גליון מספר 55- שתי תכליות לתורה

שער לדין

מצוות השבה בחפץ שלא סביר שהמאבד יוכל לזהותו

בגליון הקודם עסקנו בשאלת חיוב השבת אבידה המוטל על מי שמצא חפץ שאין בו סימן. הצגנו את שיטת הרמב"ם, הסובר שאף שלכתחילה אין להרים חפץ כזה, אך אם נטל, המוצא רשאי ליטול את החפץ לעצמו, והצגנו את הסבריהם של הסמ"ע והש"ך לשיטת הרמב"ם.

עוד ציינו, שמרבית הראשונים חולקים על הרמב"ם, וסוברים שאף שלכתחילה המוצא אינו צריך להרים את החפץ, אם הרים – עליו לשמור על החפץ בעבור הבעלים, אף שאין סיכוי סביר שהבעלים יוכלו אי פעם לקבל לידיהם בחזרה את החפץ. על כך נשאל: וכי נאמר כי החפץ 'יהיה מונח עד שיבוא אליהו'?

על מנת לדון בשאלה זו, יש להציג זווית נוספת של חיובו של שומר אבידה.

המשנה בבבא מציעא (כט:) אומרת:

מצא ספרים – קורא בהן אחד לשלשים יום, ואם אינו יודע לקרות – גוללן. אבל לא ילמוד בהן בתחילה, ולא יקרא אחר עמו. מצא כסות – מנערה אחד לשלשים יום, ושוטחה לצרכה, אבל לא לכבודו. כלי כסף וכלי נחושת – משתמש בהן לצרכן, אבל לא לשחקן. כלי זהב וכלי זכוכית – לא יגע בהן עד שיבוא אליהו. מצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול – הרי זה לא יטול.

ממשנה זו עולה כי חלק מחיובו של שומר אבידה הוא לטפל בה שלא תיפסד. עם זאת, הגמרא (שם) אומרת שהמוצא תפילין 'שם דמיהן ומניחן לאלתר'. היינו, המוצא לוקח את התפילין לעצמו, ושומר לבעלים רק את שווי התפילין. הטעם לכך הוא, כי היות שאדם יכול לקנות תפילין בקלות, אין למאבד צורך בתפילין שלו דווקא. וכן כתב הטור (חושן משפט סימן רסז סעיף כג). אלא שהרמב"ם (הלכות גזילה ואבידה פרק יג הלכה יד) הוסיף עוד משפט: 'ואין עשויין אלא למצוותן בלבד'. הסמ"ע (שם סק"ל) פירש שבתוספת זו התכוון הרמב"ם לומר, כי רק בדברים העשויים למצווה אין לאדם עדיפות בחפץ שלו כל עוד שיהיה לו חפץ שיוצאים בו ידי חובת המצווה. אבל בשאר חפצים, אף שניתן לקנות כמותם בשוק, אין המוצא רשאי למכור. והש"ך (שם סקט"ז) כתב, כי היות שחפצים אלו עשויים למצווה בלבד, ניחא לאיניש שיימכרו ויעשו בהם מצווה.

נמצא, שלדעת הרמב"ם, אדם אינו רשאי למכור את החפצים שמוצא, אף אם הבעלים יכולים לקנות חפץ אחר דומה. לדעת הסמ"ע, דין זה נאמר ביחס לחפץ שייתכן שיש לבעליו יחס מיוחד כלפיו (כלפי החפץ הספציפי המסוים הזה). ולדעת הש"ך, בדרך כלל אין המוצא רשאי למכור את החפץ, ורק בחפץ של מצווה, ההנחה היא שהבעלים מוכנים שימכרו את חפציהם כדי שתהיה לאחרים תועלת בהם. אולם, לדעת הטור, המוצא רשאי למכור כל חפץ של המאבד אם המאבד יכול לקנות אחר כמותו.

השולחן ערוך (שם סעיף כא) העתיק אך ורק את לשון הטור, והשמיט את התוספת של הרמב"ם.

נמצא, שלפי השולחן ערוך, אם המוצא מצא חפץ שניתן לקנות כמותו, הוא אינו חייב לשמור את החפץ עצמו, אלא יכול להסתפק בשמירת דמיו. מסתבר שגם לדעת הרמב"ם, אם מדובר בחפצים שברור שאין להם ערך סנטימנטלי כלל, אין למוצא חובה לשמור את החפץ עצמו, והוא רשאי לשמור את דמיו בלבד, ובפרט במקרה שבו אנו מדברים, שהסבירות שהחפץ יחזור ליד בעליו קלושה ביותר.

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר