרת על בעלה ללא החלטת בית הדין, אלא מעצם הבגידה שלה בבעלה, והיות שהבעל כשלעצמו ראה זאת, אשתו אסורה עליו. העובדה שבית הדין יבחר שלא להתייחס לראיות אלו, לא תהפוך את האשה למותרת לבעל, ועל כן אין מנוס לבית הדין אלא לחייב את האשה להסכים להתגרש.

ב. נימוקי הרב בר שלום

הרב בר שלום קבע כי חוק הגנת הפרטיות אינו יכול להוות מכשול בין בעל לאשה ובפרט כאשר הדבר גובל באיסור המוטל על הבעל שרצונו להישמר ממנו.

התורה מעודדת את שלמות המשפחה בטהרה. הרמב"ם (הלכות סוטה פרק ד הלכות יח-יט) כתב:

מצות חכמים על בני ישראל לקַנות לנשיהן, שנאמר 'וקנא את אשתו' וכל המקנה לאשתו נכנסה בו רוח טהרה וכו'. וכל שאינו מקפיד על אשתו ובניו ובני ביתו ומזהירן ופוקד דרכיהם תמיד עד שידע שהן שלמים מכל חטא ועון, הרי זה חוטא, שנאמר 'וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא'.

כאשר בעל קינא לאשתו, כדי לבדוק נאמנותה וכשרותה מוחקים שם השם על המים אף שיש בזה איסור לאו. הרי שכדי לשמור על שלמות המשפחה בטהרה, התורה התירה לעבור על לאו זה. וקל וחומר שניתן היה להורות לאשה להגיש את הראיות מיוזמתה, כך שאין פגיעה בחוק הגנת הפרטיות.

הרב שמואל ורנר, בית הדין האזורי תל אביב

פד"ר כרך ו, עמ' 281-291

עדות שנתקבלה במעמד צד אחד

תיאור המקרה

הנתבעת פנתה לבית הדין על מנת שיקבע שהיתה נשואה לאדם מסוים, ולאחר פטירתו הפכה לאלמנה. מדובר בנישואין שלא כחוק, ולכן אין תעודת נישואין לגביהם. בזמנו, אותו אדם אישר שהם אכן נישאו, אלא שהתהליך לא הסתיים מסיבות שונות. בית הדין קיבל עדות על כך שבעלה של הנתבעת מת, וקבע שהנתבעת היא אלמנה, ויש לשנות את תעודת הזהות שלה בהתאם.

לאחר זמן התברר, כי לנפטר היתה אישה נוספת, והיא התובעת.

התביעה

התובעת היתה נשואה גם היא לנפטר, כחוק. היא דורשת לבטל את פסק הדין, שמשפיע על השאלה מי יירש את עזבונו של הנפטר.

לטענתה, אין להכיר בנישואין של הנתבעת לתובעת, והעדים שהעידו על הנישואים העידו שלא בפניה, וממילא אין לעדותם תוקף. לכל היותר, היא מוכנה שעדותם תישמע שוב בנוכחותה.

פסק הדין

בית הדין דחה את התביעה.

הנימוקים

סדר הדברים לבירור פסק הדין:

א. האם ניתן לקבל עדות על מעמדו האישי של אדם במעמד צד אחד בלבד?

ב. האם ניתן להסתמך על עדות שכזו, כאשר יש לה השלכות כלפי אנשים נוספים?

ג. עדות שהתקבלה במעמד צד אחד, האם ניתן לחזור ולקבלה בפני שני הצדדים?

א. קבלת עדות על מעמד אישי במעמד צד אחד בלבד

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן כח סעיף טו) נפסק, שלכתחילה אין מקבלים עדות בענייני ממונות שלא בפני שני בעלי הדין. גם לעניין דיעבד, נחלקו הראשונים אם מקבלים עדות שלא בפני בעל דין.

אמנם, בנדון דידן אין מדובר בעדות על ממון, שכן עדותם של העדים היתה אודות השאלה האם הנתבעת נישאה כהלכה לנפטר או לא, ובזמן שנתקבלה העדות היתה שאלה זו שאלה של קביעת מעמד אישי בלבד. בנושא זה כתב הרשב"א (שו"ת, חלק ד סימן ר):

הודיענו מהו בקבלת עדות זה, אם אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין באיסורא כממונא? ... תשובה, גם זה נראה בעיני פשוט שאין זה בכלל מה שאמרו אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד, שזה אינו בא עכשיו לידון בינו ובין האשה, אלא להעיד על עצמו שהוא מותר לישא אשה, ועל היתר הוא בא לדון וליתן עדים כנותן עדים שחתיכה זו מותרת לו.

הרי מבואר מדברי הרשב"א, שבענייני מעמד אישי אין צורך בעדות בפני אנשים נוספים מלבד מושא העדות. וכן כתבו המאירי (חידושים לבבא קמא קיב), מהר"י בי רב  (שו"ת סימן נו), הרדב"ז (חלק א סימן ע) וכן הנוהג המקובל בבתי הדין.

בנדון דידן, בשעה שנתקבלה העדות עמדה בפני בית הדין רק בקשתה של הנתבעת להירשם כאלמנה, ולא היה ידוע כי גם התובעת היא אשתו של הנפטר. יתר על כן, בקשתה של הנתבעת התייחסה לשינוי מעמדה החוקי ובתעודת הזהות, ולא לשום היבט אחר. לכן, העדות שנתקבלה נתקבלה כדין.

ב. משמעות עדות שנתקבלה כדין במעמד צד אחד

תביעתה של התובעת אינה שאלה של מעמד אישי, שכן, אין בעיה הלכתית שגם התובעת וגם הנתבעת יוכרו כאלמנות של התובע. התביעה של התובעת היא תביעה ממונית, היות שעל פי החוק יש לאלמנתו של הנפטר זכות בעיזבונו.

בית הדין קבע, שכאשר נתקבלה עדות כדין במעמד צד אחד, משום שבאותו הזמן היתה לעדות זו משמעות לאיסורים בלבד, הרי היא מחייבת לאחר זמן גם בהשלכותיה הממוניות.

הדבר פשוט מסברא. שהרי ברור שזוג הפונה לבית הדין לצורך אישור נישואיהם, אין מי שחושב שמלבד בני הזוג, צריכים להיות אנשים נוספים בבית הדין, למרות ששאלת הנישואין משפיעה על שאלת הירושה (שכן הבעל יורש את נכסי אשתו לפני קרוביה), ואף על פי כן, אין מי שסובר שיש להזמין את כל קרוביה של האשה, שאולי יש משמעות לעדות לגביהם.

סברא זו עולה גם מדברי החלקת מחוקק (אבן העזר סימן יא סקי"א). החלקת מחוקק דן בדברי השולחן ערוך, שעדים הבאים לאסור אשה על בעלה, צריך לקבל את עדותם בפני האשה ובפני בעלה. וכתב החלק מחוקק:

והוא הדין אם נשאת לבועל ובאים לאוסרה עליו, גם הוא בעלה מיקרי. אך אם עדיין לא נשאת לבועל ואף שבקבלת עדות זו נאסרה גם על בועלה, מכל מקום נראה שאין צריך שגם הוא יהיה אצל קבלת העדות רק לרווחא דמילתא, דהא נאסרת עליו ממילא כמו שאסורה לכל הכהנים אף שלא היו אצל קבלת העדות.

החלקת מחוקק מסביר, שאם האשה נישאה לבועלה, הרי צריך לקבל עדות גם בפניו, שהרי בעדות באה לאוסרה עליו. אבל אם עדיין לא נישאה לו, אין צורך לקבל עדות בפניו, אף שהיא נאסרת לו, כיוון שהאיסור לבועל היא תוצאה ממילא של העדות, ולא עיקרה, שהרי כרגע האשה עדיין אינה נשואה לו.

ג. קבלה מחדש של עדות שנקבלה במעמד צד אחד

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן כח סעיף טו) נאמר:

אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין; ואם קבלו, אין דנין על פיו. הגה: וחוזרין ומגידין בפניו. ואם שנו בעדותן בפעם שני ממה שהגידו בראשונה, הולכין אחר העדות השני שהגידו בפניו, אף על פי שהגידו בראשונה על פי החרם, דכל שלא בפניו כחוץ לבית דין דמי, וחוזרין ומגידין. ויש חולקין ואומרים דאם נתקבל העדות שלא בפניו, כשר בדיעבד.

