גליון מספר 53- התערבות בסיכסוכים פנים אירגוניים

עת לדון

איחור בהחזרת בגד מכיבוס

אדם מסר למכבסה חליפה לניקוי יבש כדי שתהיה מוכנה לחתונת אחיו. הובטח לו כי אכן החליפה תהיה מוכנה עד התאריך המבוקש – בוקר יום החתונה. בתאריך שנקבע ניגש בעל החליפה למכבסה ולתדהמתו היא סגורה. בשיחה טלפונית מתברר לו שחליפתו אמנם מוכנה אך מכיוון שבעל המכבסה בחופשה הוא יוכל לקבל את החליפה רק למחרת. בלית ברירה נאלץ בעל החליפה לשכור חליפה לערב החתונה. עתה הוא תובע מבעל המכבסה את הסכום בו שכר את החליפה וכן הוא מסרב לשלם לבעל המכבסה את עלות ניקוי החליפה. בעל המכבסה אינו מעוניין לשלם לתובע על שכירות החליפה ומלבד זאת הוא תובע מהלקוח תשלום עבור ניקוי החליפה.

לפנינו שני נושאים לבירור: א. תביעת הלקוח מבעל המכבסה תשלום עבור שכירות החליפה. ב. תביעת בעל המכבסה מהלקוח תשלום עבור ניקוי החליפה.

א. תשלום עבור שכירות החליפה.

בשכירות פועלים הכלל הוא שפועל יכול לחזור בו בחצי היום וידו על העליונה. דין זה נלמד מהפסוק 'כי לי בני ישראל עבדים'- עבדי הם ולא עבדים לעבדים (בבא מציעא, י.). אמנם בדבר האבוד, כגון תזמורת שנשכרה לנגן בחתונה (או פועל שנשכר להביא חלילים לספוד למת, כדוגמת המשנה) אסור לפועל לחזור בו, ואם חזר בו רשאי בעל הבית לשכור פועל אחר על מנת שלא תאבד מלאכתו. כך מפורש במשנה (שם עה:):

שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילים לכלה או למת, ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה, וכל דבר שאבד, וחזרו בהן - מקום שאין שם אדם, שוכר עליהן או מטען.

המשנה אומרת, שבמקרה של פועל שחוזר במקום דבר האבד, רשאי בעל הבית לשכור פועלים אחרים על חשבון הפועל שחזר. בגמרא (עח.) נאמר:

עד כמה שוכר עליהן? - אמר רב נחמן: עד כדי שכרן.

הרא"ש (שם סימן ו) מסביר, שכוונת רב נחמן היא, שבעל הבית רשאי לגבות מהפועל הראשון סכום הכפול מסכום השכירות שסוכם עם הפועל הראשון, ולשלמו לפועל השני. היה מקום לומר שהמקרה הנדון אינו דומה לדין דבר האבד מכיוון שבעל המכבסה ניקה את החליפה משא"כ בתזמורת שלא הופיע לחתונה. אבל בכל זאת נראה שהמקרים שווים מכיוון שבעל המכבסה לא עמד בתנאי השכירות שנקבעו, ולא העמיד את החליפה לרשות התובע בבוקר החתונה, כך שלמעשה הוא לא עשה את הנדרש ממנו, ובעצם חזר בו במלאכת דבר האבד.

עוד היה מקום לומר, שכל חיובו של בעל המכבסה היה לנקות את החליפה, ואת זאת הוא עשה בזמן. העובדה שבעל המכבסה לא פתח את המכבסה ביום החתונה, תחשב כרק כגזילה, וכגזלן, יכול בעל המכבסה להסתפק בהחזרת החליפה לבעליה. אילו היינו מפרשים כן, נמצא שבעל המכבסה ביצע את כל המוטל עליו, ואינו צריך לשלם על שכירת החליפה על ידי בעל החליפה. אבל למעשה אין לומר כן. קצות החושן (סימן שלג סק"ג) כותב, שחיובו של פועל בדבר האבד לשלם לפועלים שישכור בעל הבית במקומו, איננו מדיני נזיקין, שהרי מדובר בנזק עקיף. החיוב נובע מהתחייבות שנוטל על עצמו כל פועל, לייצר ולהעמיד לבעל הבית את מבוקשו עד כדי כפל שכרו. גם בנידון דידן חלק מהתחייבות המכבסה היתה להעמיד את המכבסה פתוחה בבוקר יום החתונה.

 לכן נראה שיש לחייב את בעל המכבסה לשלם לתובע את סכום השכירות של החליפה בתנאי שסכום זה אינו עולה פי שניים מסכום עלות הניקוי.

ב. תשלום עבור ניקוי החליפה

נכון הדבר שהתובע לא היה מעוניין כלל בניקוי של חליפה שתחזור אליו לאחר מועד החתונה. אבל חליפה זו היתה זקוקה לניקוי - כך בוודאי חשב התובע, שמסר אותה למכבסה. ולכן נראה שדינו של בעל המכבסה הוא כיורד לשדה חברו שלא ברשות, והשדה היא שדה הראויה ליטע. בעניין זה אומרת הגמרא (בבא מציעא קא.):

איתמר, היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, אמר רב: שמין לו, וידו על התחתונה. ושמואל אמר: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה. אמר רב פפא: ולא פליגי; כאן - בשדה העשויה ליטע, כאן - בשדה שאינה עשויה ליטע.

כלומר, בשדה העשויה ליטע משלם בעל השדה לפועל כפי שנהוג לשלם לשאר הפועלים במדינה על מלאכה זו (רש"י שם ד"ה 'גלית'). עוד אומרת הגמרא, שבשדה שאינה עשויה ליטע יכול בעל השדה לומר לפועל טול עצך ואבניך, אבל בשדה העשויה ליטע נחלקו הראשונים. לדעת הרא"ש (שם סימן כב) יכול בעל השדה לומר לפועל טול עצך ואבניך מאחר שאיני מעוניין בהם עתה. אבל לדעת חלק מהראשונים (מגיד משנה בדעת הרמב"ם, הלכות גזילה פרק י הלכה ה ועוד ראשונים),  מכיוון שהשדה עשויה ליטע אינו יכול לומר זאת לפועל. במקרה הנדון, נראה שבעל המכבסה אמנם ירד שלא ברשות שהרי התובע לא היה מעוניין בניקוי כזה שישוב אליו לאחר החתונה, אבל  החליפה המלוכלכת ודאי עומדת לניקוי, והרי היא כשדה העשויה ליטע.

בנתיבות המשפט (סימן שעה סק"ב) דן במקרה שבו אי אפשר ליטול את תוצרתו של הפועל כגון אדם שצבע בגד של חברו או פועל שקצר תבואה, וכתב שבמקרים אלו גם הרא"ש יודה שבעל הבית צריך לשלם ואין הוא יכול לומר טול עצך ואבניך וכך גם בניקוי החליפה. אמנם דעת החזון אי"ש (בבא בתרא סימן ב סק"ו ד"ה ושבחא) שכאשר אי אפשר להסיר את השבח ובעל הבית אינו מעוניין בו הוא יפטר מתשלומין ע"י שבועת היסת שהוא אכן אינו חפץ בהשבחה. לכאורה, מחלוקת זו רלוונטית גם בענייננו.

אלא שבענייננו בעל החליפה מסר אותה לניקוי , ולכן הוא בוודאי מעוניין בשבח, וגם לדעת החזון אי"ש הוא יתחייב לשלם למכבסה. לכן נראה שיש חיוב לשלם לבעל המכבסה על ניקוי החליפה כמחיר הממוצע בעיר.

לסיכום:

בעל המכבסה חייב לשלם לתובע את עלות השכירות של חליפת ערב, בתנאי שלא יעלה על פי שניים מסכום עלות הניקוי. התובע חייב לשלם לבעל המכבסה על ניקוי החליפה כמחיר הנמוך בעיר. לאחר שיערוך החיובים וקיזוזם, ישלם המחויב בסכום הגבוה יותר את ההפרש לחברו.   

לראש העמוד

הדפסת עמוד

שליחת קישור לחבר