לדעה הראשונה ברמ"א, היות שהעדות הראשונה נתקבלה שלא כדין, ניתן לחזור ולקבל את דברי העדים בפעם השנייה. לדעה השנייה, היות שבדיעבד ניתן לקבל עדות גם בדיני ממונות שלא בפני בעל דין, אם כן העדים אינם יכולים לחזור ולהעיד, משום הכלל 'כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד'.

ובשו"ת מהר"ם פדואה (סימן עג) כתב, שאם כבר פסקו בית הדין על פי העדות, גם לדעה הראשונה אין לחזור ולקבל את עדות העדים בפעם השנייה.

בנדון דידן הרי הכריע בית הדין שקבלת העדות בפעם הראשונה נעשתה כדין. גם אילו לא היתה נעשית כדין, סוף סוף כבר היתה החלטה קודמת של בית הדין על סמך עדותם של העדים. ולכן בכל מקרה אין העדים יכולים לחזור ולהעיד, משום ש'כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד'.

תגובות לפסקי הדין בגליון הקודם

פסק הדין בנושא: מכירת דירה שהתעכבה

בית הדין קבע, שכאשר אדם מוכר דירה, והקונה נכנס לדירה כשהיא ריקה קודם מועד הקניה, עליו לשלם למוכר דמי שכירות מדין 'זה נהנה וזה חסר'.

לעניות דעתי יש לפקפק בפסק הדין. הראשונים דנים בשאלה האם אדם רשאי לכפות את חברו לאפשר לו להשתמש ברכושו, כאשר בעל הרכוש אינו חסר. המרדכי (בבא קמא טז) כותב:

כתב רבנו אבי העזרי, שמעתי דמצי למיכפייה דהא כופין על מידת סדום. ויש מפרשים, דאין כופין אלא כגון היכא דמהני אפילו אי הוה בעי לאווחי בהא מלתא לא מצי לארווחי, הלכך כייפינן ליה, כיוון דלא חסר מידי, אבל היכא דאי הוה בעי בעל החצר לאיגורי הוה מירווח השתא נמי כי לא מוגר ליה לא כייפי ליה.

בדעת ה'יש מפרשים' מסביר המרדכי, שרק כאשר בעל הרכוש יכול להרוויח מאותו חפץ, כגון להשכירו, רשאי למנוע מאחר להשתמש בו. אבל אחרת, כופים על מידת סדום.

והנה, ברור שאם נאמר שהנהנה הוא היחיד שיכול להנות מאותו החפץ, ומסיבה זו מוטל עליו חיוב תשלומים, נמצא שלעולם בעל החפץ יכול להשכירו, שהרי הוא יכול להשכירו לנהנה. וברור שהמרדכי אינו סובר כן.

לכן, נראה ברור שאם האדם היחיד שבעל החפץ יכול להשכיר לו הוא הנהנה עצמו, כופים על מידת סדום, ומכריחים את בעל החפץ לאפשר לאחרים להשתמש בחפץ.

ואם כן, הוא הדין בנדון דידן. אם אכן הבית היה ריק לתקופה קצרה בלבד, וברור שהמוכר לא היה מעוניין להשכירו לתקופה שבין עזיבת הדייר הקודם לכניסת הקונה, אם כן אין זה בית שעומד להרוויח עליו, ובמקרה כזה רשאי הקונה לכוף את המוכר להכניסו מוקדם יותר, ובוודאי שאין מקום לחיוב תשלומים (הרב יואב שטרנברג)

פסק הדין בנושא: פיטורין או הרעת תנאי עבודה של מורה באמצע שנה"ל

בגליון 54 של הלכה פסוקה הובא פסק דין של בית הדין לממונות קרית ארבע בעניין "פיטורין או הרעת תנאי עבודה של מורה באמצע שנה"ל". בין השאר נכתב בגליון כי "בית הדין קבע כי יש לתת תוקף להסכם בין התובע לנתבע, למרות שעל פי סעיף 22 לחוק ההסכמים הקיבוציים, אי אפשר להתנות נגד הטבה המגיעה לעובד מכח הסכם קיבוצי", ואחד הנימוקים שניתנו הוא "תוקפו של החוק הוא בתורת 'מנהג המדינה'. ברור שניתן להַתנות נגד מנהג המדינה, ואי אפשר לקבוע חוק, שאי אפשר להתנות עליו". פסק הדין הנ"ל פורסם בתחומין י, עמ' 204-215, ועל המשפט "אפילו על דיני תורה אפשר להתנות בדבר שבממון… קל וחומר ביחס למנהג המדינה" מופיעה שם הערת עורך (הרב איתמר ורהפטיג), זו לשונה: "אולם לפי מנהג המדינה (קרי: ההסכם הקיבוצי) אין תוקף לתנאי המבטל הטבה המגיעה לעובד לפי מנהג המדינה. אף בחוק התורה, אין מועיל תנאי, במקום שהתורה או חכמים שללו אפשרות להתנות, כגון תנאי על רבית או כתובה. אם כן, עולה השאלה מהו תוקפו ההלכתי של אותו סעיף בהסכם קיבוצי, שעל פי האמור באותו הסכם לא ניתן לעובד לוותר עליו?". דומני שתשובות לשאלה זו ניתנו בגליון 4 של הלכה פסוקה פורסמו שתי תגובות בעניין דומה: עובד שוויתר בחוזהו על פיצויי פיטורין, בעוד שהחוק מבטל מראש ויתור כזה; להלן התגובות הללו בקיצור.

הרב יוסף כרמל (אב"ד בבית הדין משפט והלכה בישראל) כתב כי "כיוון שחוק זה התקבל כחלק מדאגת המדינה לרווחת התושבים ולצדק החברתי, הרי שלכולי עלמא "דינא דמלכותא דינא" חל ומחייב גם ע"פ ההלכה… [ו]שבמקרה זה חלק מגוף ה"דינא דמלכותא" הוא שלילת היכולת להתנות עליו והתניה עליו סותרת את עצם קבלת הדינא דמלכותא כדינא במקרה זה. יתר על כן, נראה לומר כי במקרה זה לכו"ע לא ניתן להתנות על החוק. שכן לחוקי העבודה במדינת ישראל ישנו מעמד של תקנות הקהל (וכן כתב הרב אברהם שפירא בתחומין ג'), אשר ביחס אליהן שנינו במסכת ב"ב (ח:) 'רשאין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים ועל שכר הפועלים ולהסיע על קיצתן'..."

בשם מו"ר הרב נ"א ריבנוביץ שליט"א כתבתי שם "כי ניתן לראות בחוק זה כעין מודעה כללית. כשם שמועילה לאדם מסירת מודעה לפני שהוא חותם על מסמך, כך מועיל החוק המודיע שכל העובדים החותמים על סעיף כזה הם בעצם אנוסים מחמת קושי הפרנסה, ובכל הנוגע לסעיף זה אין בחתימתם ממש. מודעה אינה נוגדת את חוקי התורה, וממילא יש לקבל טענות המתבססות על חוק זה, שהוא חוק סוציאלי לטובת ציבור השכירים... וראה ברמב"ם (הלכות גזילה ואבידה פרק ט הלכה טז) שיש מקרים שבהם אינו צריך למסור מודעה מפורשת ובכל זאת המכר בטל". והוספתי כי נדמה כי כל מי שחותם חוזה העסקה במדינת ישראל יודע כי יש חוק מדינה בעניינים הללו, ושניתן לכוף על כך בבית משפט, ועל דעת כן מעסיק (וראה הגהות רבי עקיבא איגר על שולחן ערוך חושן משפט סימן ג אות א).

גם הרב יהודה זולדן כתב באריכות – בקשר לחוק 'שכר מינימום' – כי "תקנת המדינה גוברת על הסכמת העובד לתנאי עבודה הפוגעים בו", ראה בספרו "שבות יהודה וישראל", עמ' 465-470, שם הוא מפנה למקורות נוספים בנידון.

(הרב אייל פישלר)

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר